בשנת 1966 בוצעו עבודות תשתית באמצעות טרקטור, באתר איננדיק-טפה (Inandiktepe), אשר נמצא
כ- 80 ק”מ צפונית-מזרחית לבירת תורכיה, אנקרה. במהלך העבודות נחשף ואף נשבר קנקן מיוחד במינו אשר יתואר בסקירה זו. מדובר בקנקן חרס גדול המעוטר מכל איבריו בעיטור תבליט של סצנה אמנותית המתארת כנראה טקס פולחני. הקנקן נחקר ופורסם על ידי החוקר התורכי תאהסין אוֹזגוּץ’ (Tahsin Özgüç) והוא תוארך לאמצע המאה ה- 17 לפסה”נ. לאחר ביצוע עבודת רפאות אינטנסיבית הוצג הקנקן בשנת 1967 במוזיאון לתרבויות אנטוליה, באנקרה ומאז הוא מהווה אחת האטרקציות החשובות במוזיאון. הסצנה האמנותית מתפרסת על ארבע רצועות עיטוריות אשר מציגות מעין סרט נע. היו חוקרים שטענו שהסצנה המוצגת על גבי הקנקן מתארת את הנישואים המלכותיים, אבל אין לכך שום זכר או אף רמז בטקסטים כתובים. מרבית הטקסטים החיתיים בני התקופה עוסקים בטקסי דת, אך מבין הטקסטים הרבים לא נמצא תיאור נאמן לסצנה המוצגת על הקנקן. יש להניח שהתיאור האמנותי מציג חג פרובינציאלי ולכן הוא לא זכה להתייחסות בטקסטים החיתיים. יש מי שמציע שהסצנה הזו הייתה טאבו ואסור היה לתאר אותה באופן פומבי. אם אכן כך הדבר, הרי שהקנקן המפואר הזה נותר שמור הרחק מעיני הציבור, במקדש או בבית שרד.
על פי הסצנה שתתואר בהמשך, נראה שמדובר בטקס שהתבצע בדרך למקדש אל הסערה, אשר האטריבוט שלו היה הפר, וכמובן בתוך מקדש האל. כשטקסים כאלה התקיימו בבירת האימפריה החיתית, הם נוהלו על ידי המלך והמלכה. באזורי הספר הטקס נוהל על ידי כהן מקומי או בידי נציג השלטון.
להלן תיאור הסצנה האמנותית אשר צוירה על ידי החוקר לצורך שחזורה. הסצנה סובבת את הקנקן ולפיכך קשה לקבוע מהי נקודת ההתחלה של כל רצועה, אך אוֹז גוּץ’ ניסה להציג את התיאור על הקנקן באופן בו כל רצועה מתחילה משמאל, באיור לעיל, ושיאה בצד בימין.
הרצועה העליונה: הדמות הראשונה משמאל נושאת כלי נגינה אשר נקרא על ידי החיתים איפיצינאר, מעין נבל קטן. ה’צינאר’ תואר במקורות העבריים בשם ‘כינור’ ובעת העתיקה הכינור תאר כלי דומה לצינאר ולא לכינור המודרני. הדמות המתוארת הינה דמות גבר, חשוף רגליים. משמאל לגבר מוצגות שתי דמויות נשים אשר מנגנות כנראה במצלתיים. הנשים מתוארות לבושות שמלות ארוכות, הן בעלות שיער ארוך וצמה אשר משתלשלת לעיתים עד לרגליהן. בסצנות אמנותיות דומות לתיאורים על הקנקן מאיננדיק מתוארות הנשים באופן עקבי כמנגנות בכלי מוסיקה קלים, כגון: תופים ומצלתיים. הנשים היו בעלות תפקיד משמעותי בשירה. בעוד שהגברים נשאו את כלי המוסיקה והפולחן הכבדים.
מימין לשתי מנגנות המצלתיים ישנה דמות נשית נוספת המושיטה את ידיה קדימה. מימין לדמות זו ניתן לראות שתי דמויות של אקרובטים או אקרובטיות, הראשונה מזנקת באוויר ואילו הימנית בין השתיים מבצעת ‘פליק פלאק’ לאחור. מימין לאקרובטים נמצאת נגנית מצלתיים נוספת ומימין לה מתואר גבר המנגן ב’לאוטה’, מעין כלי מיתר אשר היה מאוד נפוץ במרחב האנטולי ויש הרואים בו גרסה עתיקה של העוּד או של ה בג לָמָה. הדמות מימין לנגן הלאוטה הינה אישה, לבושה בבגד שחור ומנגנת במצלתיים.
בעוד שכל הדמויות ברצועה העליונה מפנות את הפנים לכיוון ימין, הדמות הזו מביטה שמאלה, ננסה לבין את הסיבה לכך בהמשך. מימין מסתיימת הרצועה העליונה בתיאור של שתי דמויות, משמאל גבר ולפניו, הדמות הימנית, הינה אישה אשר רוכנת למטה. מדובר בסצנה המציגה אקט מיני. האישה והגבר לבושים והגבר מביט לאחור. האם הוא בודק אם מישהו מסתכל עליהם בעת ביצוע המעשה? האם האקט המיני נעשה בהיחבא?
סצנות מיניות ידועות ומוכרות בתרבויות המזרח הקדום. במסופוטמיה מוצגות הדמויות בסצנות המין עירומות. התיאורים המיניים נועדו להציג את פריון האלים, אבל ידוע שלא מדובר במיצגים אמנותיים בלבד והיה נהוג לקיים ריטואלים מיניים מעין אלה במהלך טקסים פולחניים ובכך לבטא את שמחת החג. האם יתכן שמנגנת המצלתיים הלבושה בשחור מתבוננת שמאלה בניגוד לכל יתר הדמויות מכיוון שהיא רוצה לשמור על צנעת הזוג המבצע את האקט המיני?
הרצועה השנייה: הינה החשובה ביותר בתיאורים שעל הקנקן. בצד שמאל
מוצגות שתי נשים מנגנות במצלתיים. מימין להן מוצגות שתי נשים נוספות, האחת מרימה את ידה למעלה ואילו הימנית בין השתיים נושאת מעין ‘מקל סבא’ הידוע כ’קלמוס’ – מטה שהיה מזהה את המלך. מימין מוצג גבר אשר נושא כלי כבד, על פי התנוחה בה הוא מתואר. יתכן שהכלי הוא מקטר עשוי מתכת. עוד ימינה ניתן לראות
במרכז
נגן נוסף המנגן באיפיצינאר ומימין לו מוצגות שתי דמויות גבריות המחזיקות בחרבות אשר חורגות מהרצועה העיטורית למעלה, אולי זהו מחול החרבות. יש חוקרים המציעים לזהות קרניי אנטילופה, אולי ראם, בידי הדמויות הללו. כל הדמויות שתוארו עד כה, ברצועה השנייה, הוצגו בתהלוכה אשר פונה ימינה, לעבר מבנה מקדש המעוטר ברצועות אנכיות לכל אורכו. על גג המבנה ניתן לראות נגנים: כנראה גבר המנגן בלאוטה משמאל ושתי מנגנות מצלתיים מימין.
מימין למקדש מתואר מזבח דמוי בקבוק עם ‘צוואר’ צר ומעין ‘פקק’ עליו משטח הזבח. המזבח מעוטר ברצועות גיאומטריות אופקיות. מימין למזבח מוצג קנקן גדול אשר ניצב על כן. מימין לקנקן מוצגת מיטה ועליה שתי דמויות: השמאלית הינה דמות גבר שלא השתמרה כמעט. אך ניתן לראות בסקיצה לעיל הגבר מושיט את ידו לעבר ראשה של אישה אשר עטויה בהינומה.
האישה לבושה בבגד שחור ושערה שחור. חוקרי האמנות החיתית מדגישים שהסרת ההינומה בטקס החתונה, מנהג שהשתמר ביהדות ובזרמים בנצרות עד היום, היה נפוץ כבר באלף השני לפסה”נ. לדעת אוֹז גוּץ’ התיאור של הזוג על המיטה מתייחס לנישואים הקדושים, טקס המוכר בתרבות היוונית כ- Hieros Gamos , נישואים בין האל לבת זוגו האלה, לדוגמה: בין זיאוס להרה. בפועל, התנהל טקס הנישואים בתוך המקדש, אך האמנים התקשו להציג את המחזה בפרספקטיבה המתבקשת.
הרצועה השלישית: לאורכה נקבעו ארבע הידיות של הקנקן. בסקיצה המוצגת לעיל תוארו שלוש ידיות בלבד. הרצועה מתחילה משמאל בתיאור של נגן נבל. אך בניגוד לקודמים מדובר כנראה בכלי נגינה גדול וכבד יותר ולכן דמות גברית קטנה מסייעת לנגן לשאת את הכלי. הדמות הקטנה אינה בהכרח דמות של ילד. בהחלט יתכן שהאומן התקשה להציג דמות גבר במרחב הסצנה ולכן הוא בחר ליצור בחומר דמות קטנה יחסית. מימין מוצגת דמות גבר המחזיק בידו הימנית, המורמת למעלה, פך ובו נסך.
מימין לו מוצג מזבח דומה מאוד לזה שתואר ברצועה השנייה, ליד המקדש, ומימין למזבח יושבת דמות על גבי ‘כסא במאי’ בעל רגליים מצטלבות בצורת האות X . הדמות מחזיקה בספל מורם למעלה. יש להניח שנושא פך הנסך מתכוון לצקת מהנסך על המזבח ואולי גם לתוך הספל. בפולחן החיתי היה שכיח תיאור לפיו עורך הטקס היה “שותה מספל את האלים” כאקט לכבוד האלים. מימין לסצנה זו נמצאת ידית ומימין לה ישנה דמות גברית המרימה את ידיה, אך לא ברור מה היא נושאת בידיה. עוד ימינה ניתן לראות שתי דמויות של גברים הנושאים מזבחות. המזבחות מוצגים כקטנים ביחס לאלה שהוצגו קודם לכן, אבל בהחלט יתכן שהבחירה בהצגת מזבח קטן נבעה מקושי של האומן להתמודד עם פרספקטיבה ותיאור ריאליסטי.
ימינה מנושאי המזבחות ישנה ידית נוספת ומימין לה מוצגת דמות גברית אשר נושאת בידה כלי הנראה כמו
ריתון, כלי קיבול בצורה זואומורפית (דמוי חיה ובמקרה הזה פר עם קרניים), המשמש לנוזלים אותם יצקו בטקסים פולחניים. מימין מוצגות שתי דמויות נשיות אשר ישנם חוקרים המציעים לזהותן כ’זמרות הצינטוקי’. מימין לזמרות מוצגת דמות גברית חריגה יחסית ויתכן שהיא מתארת דמות של אל. מימין לה, נמצאת ידית נוספת ובהמשך מתואר נגן איפיצינאר נוסף. הדמות שמימין לנגן הינה גבר המחזיק בכלי קיבול שנועד להכיל דם מהפר המוקרב מימין לו על ידי אדם המחזיק בידו כלי המושט לצווארו של הפר. תיאור השוחט והנשחט לא השתמר בצורה מלאה. מימין לטקס השחיטה ניתן לראות פסל של פר בעל קרניים וזנב צבועים בצבע אדום. הפר הינו הסמל השכיח לאל הסערה והקרבת הפר הייתה נהוגה בפולחן אל הסערה. סצנה דומה ניתן למצוא בתבליט שנחשף באתר אָלָגָ’הוּיוּק, בו מתוארים המלך והמלכה מעלים מנחה על המזבח לפר.
הרצועה הרביעית והתחתונה: רצועה זו מתחילה בתיאור של אישה הבוחשת בתוך קנקן ענק, אחד משלושה קנקנים דומים המוצבים על כנים. יש להניח שהיא מכינה משקה שהוגש למשתתפים בטקס. מימין ניצב קנקן קטן יותר בעל ‘ידית סל’, ידית אשר מעוצבת בקשת גבוהה מעל שפת הקנקן בדומה לידית של סל קש. עוד יותר ימינה מוצג נגן לאוטה ארוכת צוואר ומימין לו שתי נשים המביטות האחת אל השנייה ומרימות ידיהן למעלה, אך לא ברור מה הן נושאות. מימין לנשים מוצג כלי נגינה גדול, עליו מנגנים שני אנשים, אף הם מביטים זה לזה. הכלי הזה מוכר במקורות החיתיים כהוּנצינָאר או קוּנינָאר. היוונים כינו אותו קיטרה ובתנך הוא מוכר כ ק ת רוֹס, המופיע בספר דניאל בתיאור כלי הנגינה בארמונו של נבוכדנצר, מלך בבל. אך ישנם חוקרים המזהים את הקתרוס המקראי בכלי הלאוטה שהוזכר לעיל. מימין מופיע נגן איפיצינאר נוסף ומימין לו ישנה דמות יושבת על כסא אל מול קנקן נסך ומזבח ומימין למזבח ישנה דמות היושבת על ‘כסא במאי’ ומחזיקה ספל בידה המורמת. לדעת החוקרים מדובר בדמויות אלים. בחלק הימני של הרצועה מוצגים קדרים המכינים כלי חרס. הדמות השמאלית נושאת כלי עגול וכבד, לדעת החוקרים מדובר באחת מאבני האובניים של הקדרים. הדמות הימנית כמעט לא השתמרה וניתן לראות את קצה הפנים שלה ואת ידיה.
הכלי מאיננדיק הוא ללא ספק יצירת אמנות יחידה במינה. עם זאת חשוב לציין שנמצאו בתורכיה כלים דומים לו המתארים אף הם סצנות פולחניות בהן גם טקסי נישואים. שני כלים מוכרים מקבוצה זו הם: The Bitik Vase ו- HÜseyindede Vase.
