במאמר זה מוצגים טקסטים אחדים וממצאים קדומים ממסופוטמיה המתארים דמויות נשים, זאת לצד תיאורי נשים במקרא. ניתוח התיאורים יאפשר ליצור פרופיל ראשוני של תיאור הנשים, אשר קרוב לוודאי נמסרו על ידי גברים והוצגו בפני גברים בעיקר. לפיכך, אין להתייחס לתיאורי הנשים בספרות זו, ולמעשה, בכל ספרות מיתולוגית או היסטוריוגרפית עתיקה, כתיאור ממשי של הנשים בתקופתן, אלא כהשתקפות של דמות האישה מבעד למסנן של הדמיון, האידיאולוגיה, התפישה החושית וההקשר בו חי הכותב או האומן הגבר.
מוזאון בגדד
האפוס של גילגמש הינו הגדולה והחשובה ביצירות התרבות המסופוטמיות, אפוס זה תורגם עוד בימי קדם לשפות שונות, ושימש לצורך תרגול ולימוד של כתב היתדות. הדמויות הנשיות בסיפור זה נחלקות לשתי קבוצות עיקריות: הדמויות ה”אימהיות” והדמויות ה”זנותיות”. הקבוצה הראשונה מורכבת בראש ובראשונה מן האלה נינסון (Ninsun), אמו של גילגמש. דמותה של נינסון מייצגת נאמנה את התפישה המסופוטמית המסורתית לתפקידה של האישה בחברה. היא האם המושלמת, הדואגת, המטפחת והמייעצת בחכמה לבנה, ואף חשה חמלה ו”מאמצת” את ידידו הפראי של בנה – ‘אנכידו’ (Enkidu). היא גם מתוארת בכינוי רימת-נינסון או פרת נינסון, סמל האימהות והדאגה.
דמויות נשיות נוספות המוצגות כאימהיות, היא, באופן מפתיע, הזונה ‘שמחאת’ (Shamhat) ובעלת הפונדק ‘סידורי’ (Siduri). לשני תפקידים אלה החברה המסופוטמית מייחסת חשיבות רבה: הן מוסד הזנות והן הפונדק מהווים חלק נכבד מחיי הפנאי של הגברים המסופוטמיים, וחלק טבעי מחיי העיר. אין זה כי בעלות הפונדק נחשבו כזונות, אדרבא, נשות הנאדיתו (nadītu) אשר היו מקודשות לאל שמאש בעיר השומרית סיפאר, היו בעלות עסקים וביניהם גם פונדקים. עם זאת, הזנות (וייתכן שאף יחסי המין בכלל) הייתה אסורה עליהן בתכלית האיסור, ודינה הייתה מוות. נשים אלה ממלאות תפקיד חשוב בסיפור, בכך שהן למעשה מבייתות את אנכידו, אדם הפרא אותו האלים יצרו כדי להביס את גילגמש, והופכות אותו לגבר מסופוטמי. שמחאת עושה זאת בעזרת יחסי המין, מעשה אשר כובל את אנכידו אליה (ודרכה – לתרבות העירונית המסופוטמית), היא מלבישה אותו בבגדים ומציגה אותו בחברה:
לסידורי, בעלת הפונדק בו עובדת שמחאת, תפקיד אחר ומיני פחות. היא אף מתוארת כלבושה ברעלה, כפי שנשות הבית המסופוטמיות לבשו לעיתים, למרות שנראה כי בעלות הפונדק לא נטו לכזו רמה של צניעות. תפקידה של סידורי הוא אימהי בכך שהיא יועצת עצות טובות ומעשיות לאנכידו הפראי, צעדים אשר נועדו להקל עליו את החיים בחברה.
הפונדק היה מוסד עירוני מסופוטמי חשוב, ויתרה מכך, הפונדק נמצא תחת חסותה המאגית של איננה-אישתר, בהופעתה כ-harimtu, אשה אשר נמצאת ברשות עצמה (לא נשואה ולא גרה תחת קורת גג אביה). עקב הסטטוס של החארימטו, כנשים עצמאיות, שמן נקשר בפעילויות של מין ושתיית אלכוהול, בחיפושן אחר בעל. הדמות הנשית החשובה ביותר בסיפור היא זו של אישתר, אלת האהבה, הפריון והמלחמה. על אף היות אישתר אלה, גילגמש מטיח בה לעג ועלבונות, הוא אף מביס והורג את אלופה, פר-השמים, אותו היא שיסתה בו כנקמה על העלבון. תפקידה של אישתר בסיפור הינו להחליף תפקידים: גילגמש, בן-התמותה, דוחה את חיזוריה של אלה. מנגד, אלה אשר מציעה נישואין לגבר בן אנוש. על אף הצגת הזנות כמוסד מקובל ואף חיובי, אם לשפוט לפי השפעתה הטובה של שמחאת על אנכידו, טיעוניו העיקריים של גילגמש כלפי אישתר הם דווקא על פריצותה המינית: על ריבוי מאהביה ובעליה, וכן על יחסה הקטלני אליהם (עלילות גלגמש, לוח VI, שורות 79-1).
הסיבה לחוסר שוויון זה בין שמחאת, שהייתה זונה באופן מובהק, אך עם זאת זכתה לנימה אוהדת ומכבדת, לבין אישתר, שעל אף אלוהותה זוכה לקיטונות של עלבונות, נובעת מהתפקידים שיועדו להן בסיפור. חיי המשפחה, הנישואין והחינוך למגדר זכו למקום מרכזי בתרבות המסופוטמית. שמחאת הזונה מילאה ב”עלילות גילגמש” את תפקיד המסורתי של האם: מטפלת, מחנכת מלבישה ומאכילה את “ילדה” אנכידו. השבוע אותו בילה אנכידו בהתעלסות עמה, היווה למעשה את פרק ילדותו. בתיאורה של אישתר, לעומת זאת, מודגשות אי-נאמנותה ואכזריותה כלפי בעליה הרבים, דברים אשר מנוגדים לקוד החברתי המסופוטמי.
בתרבות המסופוטמית אזורי מעבר (liminal) זכו למשמעות מיסטית כנקודות מעבר הגשמי לעולם העל-טבעי, ולאלים. אזורים אלו הוצגו באמצעות חלונות, דלתות ושערים, אך גם בחפצי בית המגורים, בהם המיטה, למשל. גם אבר המין הנקבי (bāb ūri) נחשב אזור מעבר שכזה. מכאן, שלמשגל, במיטה או בכלל, הייתה משמעות של מעבר מיסטי בין ממדים.
ביטוי וייצוג למיניות, לארוטיקה ולפוריות במסופוטמיה של המחצית הראשונה של האלף השני לפנה”ס ניתן לראות בממצא החומרי בדמות לוחות טין עשויים בתבנית, המציגים סצנות מיניות, בין גבר לאישה במגוון תנוחות (כולל סצנות המתקיימות בפונדקים, תוך כדי שתיית בירה (איור 1) או על גבי מיטה (איור 2), או דמות נשית בודדת, בתנוחות שונות, עם או בלי תיאורי פאלוס בין רגליה (איור 3). החוקרת אסנטה סבורה כי הדמות הנשית בלוחות המציגים משגל הינה איננה-אישתר, וכי הסטנדרט הגבוה של התיאור מצביע על כך שמקור הסצנה במיתולוגיה. אם כך, הזכר המתואר בלוחות הינו דומוזי, בן זוגה של האלה. את הדמות הנשית הבודדת אין לקשור עם איננה, אך התיאור הברור של האישה פסוקת הרגליים, מזכיר את מקום אבר המין הנשי כ”שער” בעל משמעות מיסטית ומאגית. הלוחות נמצאו בעיקר באזורי מגורים וניתן לשער כי הם נתלו על משקופי חלונות ודלתות כמזוזות האמונות על הפריון. מן הסתם התיאורים הוויזואליים הברורים על הלוחות היו חשופים לעיני גברים, נשים וילדים בבית – ומכאן שהם נועדו לשרת את כל בני הבית בהביאם את ברכת האלים. נראה, אם כן, כי הגוף הנשי עצמו, בתרבות המסופוטמית, ואברי המין בפרט, היו בעלי משמעות מיסטית עמוקה, וכך הוצגו הן בטקסטים והן באיקונוגרפיה.
הפעילות המינית לא נתפשה כמשהו “טבעי” בתרבות המסופוטמית, כשם שהיא נתפשת בתרבות המערבית המודרנית, אלא כאחד מהאלמנטים של התירבות. הגוף הנשי הוצג כסוכן הנפוץ ביותר להצגת המיניות, הארוטיקה והפריון (ולעיתים גם המוות, והחורבן – ראה למשל העלבונות שמטיח גילגמש באישתר: “לא אשאך לאשה!…דלת פרוצה אשר לא תכלא רוח ומשב…נעל נושכת רגל בעליה…” (תרגום: שפרה וקליין תשנ”ז: 235-234).
מיניות ומגדר מופיעים בטקסטים של המזרח הקדום במפורש. עם זאת, ביטויים של מיניות ומגדר מתגלים גם באופן סמלי, לעיתים עם מאפיינים החוצים תרבויות וארצות: בממצא הכתוב ובאיקונוגרפיה ישנם מספר אלמנטים שנועדו לתאר את התפקידים המגדריים, ודרכם גם את המיניות והפוריות: הגבר מתואר לעיתים קרובות כנושא קשת וחיצים, כליו המסורתיים המסמלים הן כוח גברא ופוריות מינית, והן את יכולותיו של הגבר בשדה הקרב והציד (תכונות גבריות אשר בתרבויות המזרח הקדום הולכות יד ביד), ואילו האישה מסומלת על ידי בגדיה המסורתיים, מראה, ובעיקר היא מזוהה עם הפלך. מפתיע לגלות שגם אלות ונשים רמות מעלה מתוארות באמצעות כלים ביתיים ויומיומיים שכאלו – דבר המלמד שאלו סמלי הנשיות ולא אביזרי יומיום. טקסטים בבליים מעידים על כך שטקסים שונים אשר נועדו להעניק פוריות מחד ולפגוע בפוריות מאידך (כקללה), עשו שימוש בכלים אלה, בהציגם או בהימנעות מכך. גם במקרא ישנו הד למנהגים אלה, באיסור על אישה לשאת “כלי גבר” (ככל הנראה הקשת והחץ), ועל גבר ללבוש בגדי אישה (דברים כ”ב 5). ייתכן שהסופר המקראי קורא להפסקת מנהג כנעני קדום אשר נתפש ככישוף או “תועבה”.
תיאורי גנים במזרח הקדום, שהיו בעצמם תוצר של התרבות האנושית ולא מעשה הטבע, שזורים במוטיבים מיניים וארוטיים. תיאור הגן כאישה או האישה כגן היה נפוץ. אבר המין הנשי תואר כ”מישור מושקה היטב”, ובאדמתו “חורש וזורע” הגנן. גם בשיר השירים מתוארת הכלה כ”גן נעול” וכ”מעיין חתום” (שיר השירים ד’ 12). הגן בתרבות המזרח הקדום הינו אזור תחום, אשר הכניסה אליו מוגבלת. ייתכן שתיאור האישה כגן נעול, נועד להדגיש את טוהרה ובתוליה של הכלה שבשיר.
שְׁלָחַ֙יִךְ֙ פַּרְדֵּ֣ס רִמּוֹנִ֔ים עִ֖ם פְּרִ֣י מְגָדִ֑ים כְּפָרִ֖ים עִם־נְרָדִֽים׃ יד נֵ֣רְדְּ׀ וְכַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְקִנָּמ֔וֹן עִ֖ם כָּל־עֲצֵ֣י לְבוֹנָ֑ה מֹ֚ר וַאֲהָל֔וֹת עִ֖ם כָּל־רָאשֵׁ֥י בְשָׂמִֽים׃ טו מַעְיַ֣ן גַּנִּ֔ים בְּאֵ֖ר מַ֣יִם חַיִּ֑ים וְנֹזְלִ֖ים מִן־לְבָנֽוֹן׃ טז ע֤וּרִי צָפוֹן֙ וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן הָפִ֥יחִי גַנִּ֖י יִזְּל֣וּ בְשָׂמָ֑יו יָבֹ֤א דוֹדִי֙ לְגַנּ֔וֹ וְיֹאכַ֖ל פְּרִ֥י מְגָדָֽיו (שיר השירים ד’, 16-13). פסוקים אלו, האחרונים בפרק ד’, קשים לפרשנות בשל המילה “שלחיך”. ישנן שלוש אפשריות למשמעות המילה: כלי נשק – חץ או ראש חנית, אזור החלציים הנשי או תעלת מים.
