330 – 636 לספירה
1517 – 1918 לספירה

תקופת הברונזה

3700 – 1150 לפסה"נ
פרופ' איציק שי - אוניברסיטת אריאל בשומרון
מכתב אל עמרנה 287 מוזיאון ברלין

תקופת הברונזה בארץ ישראל נמשכה כ-2500 שנה (החל מ-3700 לפסה”נ לערך ועד ל-1200 לפסה”נ לערך). בחלקים הראשונים שלה, זוהי תקופה פרוטוהיסטורית[1] ואילו החל מהאלף השני לפסה”נ, לצד העדויות הארכיאולוגיות, עומדות בפנינו גם עדויות היסטוריות. בתקופה זו הוקמו לראשונה בארץ ערים והמבנה של ערי המדינה שימש כמבנה החברתי העיקרי במהלך התקופה. כמו כן, אנו עדים לקשרים בינלאומיים במהלך התקופה עם המעצמות האזוריות כדוגמת מצרים, חתי, מיתני ואשור וכן עם תרבויות מעבר לים.

פעמים רבות היישובים שנוסדו בתקופה זו, חזרו ונושבו במשך אלפי שנים ובכך השפעתם רבה גם על הנוף הארץ ישראלי. חלק מאתרים אלו נחפרו באופן שיטתי וייסודי (לעיתים בידי כמה משלחות לאורך השנים) ומהווים את בסיס הנתונים החשוב להבנת התקופה על שלביה השונים והכרתה.

תקופת הברונזה בארץ ישראל מחולקת לארבע תקופות משנה: הברונזה הקדומה; הברונזה הביניימית; הברונזה התיכונה והברונזה המאורחת. לכל תקופה חלוקה פנימית לשלבים. להלן נאפיין בקצרה את  תקופות המשנה.

הברונזה הקדומה

הכרונולוגיה של תקופת הברונזה הקדומה מבוססת בשנים האחרונות על תיארוך מוחלט שמקורו בבדיקות פחמן 14 מאתרים רבים ברחבי ארץ ישראל. לאור זאת, חלוקת המשנה והכרונולוגיה היא כזו:

ב"ק 1א: 3700 – 3300 לפסה”נ

ב"ק 1ב: 3300 – 3100 לפסה”נ

ב"ק 2: 3100  – 2800-2900 לפסה”נ

ב"ק 3: 2800-2900 – 2500 לפסה”נ לערך

תפרוסת הישוב בארץ התמקדה באזורים פוריים כדוגמת העמקים, השפלה ומישור החוף. מעניין לציין כי כפרי ראשית התקופה נבנו ללא זיקה והמשכיות ליישובי התקופה הקודמת (הכלקוליתית). חלק מן היישובים הכפריים התרחבו וגדלו והשתרעו על שטח של מאות דונמים. כן עולה, שבחלק מיישובי תקופת הב"ק 1ב הוקמה עיר תחתית (למשל בתל ערני ובמגידו).

ההתפתחות של הערים בארץ ישראל בתקופה זו לא הייתה מנותקת מתהליכים נרחבים יותר שהתרחשו במזרח הקדום בתקופה זו. במסופוטמיה, באלף הרביעי לפסה”נ הוקמו הערים הראשונות על ידי השומרים (העיר הראשונה הייתה אוּרוּכּ, היא ארך המקראית) וכן הומצא כתב היתדות השומרי שמאוחר יותר אומץ גם על ידי עמים ותרבויות נוספים במרחב. מצרים אוחדה והוקמה בה הממלכה הקדומה ששלטה על כל מצרים וגם בה הומצא הכתב ההירוגליפי. לפיכך, השינויים החברתיים שהתרחשו בארץ ישראל קשורים גם בשינויים ובהתפתחויות התרבותיות של שני המרכזים הללו.

תקופת הברונזה הקדומה 1א (3700 – 3300 לפסה”נ~)

שלב זה מסמן את תחילת תקופת הברונזה הקדומה בארץ ישראל ומתאפיין בכפרים פרוזים ובתרבות חומרית פשוטה הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינת הצורות והעיטורים. שלב זה מהווה מעבר בין סופה של התרבות הכלקוליתית לבין התרבות של הברונזה הקדומה. כך, ישנם מרכיבים בתרבות החומרית של התקופה שאת ראשיתם ניתן למצוא בתקופה הקודמת (למשל חלק מכלי החרס והזית כמרכיב חשוב בכלכלת התושבים). התושבים של תקופת הברונזה הקדומה התבססו יותר על החקלאות לעומת המרכיב הנוודי והפסטורלי שאפיין את תושבי הארץ בתקופה הכלקוליתית. היישובים נבנו בעיקר באזורי חקלאות פוריים. הממצאים מצביעים כי כלכלת התקופה התבססה על גידולי שדה, גפן, זית ומרעה, אך בקנה מידה קטן יחסית.

ביישובי התקופה לא ניכרת תוכנית, הבתים פשוטים מאוד ובעלי תכנית אליפטית (לעיתים עם מבני עזר לצִדם) והישוב מורכב ממקבצי בתים עם שטחים פתוחים רחבים ביניהם. כלי החרס נעשו במסגרות ביתיות או בבתי יוצר כפריים, לכן ניתן למצוא גיוון רב במכלולים הבא לידי ביטוי בצורות הכלים, בעיטורים וברמת המומחיות של היוצרים. במכלולים הקרמיים ניתן גם להבחין בחלק מהמקרים בהמשכיות של מסורות (בעיקר בצורות) של הכלים מהתקופה הקודמת לצד כניסתן של מסורות חדשות (שימוש נרחב בידיות מדף, חיפוי אדום ולעיתים גם מירוק הכלים). קבוצה ייחודית הינה הכלים האפורים הממורקים (Gray Burnished Ware) שאופיינית  לצפון וכוללת כלים פתוחים בלבד (קערות וקובעות בעלות חלונות) בצבע אפור ומירוק צפוף ומבריק.  דפנות הקערות והקובעות מזוות והן מעוטרות בשורת זיזים. כלים אלו נעשו על ידי מומחים ולחלק מהמסורות הבאות לידי ביטוי במשפחת זו, שורשים בצפון הלבנאט, כך שיתכן שיש כאן השפעה או אוריינטציה צפונית של הקדרים המומחים.

תקופת הברונזה הקדומה 1ב (3300 – 3100 לפסה”נ~)

בתקופה זו הכפרים בכנען גדלו בשטח ובצפיפות ובדרך כלל לא ניכר כי היה תכנון בארגון הישוב ובמרחב הציבורי שלו. התרבות החומרית משקפת התמחויות של בעלי מקצוע וכן ניתן להבחין במסחר בין אזורי בחומרי גלם ובחפצי יוקרה. הדבר בא לידי ביטוי למשל בבתים גדולים בהם נמצאו ממצאים המעידים על עושר רב יותר וכן ברובע מקדשים (מגידו). בתחילת התקופה התהליך של הקמת כפרים צפופים אשר הממצאים בהם מעידים על ריבוד חברתי (לכך יש גם חיזוק מן הממצאים בחלק מן הקברים), מבני ציבור וצבירת עושר ניכר בעיקר בדרום הארץ. בחלקה המאוחר של התקופה מספר כפרים (בעיקר בצפון הארץ, כדוגמת: בית ירח ותל אסור) הגיעו לשיא גודלם ובהם ניתן למצוא ביטוי להיררכיה חברתית. בחלק קטן מן האתרים הוקמו ביצורים (תל שלם בעמק בית שאן, עין ציפורי) וזוהי ההופעה הראשונה של תופעה זו שתהפוך להיות שכיחה מאוד בשלב הבא (הב"ק 2). על התל במגידו נחשף מתחם ובו מקדשים ששימשו בין היתר גם להאדרת עוצמה ושלטון וניכרת בהם גם השפעה של התרבות המצרית.

תשומת לב יש לתת לתופעה ייחודית שהתקיימה בדרום-מערב כנען והיא של מושבות מצריות. טרם הוברר האם המושבה הייתה חלק מהשלטון המרכזי במצרים או שמא פליטים מצריים שהתיישבו בכנען וכן מה הייתה מהות קשריהם עם המקומיים – קשרי מסחר או ניצול כוחני של כובש חיצוני. מרכז הישוב המצרי היה בתל א-סכאן (שברצועת עזה), אך עדויות נוספות התגלו באתרים רבים חלקם עם התיישבות מצרית בלבד (עין הבשור) וחלקם באתרים משותפים למצרים ולכנענים (מדרגת תל חליף).

תעשיית כלי החרס של התקופה משקפת סגנונות והשפעות אזוריות, אולם תפוצת הכלים מצביעה על מערך קשרים בין אזוריים. העושר של הסגנונות הקרמיים מעיד על קשרים והשפעות גומלין מחד אך למרות זאת לא נוצרו קשרי מסחר ושווקים מתמחים. ההיכרות עם המסורות והתרבות המסופוטמית באה לידי ביטוי בעיטורים באמצעות חותמות גליל על כלי החרס (במערב עמק יזרעאל), אולם להבדיל מהנהוג במסופוטמיה, בארץ ישראל אין לכך משמעות מנהלית אלא עיטורית.

בסופה של התקופה ניטשו חלק מהיישובים (כמגידו ובית שאן) ויישובים שכן יושבו בתקופה הבאה עברו בנייה מחדש ובתכנית שונה. גם הנוכחות המצרית בדרום הארץ התפוגגה ואפשר שזהו אחד המניעים לשינוי ולסופה של התקופה. הסברים אחרים שהוצעו קשורים למאבקי כוח פנימיים בתוך החברה הכנענית.

תקופת הברונזה הקדומה 2 (3100 – 2800-2900 לפסה”נ ~)

לתקופה זו חשיבות רבה, שכן בה ניתן לזהות את תהליך העיור. בערי התקופה ניתן לזהות ביצורים, התמחות והתמקצעות של בעלי מלאכה במערכות כלכליות חוצות אזורים, וכן הקהילה התרחבה ואיגדה מספר בתי אב. יחד עם זאת, ערים ארץ ישראליות אלו, לא התנהלו בדומה לערים בסוריה ובמסופוטמיה שם ניתן לזהות גם מנהל. אולם, ערי כנען היוו בסיס למבנה החברתי שהתנהל בארץ קרוב לאלפיים שנה.

מבחינת התרבות החומרית ניתן לחלק את הארץ לשלושה אזורים: האזור הצפוני כולל אתרים כדוגמת תל דן, קריית אתא, תל בית ירח ומתחם לביאה. האזור כולל את הגולן, הגליל, עמק יזראעל ובקעת הירדן; באזור המרכז, אתרים כדוגמת תל פארעה (צפון), העי, תל דלית; ובאזור הדרום, ערד הייתה האתר המרכזי.

בתקופה זו נמצאו חפצים כנעניים במצרים בהקשר ברור של מלכי שושלת א', וכן חפצים מצריים בארץ ישראל. ממצאים אלו לצד תיארוך מוחלט של חומר אורגני מאתרים שונים בארץ הם הבסיס לתיארוך התקופה. בראשית התקופה ננטשו היישובים המצריים וחלק מהאתרים לא נושבו על ידי מקומיים. יישובים רבים באזורים כדוגמת השפלה והעמקים נבנו על גבעות ובוצרו. באזורים שלא היו מיושבים בתקופה הקודמת כדוגמת הגולן ועמק החולה נבנו יישובים חדשים. גם אתרים קטנים בוצרו בתקופה זו על פי רוב. תופעה ייחודית ניכרת בהר הנגב, שם הוקמו יישובי קבע שתושביהם עסקו בחקלאות והם היו בקשרים ברורים לערד. ישנן עדויות לקשר עם ערד גם ביישובים בני התקופה בדרום סיני. מלבד ביצורים, בחלק מן היישובים העירוניים ניתן להבחין בתכנון. הוקמו מבני ציבור, כל למשל בערד נחשפו מקדשים, ארמונות ומפעל מים, אך מבני ציבור כאלה אינם שכיחים באתרים אחרים בני התקופה. ערד, להבדיל מיישובים אחרים בני התקופה, בולטת בהיותה מרכז ייצור ובעלת תפקיד חשוב ומרכזי במסחר.

תקופת הברונזה הקדומה 3 (2800-2900 – 2500 לפסה”נ ~)

אחד ההבדלים המהותיים בין תקופה זו לקודמתה הוא בהתפתחותה של חברה רב מעמדית עם הבדלים ניכרים בין המעמדות השונים. יישובים רבים ננטשו והאוכלוסייה התרכזה בערים בתקופה זו. הקשרים המסחריים היו מועטים ומוגבלים. ביצורי התקופה מרשימים מאוד והם משקפים בעיקר את היכולת לבניה ציבורית (שכן מבחינה טכנולוגית, לא היו כלי נשק שהצדיקו ביצורים אדירים כאלה). ביצורי התקופה אינם אחידים, ובכל מרכז עירוני ניתן דגש למאפיינים אחרים. מבני ציבור נוספים רווחו בתקופה, ואחד הבולטים שבהם הוא הארמון שהתגלה בתל ירמות שבשפלה. אך לא די בכך, לצד הארמון נבנו שכונות שמשקפות את המעמדות החברתיים: רובע של בתי אמידים ממערב לארמון ורובע של בתי מגורים צפופים מצפון לו. הארמון בתל ירמות נבנה לפי מידות (אמה באורך 52 ס"מ) ועל בסיס תכנון קפדני והקפדה על איכות הבניה (זוויות ישרות, פריטים מסותתים, איכות הריצוף וכדו').

מקדשי ומתחמי פולחן זוהו בכמה אתרים (חורבת א-זירקון, מגידו, העי). במבנים אלו אין ממצא פולחני מובהק והם נבנו במיקום בולט בישוב אשר נבדל ממבני העיר. יצוין, כי אין קשר בין מבני הארמונות ובתי האליטה למקדשים ולהבדיל מהנוהג במקדשים במסופוטמיה לא נראה כי מקדשי כנען שימשו כמרכזים כלכליים.

העדרם של קברי אליטות מעלה את האפשרות שבכנען נהגה אידאולוגיה של שוויון שראשיתה בתקופת הב"ק 2 ויתכן שגם בתקופה זו, למרות חוסר השוויון שניכר ביישובים, בקבורת המתים המשיכה להתקיים מסורת זו.

בתחילת התקופה מופיעה באזור העמקים הצפוניים עדות לקיומה של אוכלוסייה זרה. אוכלוסייה זו התקיימה ביישובים הקיימים לצד האוכלוסייה הכנענית המקומית וכן ביישובים שכבר ננטשו מתושביהם הכנעניים. בעבר, זוהתה האוכלוסייה בעיקר על פי מכלול כלי החרס "כלי בית ירח" (על שם האתר בו זוהו לראשונה), אולם כיום אנו מזהים מאפיינים נוספים, כדוגמת שימוש בבוץ ובטין לבניה ולריצוף, כלי צור, צלמיות בצורת פרים ועוד. מסורות אלו מוכרות מאתרים בדרום-מזרח אנטוליה, בצפון רמת איראן ובדרום הקווקז. הכינוי המקובל כיום לקבוצה זו הוא: Kura-Araxes Cultural Community. נראה כי המקור של אוכלוסייה זו הוא מדרום הקווקז.

המרכזים העירוניים של התקופה התאפיינו אם כך ביישובים מבוצרים על תלים בולטים, ששליטיהם היו בעלי עושר ועוצמה ואילו האוכלוסייה הייתה קטנה יחסית ובעלת זיקה רופפת אל העיר אשר באה לידי ביטוי בטקסים משותפים ובמפעלי בניה. היכולת של השליטים לנהל את המשאבים הכלכליים ואת היחסים עם השליטים והיישובים האחרים (לצד קבוצות אחרות כדוגמת נוודים) הינה הגורם החשוב להבנת טיבה של תרבות התקופה ונסיבות סיומה. כלומר, כאשר לעיר מסוימת אויבים רבים (ערים שכנות, נוודים ואולי חלק מתושבי העיר) קרב קיצה. החל מאמצע האלף השלישי לפסה”נ חלו שינויים בסוריה, עת התפתחה תעשיית הטקסטיל ונדרשו עדרים ושטחי מרעה גדולים. התפתחויות אלה זירזו את השינויים הכלכליים-חברתיים בארץ ישראל, מכלכלה של מרכזים עירוניים לכלכלה המתבססת על גידול עדרים וחקלאות כפרית. ישנם חוקרים שהסבירו את סופה של התקופה בקריסתה של המערכת העירונית. לשיטתם, שינויים כדוגמת גידול האוכלוסייה, שינויים אקלימיים או התערבות חיצונית (מצרית) הם אלו שהביאו לקריסת המערך היישובי-חברתי בכנען. יתכן ששילוב הסיבות והנסיבות הם אלו שהובילו לסיומה של תקופת הברונזה הקדומה.

תקופת הברונזה הביניימית (2500 – 2000 לפסה”נ~)

כשמה, התקופה ממוקמת בין שתי תקופות עירוניות ומשקפת את היותה תקופת מעבר המאופיינת בתרבות שונה מהברונזה הקדומה מחד ומהתיכונה מאידך[2]. הברונזה הביניימית מתאפיינת ביישובים כפריים (בדרך כלל באתרים שלא היו מיושבים קודם לכן וללא המשך התיישבות בתקופה הבאה), וחלק מן היישובים הוקמו באזורים פריפריאליים (כדוגמת בקעת הירדן, הר הנגב וסיני).

אמנם יישובים התקיימו גם באתרים רב תקופתיים (כדוגמת דן, חצור ומגידו) אולם הבנייה בהם לא הייתה  מונומנטאלית וגם באתרי התלים הישוב היה כפרי וקטן. יישובי התקופה אינם מבוצרים, והיוצא מן הכלל המעיד על הכלל הוא ח'ירבת אל מאייתה, שבצפון מזרח השומרון, שם נחשף ביצור המקיף את הישוב אשר התקיים רק בתקופה זו. כאמור, באזור הר הנגב נוסדו יישובים באתרים חדשים ובסיני התפתחו יישובים בצפון ובמרכז סיני שלא באזורים בהם היו יישובי תקופת הברונזה הקדומה בסיני. יישובי הר הנגב כוללים הן יישובי קבע והן אתרי ארעי. ביישובים באזור ירוחם נמצאו מטילי נחושת. העובדה שבאתרים אלו לא התגלו מכלאות צאן ולא להבי מגל, מעלה את הסבירות כי תושביהם עסקו בעיבוד המתכת ובמסחר בה ולא בחקלאות.

הקברים השכיחים בני התקופה הם קברי הפיר ולצדם ניתן לציין גם קבורה במערות טבעיות, תחת רגמים ודולמנים. הקבורה על פי רוב היא של יחיד או מספר פרטים קטן, בדרך כלל מדובר בקבורה משנית. בתי הקברות של התקופה שכיחים ובחלקם התגלו מאות קברים.

כלי החרס של התקופה מחולקים למשפחות רבות (בעיקר לפי חלוקה גיאוגרפית). ניתן להבחין בהמשכיות מסורות מן התקופה הקודמת לצד חידושים בצורות הכלים, בעיטורים ובטכנולוגיה.

ניתוח תפרוסת היישובים והממצאים בני התקופה משקפת כי בדרום הארץ ובסיני התבססו על מערכת ההפקה והמסחר בנחושת. באזורים הצפוניים והלחים יותר הכלכלה התבססה על חקלאות ומרעה בה משק הבית היה יחידת הבסיס.

תקופת הברונזה התיכונה (2000 – 1500 לפסה”נ~)

תקופה זו מחולקת לשלוש תקופות משנה (ברונזה תיכונה 1, 2 ו-3). בתקופה זו התחדש היישוב העירוני בארץ ישראל ולראשונה ניכרת ביישובים רבים חברה רב-שכבתית ומורכבת.

ראשית התקופה, במחצית השנייה של המאה ה-20 לפסה”נ. מעט מאוחר יותר ישנם ממצאים המעידים על קשרים עם מצרים. השלב הקדום (ברונזה תיכונה 1) מתוארך ל-1950 – 1710 לפסה”נ לערך. את המעבר לשלב הבא מקובל ליחס לאמצע ימי השושלת ה-י"ג במצרים ותקופת הב"ת 2 נמשכת לימי השושלת הט"ו (החיקסוס). המעבר בין תקופות המשנה מתאפיין בהמשכיות וניכרת בו סינכרוניזציה עם מצרים, בעיקר לאזור הדלתא של הנילוס. את תקופת הב"ת 3 מקובל לתארך ל-1590 – 1470 לפסה”נ לערך. סופה של התקופה נקבע בין השאר בהקשרים היסטוריים כדוגמת גירוש החיקסוס מהדלתא והקמת הממלכה החדשה במצרים. אירוע מכונן המציין את המעבר בין התקופות היה כיבושה של העיר שרוחן, מעוזם האחרון של החיקסוס, בדרום כנען, בידי יעחמס. עם זאת, מעבר בין תקופות ארכיאולוגיות אינו נמדד באירוע היסטורי בודד והוא מתרחש במקומות שונים בזמנים שונים. לכן, סופו של מעבר זה נקבע לימי מסעותיו של תחותמס השלישי.

העיור המתאפיין בחברה רב-שכבתית ומורכבת בתקופה זו החל באמצע הברונזה תיכונה 1. יישובים כדוגמת מגידו ואפק הפכו למבוצרים. תהליך זה הוביל ליצירת מדרג יישובי של מרכז עירוני וסביבו עיירות וכפרים. תחילה התרחש העיור במישור החוף ובעמקים ולמרכזים העירוניים באזור ההר המרכזי; בשכם ובירושלים הוא הגיע רק בתקופת ברונזה התיכונה 2. המרכז שהוקם בחצור היה יוצא דופן במעמדו. המרכזים העירוניים הבאים במדרג הם יישובים כדוגמת אשקלון וכברי. בערים הגדולות היו מרכזים כלכליים אזורים, אוכלוסייה רבה, ביצורים, מבני ציבור וריבוד חברתי. אחד המאפיינים החשובים של ערי הברונזה התיכונה הוא הביצור שהקיף את העיר ומערך השערים. בביצורי התקופה ניתן למצוא מספר מרכיבים כדוגמת: חומות, חלקלקות, סוללות, חפיר, מגדלים ובתי שער שתפקדו כמצודות עצמאיות. פעמים רבות מפעלי ביצור אדירים אלו עיצבו את צורת התל עד ימינו, כך למשל בכברי, באשקלון, בתל מקנה-עקרון ועוד. עבודות הביצורים המרשימות ובעיקר סוללות העפר העצומות, נועדו ככל הנראה לא רק להגנת הערים אלא גם לשמש את שליטי הערים להפגין את כוחם הן כלפי אנשי עירם והן כלפי יריביהם.

אחד המוסדות החברתיים החשובים של התקופה היה ארמון העיר. מבני הארמונות התגלו באתרים רבים, כדוגמת: כברי, תל איפשר, תל אפק, מגידו, לכיש. נראה כי חלק מן הפעילות שהתרחשה בארמונות הייתה משתאות וסעודות רהבה שנועדו לשרת צרכים פוליטיים של האליטות.

מקדשי התקופה מעידים על המשכיות מסורות מן התקופה הקודמת, כדוגמת שימוש במצבות אבן, זאת לצד כניסתן של השפעות, בעיקר מסוריה, הכוללות בין היתר את המקדש מהטיפוס "הסורי", הידוע גם כמקדש המגדל, אותו יש לקשר לאליטות החדשות שנוסדו בתקופה זו.

קברי התקופה כוללים גם את המסורת של קבורה מחוץ לעיר לצד מסורת חדשה של קבורה בתוך העיר הן בקברים בנויים והן קבורה של ילדים ותינוקות בקנקנים.

השפעות תרבותיות באות לידי ביטוי בתקופה זו בטכנולוגיה של יצור כלי החרס ובתעשיית המתכות.  כלי החרס של התקופה מתאפיינים באיכות גבוהה ובולט השימוש באובניים המהירים. כלים רבים היו מעוטרים, כאשר החיפוי האדום והמירוק היו נפוצים. התקיימו גם עיטורים אחרים, כדוגמת סגנון תל אל יהודיה, הקרוי על שם אתר בדלתא במצרים, שם נמצאו לראשונה כלים מטיפוס זה, אולם בתי היוצר לכלים אלה היו בעיקר בארץ ישראל, בעמק יזרעאל, בגליל המערבי, בשפלה, במערב הנגב,  וכן בלבנון ובמצרים.

בתקופה זו התקיימו קשרי מסחר ביבשה, לאורך החוף הארץ ישראלי ובים. חפצי הייבוא שנחשפו באתרים שונים בני התקופה מעידים על קשרי סחר ימי בעיקר עם קפריסין, אך גם עם אזור הים האגאי. כלי היבוא תוארכו ברובם לברונזה התיכונה 3-2 והם כללו בעיקר כלי חרס סגורים וקטנים. לצד זה התקיים מסחר גם בחומרים אורגניים שלא השתמרו, כפי שעולה מתעודות היסטוריות בנות התקופה, בעיקר מצריות, אשר מתארות מסחר בעץ ובשמנים ארומטיים.

הממצאים הכתובים ואלו המעידים על כתיבה בארץ עצמה מעטים מאוד. מכאן עולה שעל אף המורכבות והריבוד החברתי, המסחר הפנימי והבינלאומי וההשפעות הזרות על התרבות החומרית הארץ ישראלית, בתקופת הברונזה התיכונה הכתיבה לא הייתה שכיחה בכנען. הדבר בולט בעיקר על רקע שכיחות השימוש בכתיבה בסוריה, במסופוטמיה ובמצרים. סופה של תקופת הברונזה המאוחרת הוגדר על בסיס שינויים היסטוריים – גירוש שושלת החיקסוס וראשיתה של הממלכה החדשה במצרים. לצד המשכיות במסורות ובתרבות החומרית בארץ ישראל ניכרת ירידה במערכת היישובית וחלק מהאתרים המרכזיים של תקופת הברונזה התיכונה ננטשו או ירדו מחשיבותם, למשל: כברי ושילה. יש לציין שאין לשייך את סיומה של תקופת הברונזה התיכונה למסע מצרי כזה או אחר ונראה שהיה זה תהליך ארוך שנמשך עשרות שנים.   

תקופת הברונזה המאוחרת (1500 – 1150 לפסה”נ ~)

נהוג לחלק את התקופה לשלושה שלבים עיקריים: הברונזה המאוחרת 1 (1500 – 1400 לפסה”נ), הברונזה המאוחרת 2א (1400 – 1300 לפסה”נ), תקופת הברונזה המאוחרת 2ב (1200-1300 לפסה”נ).

תחילת התקופה בגירוש השושלת החיקסוסית ממצרים ובכיבוש כנען על ידי מצרים. התהליך נמשך עשרות שנים ולווה בהרס אתרים וערעור המערכת הגיאו-פוליטית של ערי המדינה הכנעניות בנות תקופת הברונזה התיכונה.

במחקר הארכיאולוגי מתנהל ויכוח לגבי הגדרתה של מחצית המאה ה-12 לפסה”נ. יש הכוללים שנים אלו כחלק מתקופת הברזל 1 ואילו אחרים מגדירים אותם כתקופת הברונזה המאוחרת 3. הבדלי הגישות נובעים מהשאלה מה מגדיר את סופה של התקופה. האם נפילת האימפריות והפסקת המסחר הבינלאומי שאפיין את תקופת הברונזה המאוחרת, אזי המאה ה-12 הינה חלק מתקופת הברזל, או לחילופין המשכיות בתרבות החומרית, בתפרוסת הישוב, במבנה החברתי ובנוכחות המצרית בארץ ישראל ולפיכך, יש לכנות שנים אלו כתקופת הברונזה המאוחרת 3.

בתקופה הברונזה המאוחרת המסחר הבינלאומי באגן המזרחי של הים התיכון הגיע לשיאו. ארץ ישראל ותושביה לקחו חלק פעיל במערך המסחר. עדויות לכך התגלו בארכיונים דיפלומטיים, כדוגמת ארכיון אל עמרנה שהתגלה במצרים, בספינות טרופות, כדוגמת הספינה מאולו-בורון והספינה מכף גֶלידוֹניה. שהתגלתה מול חופה הדרומי של תורכיה, ובממצאים ארכיאולוגים רבים מאתרים קטנים וגדולים כאחד, מארץ ישראל ומכל האגן המזרחי של הים התיכון. לצד החברה יושבת הקבע התקיימו קבוצות אוכלוסייה שחיו בשולי החברה, עקורים, המכונים עפירו בטקסטים בני התקופה, ונוודים.

לתקופה זו יש עדויות היסטוריות רבות. המקור של מרביתן במצרים, אשר שלטה בארץ ישראל בתקופת הממלכה החדשה. שלטון מצרים בכנען נמשך לאורך כל התקופה, תוך שינויים באופי השליטה וברמת. עם זאת הזהות הכנענית של תושבי הארץ נשמרה לאורך כל התקופה. המקורות על תחילת התקופה (ברונזה מאוחרת 1) מתייחסים בעיקר למסעות המלחמה של מלכי מצרים לאזורנו. המפורסם שבהם הוא תיאורו של תחותמס השלישי, המופיע על קירות מקדש אמון בכרנך, לוקסור של ימינו, את מסע המלחמה שלו נגד ממלכת מיתני וקואליציית ערי המדינה הכנעניות שנערכו במגידו. בתבליט מופיעה רשימה של 119 ערי מדינה כנעניות הפרוסות מעזה בדרום ועד קדש, בסוריה בצפון, אשר נכנעו למלך מצרים. אחת מתוצאות המסע הייתה שמלכי מצרים החלו למנות את שליטי ערי המדינה הכנעניות ובניהם של השליטים התחנכו במצרים.

המידע ההיסטורי על השלב הבא (ברונזה מאוחרת 2א) מגיע אלינו בעיקרו מהארכיון הדיפלומטי המצרי שהתגלה באל עמרנה. אמנחתפ הרביעי ערך מהפכה דתית במצרים במסגרתה הוכרז האל אתן לאלוהות המצרית הראשית. כחלק מן המהפכה הוא שינה את שמו לאחנאתון וכן הקים עיר בירה חדשה, אחתאתן, המכונה בערבית אל עמרנה. יורשו תות ענחאמון החזיר את הסדרים הישנים, כלומר האלוהות הראשית בפנתיאון חזרה להיות אמון תביי שבה לשמש כבירה. אולם, חלק מהארכיון הדיפלומטי המלכותי שהועבר לעיר הבירה שהקים אחנאתון נשאר שם ונחשף לפני כ-150 שנה. הארכיון כלל כ-350 מכתבים הכתובים בכתב היתדות ובשפה האכדית, שהייתה השפה הדיפלומטית הבינלאומית בתקופה זו. מרבית המכתבים נשלחו את מלך מצרים משליטי ערי המדינה הכנעניות. באמצעות מכתבים אלו, אנו נחשפים למאבקים ולקשרים בין ערי המדינה השונות בכנען. כך למשל מכתבים המתארים את היריבות בהר המרכזי בין ירושלים ושכם. במכתבים רבים מוזכרות קבוצות שוליים, המכונות 'עפירו', המאיימות על הסדר של ערי המדינה. מכתבים רבים מלמדים על התלות של השליטים המקומיים בשלטון המצרי.  מהמכתבים ניתן ללמוד על הקבוצות האתניות שחיו בארץ, על פי שמות האנשים הנזכרים.

בתקופת הברונזה המאוחרת 2ב יריבתה העיקרית של מצרים הייתה האימפריה החתית. שיאו של המאבק היה בקרב קדש בסוריה, שנערך בימי רעמסס השני. המעבר לתקופת הברונזה המאוחרת 3 מאופיין במשבר שחל באגן המזרחי של הים התיכון. משבר זה בא לידי ביטוי בקריסה של ממלכות ותרבויות חשובות, כדוגמת המיקנים ביוון, האימפריה החתית ואלשיה שבקפריסין. בימי השושלות 19 ו-20 הידקו המצרים את שליטתם ונוכחותם בארץ והדבר בא לידי ביטוי בין היתר בבניה במרכזי השלטון המצרי כדוגמת בית שאן שם התגלו מבני שלטון, אסטלות מצריות ועדויות לנוכחות מנהלית מצרית. גם באתרים בדרום הארץ, למשל: תל אל פארעה דרום, תל חסי, תל ג'מה, גזר ואפק התגלו מבנים בעלי תוכנית מצרית, המכונים בתי מושל מצריים. במבנים אלה יש ממצאים מצריים וכן עדויות למנהל המצרי.

סופה של תקופת הברונזה המאוחרת לווה בנטישה ובהידלדלות של יישובים. אחד האזורים שהדבר בולט בו הוא ההר המרכזי. מאידך, ישנן ערים שהמשיכו להתקיים ברצף, והדוגמא הטובה ביותר הינה חצור, הגדולה והחשובה בערי ארץ ישראל באלף השני לפסה”נ. הד לכך, מופיע במקרא, יהושע יא, 10: "וישב יהושע בעת ההיא וילכד את חצור ואת מלכה הכה בחרב כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה". ניכרת התאוששות יישובית בכנען במאות 13 – 12 לפסה”נ, ככל הנראה בשל הידוק השלטון המצרי בארץ.

בתקופה הברונזה המאורחת הארץ הייתה מחולקת בין ערי ממלכה ששלטו על מרחב כפרי קטן סביבן ולכן לא היה צורך בפיתוח מערכת מנהלית מורכבת. התרבות החומרית שנחשפה בערי התקופה כוללת ארמונות, בתי אמידים, מקדשים עשירים בחפצי פולחן, ייבוא רב שמקורו בקפריסין ובאזור הים האגאי וחפצי יוקרה, בהם: שנהבים, כלי פאינאס, כלי מתכת ותכשיטים. בתקופה זו לא נבנו ביצורים לערים, במעט מהן נעשה שימוש מתמשך בביצורים שהוקמו בברונזה התיכונה. עם זאת, אחד ממבני הציבור החשובים של התקופה היה שער העיר, אשר נחשף בערים שונות, כדוגמת: מגידו וחצור. תוכניות מקדשי התקופה היו מגוונות ופחות הומוגניות מאשר בתקופת הברונזה התיכונה. יתכן שיש לכך קשר להשפעות התרבותיות המגוונות של בני הארץ בתקופה זו ולקשרי המסחר הבינלאומיים. כך ניתן למצוא מקדשים בעלי תוכנית המקדש הסורי, למשל בחצור, בשכם ובמגידו. ומנגד מקדשים בעלי דביר מוגבה, כמו בבית שאן ובלכיש – במקדש האקרופוליס. טיפוס נוסף הינו מתחם פולחני קטור שבמוקדו מצבת אבן כפי שנחשף בתל בורנה וכמובן מקדשים בעלי תכניות שונות, כדוגמת מקדש החפיר בלכיש, והמקדש בתל מבורך. בהקשר של הפולחן ראוי לציין את צלמיות החרס המאוד נפוצות המציגות דמות אישה עירומה.

על האוכלוסייה המגוונת של התקופה ניתן ללמוד גם ממנהגי הקבורה, בהם מנהגים מקומיים של קבורה במערות, קברי שוחה וקבורה בתוך העיר, הממשיכים מנהגי קבורה מתקופות קדומות ולצדם, באופן אקראי, מנהגי קבורה זרים, למשל: קברי גומחה, קברים בנויים וקבורה בקנקנים.

על המעבר הסוער בין תקופת הברונזה לתקופת הברזל – ראו בסקירה על תקופת הברזל.


[1] . ההיסטוריה מתחילה בכל חבל ארץ בשלב בו ישנם טקסטים המתייחסים למקום. המונח פרוטוהיסטוריה או בתר-היסטוריה מתייחס לשלב בו אין עדיין טקסטים המתארים את ארץ ישראל אך במצרים ובמסופוטמיה הכתיבה כבר נפוצה.


[2] . בשל היותה תקופת מעבר אשר ממשיכה מרכיבים בתרבות תקופת הברונזה הקדומה ומחדשת מרכיבי תרבות שיהפכו נפוצים בתקופת הברונזה התיכונה, ישנם חוקרים המכנים תקופה זו "ברונזה קדומה 4" ואילו הארכיאולוג האמריקאי וויליאם פוקסוול אולברייט, אשר ביסס את הכרונולוגיה של התקופות ההיסטוריות בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-כ', נהג לכנות את התקופה "ברונזה תיכונה 1".