הפרהיסטוריה עוסקת בתקופה שקדמה להיסטוריה הכתובה.
מראשית הופעת האדם ועד המהפכה החקלאית קיים האדם אורח חיים נוודי של ציידים-לקטים. האדם היה תלוי במשאבים סביבו ובעונתיות. הוא חי בקבוצות קטנות, כנראה בגודל של משפחה מורחבת – כמה עשרות אנשים.
כלי האבן הם הממצא הנפוץ ביותר באתרים הפרהיסטוריים. בארץ ישראל סוג הסלע העיקרי ששימש לסיתות כלים פרהיסטוריים הוא הצור, והוא גם הממצא העיקרי השורד במרבית האתרים הודות לשרידותו הגבוהה. חקר כלי הצור המתגלים באתרים וההשוואה ביניהם משמשת את הארכיאולוגים כבסיס העיקרי להגדרת התרבות החומרית. את ייצור כלי צור על ידי האדם הפרהיסטורי ניתן לאפיין מבחינה טכנולוגית (שיטת הסיתות) ומבחינה טיפולוגית (טיפוסי כלי הצור) – שניהם יחד מבטאים מסורת תרבותית.
הצור הוא סלע משקע המתאפיין בקושי ובשבירה אחידה היוצרת קצה חד ועמיד. ניתן ליצור ממנו כלי עבודה שונים. פרהיסטוריונים מחלקים את הכלים לטיפוסים על פי צורתם ונותנים לטיפוסי כלי הצור שמות כמו כלי קיצוץ, אבני יד, מקרצפים ועוד.
אתרים ארכיאולוגיים ניתן לתארך בשיטה של תיארוך יחסי המתבסס על דמיון של מכלולי הכלים למכלולים דומים באתרים אחרים. עבור חלק מהאתרים ניתן להשתמש בשיטות הקובעות כרונולוגיה מוחלטת, כגון תיארוך בפחמן 14 או שימוש בדעיכה של איזוטופים של אַרְגּוֹן. שיטות אלו קובעות בסבירות גבוהה את גילו של האתר בשנים.
תקופת האבן הקדומה – הפליאולית
תקופת האבן הקדומה מציינת את ראשית הופעת התרבות החומרית של האדם בעולם. המונח הלועזי פליאולית בנוי מהמילים היווניות פליאו (קדום) וליתוס (אבן). האתרים הקדומים ביותר הידועים כיום, המכילים כלי אבן מסותתים, נמצאו באפריקה וגילם כשלושה מיליוני שנים לפני זמננו. בארץ ישראל מחולקת תקופת האבן לשלושה שלבים: תקופת האבן הקדומה (פליאולית קדום או תחתון), התיכונה (פליאולית תיכון) והעליונה (פליאולית עליון או מאוחר). שלהי תקופת האבן נקראת התקופה האפי-פליאוליתית ולאחריה תקופת האבן החדשה (התקופה הניאוליתית).
תקופת האבן הקדומה – פליאולית קדום
מתקופה זו מתועדות העדויות הקדומות ביותר לנוכחות של תרבות אנושית בארץ ישראל. האתרים מכילים בעיקר כלי אבן מטיפוסים קדומים וכן שרידי עצמות של בעלי חיים ועליהם עדויות לכך ששימשו מזון לתושבי האתרים הקדומים. האתר העתיק ביותר בישראל, ואחד המוקדמים מחוץ לאפריקה, הוא עוּבֵּדִיָה, השוכן כשלושה ק”מ מדרום לכנרת בעמק הירדן. גילו מוערך בין 1.55 ל-1.2 מיליון שנים לפני זמננו. כלי האבן שהתגלו באתר שייכים לשלב הקדום של התרבות האשלית, המתאפיינת באבני יד. אבן היד היא הכלי הראשון שעוצב באופן מתוכנן וסטנדרטי בידי אדם.
האתר של גשר בנות יעקב שייך גם הוא לתקופה הפליאוליתית התחתונה אבל לשלב מתקדם יותר. גשר בנות יעקב, לחופו של נהר הירדן במוצאו דרומה מעמק החולה, מתוארך לכשלושת רבעי מיליון שנים לפני זמננו. האתר תוארך על סמך מציאת ההיפוך המגנטי במרכז רצף השכבות שלו. לאורך ההיסטוריה הגיאולוגית מתהפך הצפון המגנטי של כדור הארץ מידי פעם ומשאיר עדויות להיפוכים אלו בשכבות הגיאולוגיות. בגשר בנות יעקב זוהה ההיפוך המגנטי האחרון שגילו כ-780 אלף שנה לפני זמננו. מחקרים המוקדשים לתרבות החומרית באתר מעידים שבני אדם שחיו באתר היו בעלי יכולות מפותחות ביותר. הניתוחים הניבו ראיות ייחודיות, המוקדמות ביותר באירואסיה, לשליטה באש. לתושבי האתר היה ידע מעמיק בהתנהגות בעלי חיים, הבא לידי ביטוי במגוון מיני בעלי החיים ששימשו כמזון, בהם: פילים, סוסי יאור, יחמורים וצבאים וכלה בציפורים ודגים. מאוחר לתקופת היישוב בגשר בנות יעקב, החל מגיל של כחצי מיליון שנה, פזורים בארץ מאות אתרים המכילים אבני יד העשויות צור. אתרים אלו שייכים לתרבות האשלית המאוחרת והם פזורים ממעיין ברוך על גבול הצפון דרך רבדים וג’לג’וליה במרכז הארץ ועד לנחל ציחור בדרום הערבה.
בכל האתרים הקדומים לא נמצאו כמעט עצמות אדם. המין האנושי אליו מקובל לשייך את ההומינידים שהשאירו את כלי התרבות האשלית ידוע בשם הומו ארקטוס (האדם הזקוף).
בסוף תקופת הפליאולית הקדום, בין 400,000 ל-250,000 שנים לפני זמננו, מופיעה בארץ ישראל התרבות האשלו-יברודית. זו היא תרבות מעבר בין האשלית שקדמה לה ובין התרבויות החדשות המאפיינות את התקופה הפליאוליתית התיכונה העוקבת אחריה. אחת הצלמיות העתיקות בעולם, “ונוס מברכת רם”, נחפרה באתר לחופה של ברכת רם, אשר למרגלות החרמון, אתר השייך לתרבות זו. צלמית זו נחשבת לייצוג האמנותי המוקדם ביותר של הצורה האנושית.
תקופת האבן התיכונה – פליאולית תיכון
תקופה זו מתחילה בארץ ישראל לפני כרבע מיליון שנה. בתקופה זו מופיעה תרבות חדשה של ייצור כלי צור, התרבות המוסטרית, המחליפה את התרבות האשלית. התרבות המוסטרית מוגדרת על ידי סגנון ייחודי של סיתות כלי צור, בעיקר שימוש נרחב בטכניקת סיתות לבלואה (Levallois). שיטה זו מספקת שליטה טובה על הגודל והצורה של הנתז הסופי, אשר לאחר מכן ישמש לעיצוב כלי. טיפוסי כלים האופייניים לתקופה זו הם חודים, מקרצפים, משוננים ועוד. טכניקת לבלואה דורשת חומר גלם (צור) באיכות גבוהה, תכנון מוקדם (הצורה הסופית של הנתז ידועה מראש), ומיומנות גבוהה של הסתת. כל אלה מעידים על יכולת קוגנטיבית מתקדמת של סתתי הכלים המוסטריים. בפליאולית התיכון עולה מאוד חשיבותן של מערות כאתרי מגורים. ברובן של המערות שנחפרו נחשפו עשרות שלדי אדם קבורים קבורה מכוונת. בחלק מהקברים ניתן אף למצוא מנחות קבורה כגון קרני יחמור, קונכיות ומנחות נוספות שנטמנו יחד עם הנקברים, התנהגות המעידה על יחס אל המתים.
זהותו של מין האדם שחי באתרי הפליאולית התיכון נתון בוויכוח במחקר. בחלק מאתרי התקופה נחשפו שרידיהם של ניאנדרטאלים. הבולטים בהם: מערת טאבון בנחל המערות, מערת כברה ליד זיכרון יעקב ומערת עמוד בנחל עמוד. לעומת זאת, באתרים אחרים התגלו השרידים הקדומים ביותר הידועים בארץ לאנשים השייכים למין שלנו, הומו סאפיאנס. השלדים של ההומו-סאפיינס התגלו במערת סחול בנחל המערות ובמערת קאפזה שבגליל התחתון.
השאלה באשר ליחסים ששררו בין אוכלוסיות הניאנדרטלים וההומו-סאפיינס נתונים בויכוח. יתכן כי הם התקיימו זו לצד זו, או שהחליפו זו את זו מסיבות שאינן ברורות. הממצאים מעידים כי שני טיפוסי האדם השתמשו באותו סגנון של כלי אבן, התקיימו על מזון דומה וחיו באותן הסביבות.
ביוני 2021 התגלה סוג חדש של אדם באתר “נשר רמלה”. מדובר באדם שחי בארץ לפני 130 אלף שנה. על פי החוקרים, המורפולוגיה של טיפוס אדם “נשר רמלה” היא מורפולוגיה כללית, והוא חולק תכונות גם עם הניאנדרטלים, וגם עם בני אדם קדומים יותר כדוגמת ההומו ארקטוס. עם זאת, הוא שונה מהאדם המודרני – מבנה הגולגולת אחר, אין לו סנטר והשיניים שלו גדולות מאוד. בעקבות ממצאי המחקר, החוקרים סבורים שקבוצת האדם הקדום “נשר רמלה” היא אוכלוסיית המוצא שממנה התפתחו מרבית אוכלוסיות האדם בפליאולית התיכון.
תקופת האבן העליונה/המאוחרת – פליאולית עליון
לפני כ-45,000 שנים מתחילה בישראל התקופה הפליאוליתית העליונה או המאוחרת. אתרי תקופה זו מתאפיינים בשינוי התרבות החומרית ומסורת סיתות כלי הצור. באירופה ניכר שינו משמעותי עם הופעת תרבויות חדשות המתאפיינות בטכנולוגיות מתקדמות, ייצור כלים מעצם וסממנים תרבותיים כמו הופעת האומנות (ציורי המערות). בישראל אין עדויות לאומנות והשינוי התרבותי מובחן בעיקר על ידי הופעתם של מסורות סיתות חדשות ובעיקר ייצור של להבים. לפני כשלושים וחמישה אלף שנים מופיעה בארץ ישראל תרבות חדשה הידועה בשם אוֹרִנְיָקִית לבנטינית. זו היא תרבות ששורשיה נעוצים באירופה והיא התיעוד הראשון של הגירה תרבותית אל הלבנט מכיוון צפון. תרבות זו מביאה איתה כלי אבן מתקדמים, שימוש בעצם כחומר גלם להכנת כלים ועוד.
בשלהי התקופה הפליאוליתית העליונה ניתן לאתר סממנים תרבותיים המבשרים את התקופה הבאה כמו הופעה של כלי צור זעירים הקרויים מיקרוליתים.
התקופה האפי-פליאוליתית
בסיומה של תקופת האבן הקדומה נוהגים להגדיר תקופה חדשה הקרויה האפיפליאוליתית (“שאחרי תקופת האבן הקדומה” – כמו אפילוג בסוף ספר). תקופת האפיפליאולית מתחילה לפני כעשרים ושלושה אלף שנים ומסתיימת עם התקופה הניאוליתית לפני כ 11,700 שנים. במהלך תקופה זו מתרחש אחד השינויים הגדולים בהיסטוריה האנושית. בתחילת האפיפליאולית חיים האנשים בלבנט כפי שחיו במשך שני מיליון שנות האבולוציה שלהם – קבוצות קטנות של ציידים לקטים נוודים. במהלך התקופה ניכרת עליה במורכבות החברתית, עליה בגודל האוכלוסיה, שינויים תרבותיים במסורות כלי האבן, הופעת טכנולוגיות חדשות ולקראת סופה של התקופה, המעבר לישיבת קבע בכפרים ובהם בתים בנויים אבן. האפיפליאולית מתחיל בשיאה של תקופת הקרח האחרונה ובמהלכו נסוגים הקרחונים עד לתחילתו של ההולוקן – התקופה הבין קרחונית בה אנו חיים היום.
האפיפליאולית באזורנו מתאפיין במורכבות חברתית ובעליה בייחודיות של כל תרבות. ניכרת חלוקה בין אזורי האקלים הים תיכוני לבין אזורי המדבר. בחבל הים תיכוני נהוג לחלק את התקופה לשלושה שלבים – קדום, אמצעי ומאוחר. בשלב הקדום נחשפו אתרי התרבות הכבארית (על שם מערת כבארה בכרמל), בשלב האמצעי נחשפים אתרי התרבות הכבארית הגיאומטרית שהכלים המאפיינים אותה צורתם בעיקר מלבנים וטרפזים העשויים בדיוק גיאומטרי. באפיפליאולית המאוחר נחשפים אתרי התרבות הנאטופית בה מתחיל יישוב הקבע וניכרת עליה חדה במורכבות החברתית, באומנות ובכלכלה.
התרבות הנאטופית, התקופה האפיפליאוליתית המאוחרת. הנאטופים הם אחרוני הציידים לקטים. הם חיים בישובי קבע גדולים, בבתים הבנויים אבן, מייצרים חפצי אמנות ומראים ניצנים ראשונים של דת. אבל הכלכלה שלהם עדיין איננה חקלאית אלא מבוססת על צייד ולקט. תאריכי פחמן 14 מתארכים את ראשיתה של הנאטופית לכחמישה עשר אלף שנים לפני זמננו. ואת סופה – ואת ראשיתה של התקופה הניאוליתית לכ 11,700 שנים לפני זמננו.
התרבות הנאטופית היא הישות התרבותית הראשונה בדרום הלבנט שבאתריה נחפרו בתי קברות גדולים ומגוון רחב של ביטויים סמליים. מאות קבורות נאטופיות התגלו ונחקרו. אחד הביטויים הסמליים החשובים ביותר הוא קבורה של אישה זקנה ונכה שנקברה לבדה בקבר בנוי במערת חילזון שליד כרמיאל. יחד עם האישה נטמנו בקבר בין השאר למעלה משמונים שריונות של צבים, עצמות נמר וחזיר, כנף של עיט, זנב שור ושבר של קערה. הקבר זוהה כקבורה של שמאנית, העדות הקדומה ביותר לפולחן אנושי. באתר של עינן (עין מאלאחה) בעמק החולה נחפרו מאות קבורות מתחת לרצפות הבתים. בקבורה אחת נטמנו יחד אישה וגור של כלבים. זוהי העדות הקדומה ביותר לביות בעלי חיים.
בתרבות הנאטופית מאפיינים רבים המבשרים את המגמות המאפיינות את התקופה הבאה בתור, התקופה הניאוליתית ואת המהפכה הניאוליתית הכוללת מעבר לכלכלה המתבססת על חקלאות, עליה במורכות החברתית, חברה ריבודית, דת ועליה גדולה בגודל האוכלוסין – ולמעשה מעצבת את העולם המודרני בו אנו חיים היום.
יועץ מדעי – פרופ’ גונן שרון – המכללה האקדמית תל-חי
התקופה הניאוליתית
בקרוב
התקופה הכלקוליתית
בקרוב
