מקומה של ההיסטוריוגרפיה בהבנת התקופה ההלניסטית בארץ-ישראל
המושג ‘הלניזם’ הופיע כבר בספר מקבים ב:ד:יג, בציטוט מפי יאסון איש קיריני, המלין על תושבי ירושלים כי הם מחקים את תרבות הנוכרים, אותה הוא מכנה ‘הלנית’.
בעברית בת ימינו משמעות המונח ‘התייוונות’ הינה שיעור הספיגה של דפוסי התרבות היוונית בקרב קבוצות אוכלוסין מקומיות, דהיינו, שיעור האימוץ של יסודות יווניים חומריים ותרבותיים.
רוב המקורות ההיסטוריים העתיקים הדנים בכיבושיו של אלכסנדר מוקדון במזרח חוברו מאות בשנים לאחר האירועים, אם כי נשענו למעשה על חיבורים היסטוריים שהיו בני זמנם של אלכסנדר ושל יורשיו. אותם מקורות מספרים כי לאחר מפלת הפרסים (המדים) בקרב איסוס (333 לפני סה”נ), עלה בידי אלכסנדר לכבוש את סוריה ואת ארץ-ישראל ובכך למנוע מאויביו לאיים על צבאו מן הים. רוב ערי החוף נכנעו בפניו (כנראה ללא התנגדות) למעט צור – עליה צר צבאו במשך שבעה חודשים – ועזה – עליה הוא צר במשך חודשיים – בשנת 332 לפני סה”נ. בד בבד נכבשו גם חלקיה הפנימיים של הארץ.
בעת המלחמות בין יורשי אלכסנדר (מלחמות הדיאדוכים) הייתה ארץ-ישראל לשדה קרב בין סוריה לבין מצרים. על פרק הזמן שבין מות אלכסנדר (323 לפני סה”נ) לבין קרב איפסוס (301) מעידים המקורות ההיסטוריים כי עשרים ושתים השנים של מלחמות הדיאדוכים בארץ ישראל היו תקופה סוערת ביותר. אלא שעדותם זו אינה מוצאת חיזוק בממצא הארכיאולוגי: חורבנן של עכו, יפו, שומרון ועזה בידי תלמי בשנת 311/12 לפני סה”נ, תוך כדי מנוסתו מצריימה, לא זוהו עד כה בידי הארכיאולוגים.
הממצא האדריכלי ומעמד הפוליס במזרח
אדריכלות עירונית ומוצאה
ברוב הערים בארץ-ישראל נשתמרו מסורות של בנייה עירונית מתקופות קודמות ונעשה בהן שימוש בשרידי ישובים קדומים. ברבות מן הערים נבנו אמנם בתקופה ההלניסטית מערכות ביצור חדשות (דוגמת עכו, יודפת, סוסיתא, דור, שומרון, הר גריזים, יפו ומרשה) בעוד שבאחרות (בשכם, גזר, עזה[?] ותל עירא) שופצו הביצורים הקדומים. מסתבר שרוב שיטות בניית הביצורים שנחשפו מאותה תקופה אינן חדשות, ואפשר לראות בהן המשך למסורות קדומות.
מן השערים המעטים ששרדו ישנם בתי שער במתכונת קדומה (כגון השערים בהר גריזים, שלפחות מקצתם הוקמו בתקופה זו, או השער בגזר, שהוא שער מתקופת הברזל ששופץ). ישנם גם פתחים בעלי כניסה ישירה המוגנים על ידי בחן בצד אחד (דוגמת זה שבדור), שגם בהם אפשר לראות מסורת בנייה מקומית, שכן הם דומים לפתחי מצודות מתקופת הברזל ומן התקופה הפרסית.
קשה לראות במגדלים העגולים שנחשפו בעכו ובשומרון עדות לתכנון הביצור בידי גורם זר, שכן אין הם שונים ממגדלים עגולים או סגלגלים למחצה הקיימים בארץ-ישראל למן תקופת הברונזה הקדומה ואילך. עם זאת, ייתכן שהם נועדו לתת מענה לארטילריה שהוכנסה לשימוש בתקופה ההלניסטית, אלא שמספרם המועט במרחב בתקופה זו מטה את הכף לטובת ההסבר הסביבתי (טופוגרפי) והכלכלי (עלות הבנייה) בהעדפתם.
אמת המים בעכו, האמה היחידה שתוארכה בארץ-ישראל לתקופה ההלניסטית, אינה מאפשרת לקבוע מורשת הלניסטית מובהקת, מכיוון שמפעלי מים חצובים דומים לה מוכרים בארץ-ישראל כבר מתקופות קודמות – בעיקר מתקופת הברזל.
מבני הפולחן המעטים ששרדו מהתקופה ההלניסטית מוכיחים כי מסורות הבנייה המקומיות הן ששלטו, ויתכן שכך הדבר גם באשר לאלוהות לה סגדו באותם אתרים.
מן הדוגמאות הבודדות של בתי המידות ששרדו, הייצוגי שבהם נחשף בתל אנפה. אך מן הראוי להזכיר גם את קצר אל-עבד אשר בעיראק אל-אמיר- שבעבר הירדן. השפעות יווניות ניכרות אמנם בשני מכלולים אלה, אבל הן מצטמצמות בעיקר לעיטור האדריכלי של חלקים מסוימים בהם, ואילו בבנייתם הבסיסית הם מערבים מסורות מקומיות וזרות, בדומה למבנים מסוגם שנמצאו ברחבי המזרח ההלניסטי.
אחד מהמאפיינים התרבותיים המרכזיים של התקופה ההלניסטית היה בייסוד ערי-מדינה (פולייס) אשר בהקשר הארצישראלי בא לידי ביטוי במעמד חדש לעיר קיימת שקיבלה על עצמה חוקה יוונית ובדרך כלל גם שם חדש שיכול להעיד על תהליך של הלניזציה חברתית – הווה אומר, הוקמו בה מוסדות עירוניים יווניים, דוגמת מועצה (boule) ופקידות הממונה על ידי העם. ייסודים שכאלה, קרי הקניית מעמד/שם חדש לעיר קיימת, מוכרים למשל בימיו של תלמי הב’ (במיוחד בשנתו ה-25 – 260/261 לפנסה”נ) או לסירוגין בימיו של אנטיוכוס הד’, בשנת ה-60 של המאה ה-2 לפסה”נ, וזאת מכיוון שהשלטון היה מעוניין ככל הנראה לתת לערים (ששימשו לא פעם בסיסים לוגיסטיים לצבא) שליטה מלאה על הכפרים שסביבן. חלק מאותן ערים קנו את זכויות הפוליס בכסף מלא, במיוחד תחת השלטון הסלווקי נוכח מצבו הכלכלי הדחוק.
הנתונים הארכיאולוגיים מן התקופה ההלניסטית מלמדים שבערי הארץ לא התגלו מבני ציבור בעלי מסורת בנייה יוונית דוגמת אגורה, בסיליקה, או מבני מנהל (בולטריון), חינוך (גימנסיון) ובידור (תיאטרון). משמעותו של המונח פוליס במקורות יהודיים ובאלה הנוכריים מתקופה זו הייתה בדרך כלל של יישוב מבוצר ולאו דווקא של מסגרת עירונית ופוליטית.
אדריכלות צבאית ומוצאה
בנוסף לביצורי הערים שנידונו לעיל, בולטים במערך הצבאי בתקופה זו שלושה טיפוסי מבנים ששימשו למטרות הגנה: מבצרים, מצודות ומצדים, שהתפיסה האדריכלית שלהם מסורתית ביסודה ומוכרת אף היא מתקופות קודמות. היה כנראה שוני בין תפקידי אותם מבנים; המבצרים שימשו ככל הנראה כמקום מושב המפקדה האזורית ואילו המצודות והמצדים – להרתעה, לגבייה, לפיקוח ולהגנה וכן להקניית ביטחון שוטף. מתוך העיון בשיטות בנייתם קשה לראות בתכנונם יוזמה ממלכתית, שכן אין בהם אחידות במידות, בתקן הבנייה, בעובי הקירות, בחלוקה הפנימית וכיו”ב. יתכן ששימוש במצודות לצורכי מנהל הוא הסיבה למיעוט מבני הציבור בערים
מקומו של בית החצר באדריכלות של ארץ-ישראל
המבנה הדומיננטי בתקופה ההלניסטית היה בית החצר, שאפשר להתחקות על שורשיו ומרכיביו בארץ-ישראל החל בתקופות קדומות מאד. מתכונת זו שימשה במבני מנהל ופולחן, בבתי מידות, בבתים פרטיים )עירוניים וכפריים), במצודות ובמצדים.
העיטור האדריכלי
תחום בו בולטת ההשפעה היוונית הוא העיטור האדריכלי, העוקב אחר שלושת הסגנונות המקובלים באדריכלות הקלסית: הדורי, היוני והקורינתי. פריטים אדריכליים כאלה התגלו במספר לא רב של אתרים והם נכנסו לשימוש בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית. אלא שארץ-ישראל בתקופה ההלניסטית (התלמית והסלווקית כאחד) דלה בפריטים מסוג זה. המעטים שנמצאו אינם מצביעים על העדפה ברורה של סגנון אחד על פני האחר (למעט אולי בדור, בה הועדף הסגנון הדורי, אלא שכמות הממצא היא קטנה למדי). הפריטים גולפו באבן מקומית שמקורה בדרך כלל בסביבת האתר, עובדה המוכיחה שמדובר באומנות מקומית, מה גם שהממצא המועט שהתגלה משקף זרמים אמנותיים פרובינציאליים. אומנויות עיטור אחרות שנמצאה בהן השפעה זרה הן אמנות הפסיפסים וכן עיטורי קיר בטיח מכויר (סטוקו( ובתמשיחי צבע, וכן ציורי קיר. הפסיפסים שנמצאו בארץ-ישראל מתקופה זו גם הם מועטים מאד: הם תועדו רק בתל אנפה ובדור וזמנם שלהי המאה הב’ לפני סה”נ. בדומה לעיטור האדריכלי, מקורם במערב – אך בשונה ממנו, נראה כי מלאכת הפסיפס נעשתה בידי אומנים זרים. בתל אנפה, הדגם אמנם פשוט, אלא שהפסיפס הוא חלק מבית מרחץ שמתכונתו אולי פניקית; בתל דור הפסיפס מורכב יותר ויש לו הקבלות סגנוניות לאתרים ביוון ובאיטליה. בשונה מן הפסיפס, מקור העיטור בטיח מכויר הוא במזרח, בפרס ובמסופוטמיה. פריטים אדריכליים שצופו בכיור האופייניים לאתרים הלניסטיים ברחבי אגן הים התיכון ממזגים מסורת עיטור מזרחית עם מסורת אדריכלות מערבית. לא מן הנמנע שקירות של בתים פרטיים ושל מבני ציבור בארץ-ישראל בתקופה זו, אשר נמצא בהם כיור בדגם של אבני גזית המשוחים בצבע משקפים התפתחות מקומית (למשל בעכו, בבית שאן, בבית ירח ועוד). ציורי הקיר שנחשפו מתקופה זו גם הם מועטים מאד, ותועדו רק בקברי הכוכים I ו-II במרשה.
הקבורה
הקברים בתקופה ההלניסטית נחלקים למספר טיפוסים: קבורה בקנקנים, קברי שוחה, קברי ארגז, רוגמי קבורה, קברי פיר, קברי כוכים פשוטים ומורכבים, מערות קבורה ומבני קבורה. חלק מן הטיפוסים הללו אופייניים לחבלים גיאוגרפיים שונים. בין הקברים ישנם קברי יחידים המאדירים את מעמד הפרט וישנם קברי משפחות בהם המשפחה עומדת במרכז. רוב הנקברים הונחו אפרקדן בציר מזרח-מערב. מנחות הקבורה הונחו בדרך כלל לצד הנקברים, כשהשכיחות שבהן הן כלי חרס ששימשו להכנת מזון ולהגשתו וכן ככלי אחסון. בין המנחות היו גם חפצי מתכת, תכשיטים וחפצים מחומרים אחרים, אבל אלה נדירים יותר.
אומנות לצרכי פולחן
הממצא העיקרי של האמנות הפיגורטיבית הוא צלמיות ופסילים מחרס ומאבן, אמנות שהיא ביסודה זעירה, אשר נמשכות בה מגמות שאפיינו את תקופת הברונזה ואת תקופת הברזל. קשה לזהות בצלמיות ובפסילים אלוהויות פולחן מקומיות, וגם באלוהויות היווניות שאפשר לזהותן על פי סמליהן האופייניים שולבו סממנים מקומיים. כך זוהו בוודאות אלוהויות מקומיות עם מקבילותיהן היווניות מאותה תקופה, ובאמצעותן ניתן לעמוד על מעמד הפולחן המקומי בקרב היוונים שליטי הארץ. מתוך כך מסתבר כי לפנינו פלורליזם דתי-פולחני.
כלי היומיום
כשבאים לבחון את הכלים ששימשו בחיי היומיום בתקופה ההלניסטית (העשויים חרס, זכוכית, אבן, פאיאנס, מתכת, עצם ועץ) קשה להבחין בהבדל בין ממצאים שמקורם בתקופה התלמית לבין אלה מן התקופה הסלווקית. כשבוחנים את כלי החרס באתרים בהם נחשף רצף של שכבות מתקופות אלו (תל אנפה, דור, שכם, תל מיכל וגזר), מסתבר כי ישנם רק טיפוסים מועטים של כלים בהם אפשר לראות התפתחות טיפולוגית וכרונולוגית בין התקופות. מסתבר אם כן כי לצד מסורות הייצור של הממצאים השונים, שמקורן בתקופות קדומות יותר, הופיעו בתקופה ההלניסטית טיפוסים חדשים שמייחדים אותה. אלה ניכרים בעיקר בטיפוסים מסוימים של כלי חרס וכלי זכוכית, שבהם התגבש השימוש בדפוס בייצור תעשייתי בראשית המאה הב’ לפסה”נ. רוב כלי החרס ששאבו את השראתם מן העולם היווני מוכרים למעשה בארץ-ישראל כבר בתקופה הפרסית, כך שתרומתו של הכיבוש המקדוני-יווני לאימוץ חלקי של תרבות קרמית זרה לא הייתה גדולה וודאי לא חד כיוונית, אם כי משמעותית.
הממצא האפיגרפי הזעיר
עדות למנהל היווני מופיעה לא אחת בממצא האפיגרפי הזעיר: מטבעות, משקולות עופרת, טביעות חותם, בולות, אוסטרקאות ופפירוסים.
המטבעות נחלקים בין טביעה ממלכתית המתאפיינת במטבעות הנושאים את דיוקן המלך בצירוף שם המטבעה ולעתים גם שם המלך, לבין טביעה עירונית אוטונומית – מטבעות שאינם נושאים את דיוקן המלך, והמוטיבים האיקונוגרפיים שעליהם משקפים את התרבות החומרית, הדתית והאמנותית של האוכלוסיות שטבעו אותם. הטביעה, בייחוד האוטונומית, החלה כבר בתקופה הפרסית ונמשכה בתקופה ההלניסטית, אם כי לא באופן רציף, כמו שקרה ברוב המטבעות הקדומים.
רוב הבולות שנמצאו מתקופה זו התגלו בארכיב שנחשף בתל קדש (למעלה מ-2000) שלצידם עשרות בודדות מבית שאן. מיעוטן מנהליות, נושאות כתובות, ובהן ניכרת לא פעם השפעה אומנותית שמית, פניקית או יוונית ורובן פרטיות (אנאפיגרפיות) שסגנונן הבולט יווני בעיקרו. השימוש בבולות אינו מיוחד לתקופה ההלניסטית והוא החל עוד בתקופות קודמות ולעתים בסגנון אומנותי דומה.
המשכיות ניכרת גם בשימוש באוסטרקאות ובפפירוסים, שרובם מתוארכים לשלהי התקופה הפרסית ולראשית התקופה ההלניסטית. המשכיות מן התקופה הפרסית קיימת גם בשימוש בטביעות חותם פניקיות וארמיות המופיעות על ידיות של כלי מיכל מקומיים (בעיקר קנקנים), לצד טביעות יווניות המופיעות גם על קנקנים מקומיים וגם על אמפורות שיובאו בגלל תכולתם (בדרך כלל יין).
המנהל היווני העירוני של התקופה ההלניסטית הסלווקית בא לידי ביטוי בעיקר במשקולות העופרת הנושאות כתובות ביוונית, בהן נזכר בעל תפקיד ‘אגורנומוס’ (קרי הממונה על האגורה/השוק) לצד שנת מניינו על פי המניין הסלווקי. אלו התגלו במרכזים עירוניים לרוב. בעל התפקיד ‘אגורנומוס’ מופיע אף על ידיות של אמפורות ממיני אתרים וכן על שולחן אבן למדידת נפחים ממרשה. בעל תפקיד יווני זה מצטרף אל נושאי תפקיד אחרים הנזכרים בפפירוסים של זנון, אולם משמעותם במציאות הארצישראלית בתקופה הנידונה לא תמיד ברורה די הצורך.
כלי הנשק
תחום נוסף בו ניכרים סממנים יווניים הוא כלי הנשק. בחפירות נתגלו אבני קלע מעופרת שצורתן כגלעין דו-קוני, והן אינן מוכרות בארץ-ישראל לפני התקופה ההלניסטית. אלו שהוטבעו בהן כתובות ודגמים מרמזות אולי על חילות או יחידות צבא שפעלו בארץ, בעיקר תחת השלטון הסלווקי, שערך מסעות לדיכוי מרידות. רוב ראשי החץ הם מטיפוס יווני, בעל להב משולש שטוח, עוקצים משני צדדיה של שדרה מרכזית ותקע מרכזי. אף שהם הופיעו במזרח עוד לפני התקופה ההלניסטית, הם רווחו בארץ-ישראל בתקופה זו. לצדם מופיעים מעט ראשי חצים מטיפוס ‘מזרחי’ המוכרים מתקופות קדומות יותר – וייתכן ששימשו את החשמונאים. גם אבני בליסטרה מייחדות את התקופה ההלניסטית, שאינן מוכרות בארץ-ישראל קודם לכן.
סיכום
אפשר לטעון כי במציאות הגיאו-פוליטית בארץ-ישראל אין אפשרות להינתק מן המורשת התרבותית והחברתית של תקופות שקדמו לתקופה ההלניסטית, המהווה נדבך נוסף בהתפתחותם של עממים שונים במרחב גיאוגרפי זה. חידושים המיוחסים לתקופה – דוגמת מתקני ריסוק (מפרכות( בבתי בד, מתקני טחינה של דגן (כגון ה’רחיים האולינטיות’ ו’הרחיים של חמור’) אבניים של רגל, שעוני שמש, מתקני שאיבה מסוג בורג ארכימדס ועוד – ייחוסם לתקופה אינו מדויק ויש מהם שמקורם קדום או מאוחר לה. המצאות מזרחיות התקיימו בצד המצאות מערביות, ואין לראות בבני יוון את הוגיה היחידים של המהפכות הטכנולוגיות. יחסי הגומלין ההדוקים בין המזרח למערב בתקופה ההלניסטית קידמו את ניצול הידע הטכנולוגי המשותף באופן תאורטי ומעשי כאחד, ויש לראות בתקופה ההלניסטית את תחילתו של תהליך גיבוש תרבותי משותף, שרבים מפרותיו באו לכדי לכידות מלאה בתקופה הרומית.
יש לסיים סיכום זה בתשובה לשאלה המתבקשת מן המחקר: האם היה הלניזם צרוף בארץ-ישראל בתקופה ההלניסטית (התלמית והסלווקית?) אם הלניזם פירושו הטמעה מלאה של דפוסי התרבות היווניים באוכלוסייה המקומית, התשובה שלילית; אם הלניזם משמעו הטמעה חלקית של רכיבי תרבות הלנית בתרבות המקומית, התשובה לכך חיובית.
