330 – 636 לספירה
1517 – 1918 לספירה

פרהיסטוריה

עד 3700 לפסה"נ לערך
מערת טבון בנחל המערות בכרמל

התקופה הפליאוליתית

הפליאולית מחולק ל-3 תת-תקופות: הפליאולית התחתון מתחיל בארץ ישראל עם האתר הקדום ביותר שנמצא בארץ והוא עובדייה אשר בעמק הירדן. התרבות המאפיינת תקופה זו נקראת התרבות האשלית; הפליאולית התיכון מאופיין בקפיצה בייצור וטכנולוגיה של כלי צור, התרבות המוסטרית; הפליאולית העליון מציג חידושים טכנולוגיים כגון שיטות סיתות כלי הצור, המצאת חץ וקשת וכן ייצור כלי אבן לכתישת מזון ולהכנת צבעים.

פליאולית תחתון

תחילת הפליאולית התחתון בישראל מוגדרת על פי הממצאים הארכיאולוגיים הקדומים ביותר הקיימים. מדי פעם, כאשר מתגלים אתרים חדשים, עתיקים יותר, מגדירים מחדש את גבולות תקופה זו. כיום האתר העתיק ביותר בישראל, ואחד המוקדמים מחוץ לאפריקה, הוא עובדיה אשר בבקעת הירדן. גילו מוערך בין 1.55 ל-1.2 מיליון שנים לפני זמננו. כלי האבן שהתגלו באתר שייכים לתרבות האשלית.

התרבות האשלית מתאפיינת בייצור אבני-יד עשויות בסיתות זהיר ומוקפד, להן צורה סימטרית נאה וסטנדרטיזציה אחידה מאוד של טיפוסי כלים קבועים.

אתר חשוב נוסף מתקופה זו הוא גשר בנות יעקב, שתוארך ל-790,000 לפני זמננו, באמצעות פליאומגנטיזם. מחקרים המוקדשים לתרבות החומרית באתר מעידים על כך שלבני אדם ארכאיים אלו היו יכולות מפותחות ביותר. הניתוחים הניבו ראיות ייחודיות (המוקדמות ביותר באירואסיה) לשליטתם באש. להומינידים היה ידע עמוק בהתנהגות בעלי חיים, כפי שבא לידי ביטוי במגוון מיני בעלי החיים שהם הצליחו לנצל.

ההערכה היא שהאנשים שהשאירו את השרידים שהתגלו בשני האתרים הנ"ל שייכים למין הומו ארקטוס, אם כי המאובנים האנושיים שנמצאו היו מעטים מדי ולא שלמים כדי לאפשר זיהוי חיובי.

רוב האתרים מהפליאולית התחתון זו שייכים לתרבות האשלית, וברבים מהם נמצאו שרידים של עצמות פיל, יחד עם כלים עשויים צור ובזלת. אתרים חשובים נוספים הם רבדים, מערת טבון בשמורת נחל המערות, אתר סמוך לעיר חולון, ואתר הממוקם ליד קיבוץ עברון.

בסוף התקופה הפליאוליתית התחתונה, בין 400,000 ל-250,000 לפני זממנו, מתחילה התרבות האשלו-יברודית. אחת הצלמיות העתיקות בעולם, "ונוס ברכת רם", שייכת כנראה לתרבות זו. צלמית זו נחשבת, בעיני חוקרים רבים, לייצוג האמנותי המוקדם ביותר של הצורה האנושית. אחד המאובנים האנושיים מתקופה זו הוא "האדם הגלילי" – חלק מגולגולת שגילה פרנסיס טורוויל-פיטר במערת זוטייה בנחל עמוד – אין הסכמה בין החוקרים לגבי שיוכו המדויק של האדם הגלילי, והוא מסווג לעיתים כניאנדרטל, "קדם-ניאנדרטל", הומו היידלברגנסיס, או ספיינס ארכאי. אתרים בולטים אשלו-יברודים נוספים הם מערת טבון ומערת קסם.

בדצמבר 2020 הכריזו ארכיאולוגים מאוניברסיטת חיפה על גילוי הכלי העתיק ביותר הידוע המשמש לטחינה או גרידה, שגילו כ-350,000 שנה במערת טבון. לטענת החוקרים, אבן זו שייכת למכלול האשלו-יברודי מהתקופה הפליאוליתית התחתונה המאוחרת ושימשה את ההומינידים לשחיקת משטחים.

בפברואר 2022 הכריזו ארכיאולוגים מרשות העתיקות, בראשות פרופסור אלה בין, על גילוי של חוליה שלמה הומינידית בת 1.5 מיליון שנה מהאתר עובדיה. לטענת החוקרים, העצם המאובנת שייכת לנער בין הגילאים 12-6 והיא מהווה את הממצא הקדום ביותר של אדם קדמון שהתגלה בישראל. ד”ר אלון ברש, חוקר אנטומיה ואבולוציה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר-אילן מסביר כי "החוליה מעידה על קיומם של מספר מינים של הומינידים בו זמנית מחוץ לאפריקה באותו פרק זמן (בגיאורגיה ובישראל), דבר המאשר כי היציאה מאפריקה התרחשה, ככל הנראה, מספר פעמים. בספרות המקצועית יש דיון מתמשך על סוגיית היציאה מאפריקה – האם היא התרחשה כאירוע חד פעמי, או שהיו מספר גלי הגירה. כעת, יש בפנינו עדות ברורה לנוכחות בני אדם קדומים באתר של עובדיה, בדמות חוליית עמוד שדרה אנושית. בני אדם אלה היו שונים מבני האדם שאנו מוצאים בגאורגיה, זאת על פי השוני שבין גודל וצורת החוליות שלהם”. 

פליאולית תיכון

תקופה זו תוארכה לשנים 250,000-45,000 לפני זמננו. מאובנים של ניאנדרטלים ושל הומו-סאפיינס מתקופה זו התגלו בישראל. שרידי ההומו-סאפיינס שנמצאו בישראל הם השרידים האנושיים המודרניים העתיקים ביותר מבחינה אנטומית שהתגלו מחוץ לאפריקה. עדיין לא ברור אם אוכלוסיות הניאנדרטלים וההומו-סאפיינס התקיימו זו לצד זו, באזור זה, או שהחליפו זו את זו כאשר האקלים העולמי השתנה, כפי שהיה נפוץ בתקופת הפלייסטוקן. שניהם השתמשו באותו סגנון של כלי אבן, שזוהו כתרבות המוסטרית. שרידי תרבות זו התגלו בכל רחבי ישראל, בעשרות אתרי מערות ואתרים פתוחים. אם לשפוט לפי גודלם ותכולתם של אתרים אלו, נראה שהאוכלוסייה שחיה באזור ישראל של היום הייתה קטנה באותה תקופה. הקבוצות היו קטנות והן התקיימו מציד, צריכת פגרי בעלי חיים מתים ואיסוף צמחים.

התרבות המוסטרית מוגדרת על ידי סגנון ייחודי של הכנת כלי צור, שאחד ממאפייניה הוא שימוש נרחב בטכניקת סיתות לבלואה (Levallois). שיטה זו מספקת שליטה רבה בהרבה על הגודל והצורה של הנתז הסופי, אשר לאחר מכן ישמש לעיצוב כלי.

טיפוסי כלים אופייניים הם חוד, מקרצף, סכין ומשונן. אבני היד נדירות או לא מצויות כלל. לעיתים סותתו להבים רבים, אם כי ברוב המכלולים המוסטריים הם אינם נפוצים. הכלים דקים וצורתם מוקפדת. טכניקת לבלואה דורשת אבן באיכות גבוהה, תכנון מוקדם (הצורה הסופית של הנתז ידועה מראש), טכניקה עם שלבים ברורים ויכולת קוגנטיבית. בסיתות הגרעין מושקעת עבודה רבה בטרם ההתזה האחרונה.

בתקופה זו מוצאים כי בעלי החיים המועדפים בציד היו צבי ארצישראלי, יחמור פרסי ושור הבר. באתרי מערות ששימשו למגורים עונתיים באותה תקופה נחשפו עשרות שלדי אדם קבורים. השלדים העתיקים של הומו-סאפיינס המפורסמים ביותר הם אלה שהתגלו במערת סחול בנחל המערות ובמערת קאפזה שבגליל התחתון; השלדים הניאנדרטלים הבולטים הם ממערת טבון בנחל המערות, ממערת כברה ליד זכרון יעקב וממערת עמוד.

ביוני 2021 התגלה סוג חדש של אדם, שלא היה מוכר למדע, באתר "נשר רמלה". מדובר באדם שחי בארץ עד לפני 130 אלף שנה והוא התגלה במחקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית. על פי החוקרים, המורפולוגיה של טיפוס אדם "נשר רמלה" היא מורפולוגיה כללית, והוא חולק תכונות גם עם הניאנדרטלים, בעיקר בשיניים ובלסת, וגם עם בני אדם קדומים יותר כדוגמת ההומו ארקטוס, בעיקר בגולגולת. יחד עם זאת, הוא שונה מאוד מהאדם המודרני – מבנה הגולגולת אחר לחלוטין, אין לו סנטר והשיניים שלו גדולות מאוד. בעקבות ממצאי המחקר, החוקרים סבורים שקבוצת האדם הקדום "נשר רמלה" היא אוכלוסיית המוצא שממנה התפתחו מרבית אוכלוסיות האדם בפלייסטוקן התיכון, כולל הניאנדרטלים מאירופה, והם אלה שהזדווגו עם ההומו ספיינס שהגיעו לאזור בסביבות 200 אלף שנה, על פי הממצא האנושי ממערת מיסליה בכרמל.

בפברואר 2021, ארכיאולוגים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומאוניברסיטת חיפה הכריזו על גילוי של שישה חריטה על עצם אורכיס בנות 120,000 שנה באתר הפליאולית הפתוח של נשר רמלה. על העצם מופיעות בבירור שש חריטות עמוקות, ארוכות ומקבילות זה לזה, שנראה כי הייתה להם משמעות סימלית או רוחנית ייחודית. זהו למעשה הייצוג העתיק ביותר שידוע בלבנט לסמל מופשט.

פליאולית עליון

תקופה זו בישראל מתוארכת בין השנים 45,000 ועד 20,500 לפני זמננו, ואתריה משויכים לשני אופקים תרבותיים: התרבות האחמרית והתרבות האוריניאקית. ההתקדמות הטכנולוגית בתקופה זו מאופיינת ע"י הכנסת טכניקות חדשות לייצור כלי צור (שינוי הדגש מנתזים מוכנים לתעשיות צור מוכוונות להבים טוריים) המצאת החץ והקשת, וייצור כלי אבן המיועדים לטחינת מזון ולהכנת צבעים.

בעוד ששרידי אדם כמעט ואינם קיימים בתקופה זו, ישנה הסכמה רחבה בקרב החוקרים כי תחילתו של הפליאולית העליון במזרח הקרוב מקביל להופעת בני האדם המודרניים ובכך מייצג ללא ספק את החוליה הראשונה בשרשרת הגדולה של נוכחות אנושית מודרנית באזור.

בני אדם החלו לייצר כלים מעצמות בעלי חיים והשימוש בצדפים לקישוט נעשה נפוץ. חלקי שלדים התגלו באתרים שונים, אך מעולם לא נמצאו בתי קברות מתקופה זו. נראה שבתקופה זו נעלמו הניאנדרטלים מישראל, כשהם הולכים להיכחד ברחבי המזרח התיכון ואירופה, באותה תקופה.

בפליאולית העליון חדל הייצור בטכניקת לבלואה ומייצרים בעיקר להבים (פחות נתזים). בחלק מהאזורים מתחילים לייצר להבונים בקנה מידה קטן. מזעור זה מגיע לשיאו באפי-פליאולית.

התקופה האפי-פליאוליתית

התקופה שאחרי הפליאולית ולפני הניאולית, מתוארכת בין כ-20,000 ל-10,000 שנים לפני זמננו. אנשי התקופה האפי-פליאוליתית היו ציידים-לקטים נוודים שחיו בדרך כלל במחנות קטנים ועונתיים ולא בכפרים קבועים. הם ייצרו כלים מתוחכמים שנקראים מיקרוליטים – להבים קטנים, ששובצו בקתות עץ. אלו הם החפצים העיקריים שלפיהם ארכיאולוגים מזהים ומסווגים אתרים אפי-פליאוליתיים.

הלהבון – אורכו המקסימלי 50 מ"מ ורוחבו המקסימלי 12 מ"מ (לרוב קטן מ-9 מ"מ). הצלע במיקרולית נועד לצרכי אחיזה וקיות. מגמה זו של מיקרוליתיזציה מעידה על התפתחות כלים מורכבים והתייעלות.

תהליך המזעור של כלי הצור התקיים בכל העולם הישן והסיבה אינה ידועה לנו. זה קורה ממש לפני המהפיכה הניאוליתית. מדובר בשלהי תקופת הקרח האחרונה והטענה שבגלל שמדובר בקבוצות קטנות של ציידים לקטים יש עדיפות למטען קל כנראה אינה נכונה כמו גם הטענות למחסור בחומר גלם (צור).

כאמור, תחילתה של האפי-פליאוליתית מוגדרת על ידי הופעת מיקרוליתים. למרות שזהו גבול שרירותי, התקופה האפי-פליאוליתית אכן שונה באופן משמעותי מהפליאולית העליון הקודמת. אתרים אפי-פליאוליתיים רבים יותר, נשמרים טוב יותר וניתן לתארך אותם במדויק באמצעות פחמן. התקופה חופפת לנסיגה ההדרגתית של תנאי האקלים הקרחוני בין המקסימום הקרחוני האחרון לבין תחילת ההולוקן, והיא מאופיינת בגידול אוכלוסין ובהתעצמות כלכלית.

האפי-פליאולית באזורנו מחולק כללית ל-3 תרבויות (ישנן תרבויות מקומיות נוספות כגון הניצנית שאופיינית לאזור הנגב): כבארית, כבארית גיאומטרית ונטופית (בה המזעור מגיעה לשיאו).

התרבות הכבארית, המתאפיינת במיקרוליתים, קשורה גם לשימוש בחץ וקשת ובעדויות לביות הכלב. בתקופה זו עסקו באיסוף ועיבוד המוקדם ביותר של דגני בר, הידועים בשל מציאת כלי טחינת תבואה. זה היה הצעד הראשון לקראת המהפכה הנאוליתית. החוקרים סוברים כי אנשי התקופה נדדו עונתית, התפזרו לסביבות היבשתיות בקיץ, והתאספו במערות ובמחסות סלע ליד אגמי השפלה בחורף. מגוון זה של סביבות עשוי להיות הסיבה למגוון הכלים המצויים בערכות הכלים שלהם.

נקדיש כמה מילים לתרבות הנטופית, התקופה האפיפליאוליתית המאוחרת. תקופה זו מאופיינת בתחילת החקלאות, שצמחה מאוחר יותר בתקופה הנאוליתית. תיארוך פחמן מציב את התרבות הנטופית בין 12,500 ל-9500 לפני זמננו, ממש לפני סוף הפלייסטוקן.

התרבות הנטופית יוצאת דופן בכך שהיא מתאפיינת באוכלוסייה של ציידים-לקטים יושבי קבע עוד לפני כניסת החקלאות. ישנן עדויות המצביעות על גידול מכוון של דגנים, במיוחד שיפון. עם זאת, בדרך כלל, הנטופים ניצלו דגני בר וצדו בעלי חיים, כולל צבאים. הממצא הארכאולוגי העשיר מתרבות זו כולל, לראשונה באזור ארץ ישראל והלבנט בהיקף נרחב, את התכונות הבאות: בנייה נרחבת של בתים מאבן, בתי קברות מובחנים, תרבות חומרית עשירה הכוללת חפצי אמנות, וניצול אינטנסיבי של משאבי הסביבה.

התקופה האפי-פליאוליתית הסתיימה עם "המהפכה הניאוליתית" ותחילת הביות, ייצור המזון והתיישבות הקבע, מגמות שכאמור החלו כבר בתקופת האפי-פליאולית.

התקופה הניאוליתית

בקרוב

התקופה הכלקוליתית

בקרוב

ממצאים משער הגולן, התקופה הניאוליתית. צילום: אילן שטולמן