תמנע – תולדות כריית הנחושת

אסף הולצר (סקירה שנייה מתוך שלוש; צילום: פטר-פן סטפנסקי; פורסם 3.4.22)

תולדות כריית הנחושת והפקתה בימי קדם
לפני למעלה מ- 7000 שנים החל האדם להפיק מתכת ולהשתמש בה לצרכיו. המתכת הראשונה, ובמשך אלפי שנים היחידה, שהייתה בשימוש משמעותי של האדם, הייתה הנחושת. בתהליך ארוך ורצוף קשיים למדו הקדמונים היכן לחפש את המינרלים המכילים נחושת, כיצד לכרות אותם, כיצד להפיק מהם נחושת ואיך להכין ממנה כלים וחפצים כרצונם. תהליך זה התרחש באזורים שונים בעולם ובתקופות שונות. לאזורים אחרים הובאו הידע כמו גם חומרי הגלם (עפרות או מטילי נחושת) ממרחקים.
בתמנע נגלים לעינינו עדויות ושרידים, הקדומים ביותר בהם בני יותר מ- 6000 שנים, מסוף האלף החמישי לפסה”נ. הללו מספרים את הסיפור המשותף לנחושת ולאדם מראשיתו, עם כל הקשיים, הכישלונות וההצלחות.
ממצאים רבים באתרי המגורים והמלאכה, חפצים ומנחות באתרי הפולחן, תחריטים וציורי סלע, קברים ועדויות ארכיאולוגיות נוספות, מעידים על הרקע החברתי והכלכלי ועל עולמם התרבותי והרוחני של הכורים לדורותיהם.


העדויות לפעילויות הפקת נחושת בתמנע נתגלו לראשונה על-ידי ג’ פטריק בשנת 1845 . היו אלה ערמות של סיגים – “פסולת התעשייה” של התכת נחושת. נוסעים וחוקרים (א’ מוסיל, ת”א לורנס, פ’ פרנק ואחרים) הוסיפו ותארו שרידים של מבני מגורים, אתרי התכה ואתרים נוספים. בשנת 1940 תיארך נלסון גליק את עיקר פעילות הכרייה והפקת הנחושת בתמנע למאה העשירית לפסה”נ, לימי הממלכה המאוחדת. הוא הציע כי היו אלה מכרות המלך שלמה.
מחקר ארכיאולוגי שיטתי נערך בבקעה ובסביבתה החל בשנת 1959 ועד לשנות האלפיים ע”י “משלחת הערבה” בראשות פרופ’ בנו רותנברג. משלחת זו חשפה בעיקר שרידים המעידים על פעילות כריה והפקה משמעותית ביזמה של משלחות מצריות מתקופת הממלכה החדשה במצרים – במאות ה- 14 – 12 לפסה”נ.


משנת 2013 פעילה בתמנע משלחת ארכיאולוגית מטעם אוניברסיטת תל אביב. משלחת זו, בראשות פרופ’ ארז בן יוסף, חושפת עדויות לפעילות כריה והפקה מסיבית של ממלכת אדום במאה ה- 10 לפסה”נ, ימי מלכות דוד ושלמה בירושלים. המחקר מעלה עדויות מובהקות לקשר עם ממלכת דוד ושלמה, לאזורי ההר, השפלה, והחוף של ארץ ישראל.

‘גבעת העבדים’ (צילום: פרופ’ ארז בן יוסף)

נראה כי בתמנע התקיימה פעילות כרייה והפקה אינטנסיבית של נחושת במשך כ- 500 שנים למן סוף המאה ה- 14 ועד לתחילת המאה ה- 9 לפסה”נ. מסוף המאה ה- 14 ועד למחצית המאה ה- 12 לפסה”נ, הפקת הנחושת בתמנע התקיימה ביזמה מצרית. שליטי מצריים בתקופת הממלכה החדשה (שושלות 19 – 20) שלחו משלחות לתמנע. הפעילות עצמה (כריה והפקה) בוצעה על-ידי כוח עבודה וידע מקומי, ידע שהתפתח במרחב הערבה במשך דורות רבים קודם לכן. אתרי ההפקה מתקופה זו, פרוזים ומיקומם אינו בעל אופי הגנתי או מבוצר. אתר מרכזי בהקשר זה הוא ‘מקדש הכורים’ (המכונה גם ‘מקדש חתחור’) ובו ממצאים רבים ומתוארכים היטב המעידים על הפעילות המצרית בתמנע. לכך יש להוסיף חרותות סלע ובראשם התחריט הממלכתי מעל המקדש וחרוטת ‘המרכבות’ בצפון הבקעה. במחקר של כלי נחושת מתקופה זו (תקופת הברונזה המאוחרת – המכונה גם התקופה הכנענית המאוחרת), באתרים בצפון ארץ-ישראל, עולה כי מקור הנחושת של כלים מ’בתי מושל מצריים’ הוא ממרבצים בתמנע. זאת בשונה מכלים מאתרים כנעניים שמקור הנחושת שלהם במרבצים מקפריסין.
בהמשך, יש ממצאים המעידים על נוכחות ופעילות בעלת אופי מקומי במהלך המאות ה- 12 וה- 11 לפסה”נ, ובכלל זה ממצאים המעידים על חיים של גברים, נשים וילדים בתמנע.
במהלך המאה ה- 10 לפסה”נ, הפקת הנחושת התבצעה באזורי תעשיה מבוצרים ומאורגנים, כשהאתר המרכזי הוא ‘גבעת העבדים’ ויחד אתו אתר נוסף – ‘תמנע 30 ‘. אופי האתרים, הממצאים וטכנולוגית ההפקה, קושרים אותם עם האתר ‘חירבת נחס’ שב’פוּנוֹן’ כ– 100 ק”מ צפונית לתמנע, בערבה הירדנית, לרגלי הרי אדום. מסקנת החוקרים שזו שלוחה דרומית של פעילות כריה והפקה של נחושת שאפיינה את ראשית ממלכת אדום, אשר צמחה והתבססה בתקופה זו במקביל לממלכות נוספות במרחב.
בנוסף לאופי הפעילות והאתרים, לתרבות החומרית ולזהות הטכנולוגית, עם ‘פונון’ ואדום, עולות עדויות למערכת קשרים עם שדרת ההר, השפלה והחוף של ארץ ישראל. בחפירה נחשף השער בחומה המקיפה את ‘גבעת העבדים’ ובצדו הפנימי ה’חניה’ של החמורים אשר הובילו את האספקה והתוצרת. מבדיקת שרידי הגללים עולה שהם הכילו גרעיני ענבים. ככל הנראה הוזנו החמורים בגפת – שאריות של דריכת ענבים לתירוש, כמזון מרוכז שמקורו באקלים הים תיכוני. ממצא אורגני רב שופך אור על התזונה והכלכלה של העובדים בהפקת הנחושת, ומעשיר את ידיעותינו על חיי היומיום של ‘אנשי הנחושת’ בתמנע לפני כ- 3,000 שנה. נמצאו כל ‘שבעת המינים’ וכן עצמות דגים ממינים הגדלים בים התיכון, המעידים על קשר עם צפון הארץ.
בולטים במיוחד שרידי אריגי טקסטיל באיכות גבוהה, צבועים בצבעים שהופקו מחלזונות מחופי הים התיכון ומהצמח ‘פואת הצבעים’. צבע הארגמן שזוהה באריגים מתמנע נזכר במקרא בהקשר של בגדי כהונה אצולה ומלוכה. חפצי נחושת מתקופה זו שנתגלו במצרים, וביוון, נבדקו ונמצא כי הם נוצרו מנחושת שמקורה בערבה.
המחקר המודרני מביא בפנינו את סיפור כריית הנחושת והפקתה, למן הניסיונות הראשונים של האדם להפיק מתכת מן הסלע בתקופה הכלקוליתית המאוחרת (4500 – 3600 לפסה”נ), דרך התפתחות הידע והשיטות לכריה ולהפקה מדור לדור, ועד להפסקת הפעילות הקדומה בתמנע בתקופה האסלמית הקדומה, בסוף האלף הראשון לסה”נ.

האתרים המרכזיים:
הקשתות והמכרות העתיקים האתר נמצא במערב בקעת תמנע לרגלי המצוקים המקיפים את הבקעה. באזור זה חשופות שכבות אבן החול הלבנה מ’גג’ תצורת אמיר ומבסיס תצורת עברונה, בהן נמצאים מכרות הנחושת הקדומים. שם האתר ניתן לו בשל צורות הנוף בסלע ובעיקר קשתות האבן. במקום עדויות לכריית נחושת בתקופות הקדומות, ובהן מכרות נחושת מן הקדומים הידועים לנו בעולם. במרכז המבקרים שבאתר, לוחות הסבר ודגמים של כלי כרייה וחציבה אשר שימשו את הכורים בתקופות השונות בימי קדם. מעברו השני של קיר התצוגה נמצא דגם של חתך במערכת כרייה המורכבת מפיר אנכי אשר ממנו מסתעפת תעלה אופקית. הדגם מאפשר ל כ ב די ראייה שימוש בחוש המישוש.


הקשתות:
הקשתות נוצרו כתוצאה ממבנה הסלע ומאופיו החשוף למרגלות צוקי תמנע – אבן חול מבסיס תצורת עברונה. לשכבה צורה של שלוחות משופעות מקיר המצוק לבסיסו. צורה זו מכונה ‘רגל פיל’. הבליה באבן החול מתפתחת במהירות רבה יותר לאורך סדקים בסלע מאשר על פניו. כאשר יש סדק מצד אחד של “רגל פיל” כזו, לצדה השני, מתפתח חלל לאורך הסדק ונוצר מעבר מפולש מצד לצד המשווה לסלע צורת קשת.

המכרות הקדומים ביותר – מן התקופה הכלקוליתית:
עוד קודם לכרייה ליקטו הקדמונים את תרכיזי הנחושת מפני השטח באלף החמישי ואולי אף בסוף האלף השישי לפסה”נ. במקום שבו נראו תרכיזי נחושת בסלע, בוצעה כריה בעקבות האופקים הירקרקים. מקור שמה של התקופה הכלקוליתית ביוונית: האבן “ליתוֹס” לצד הנחושת “כלקוֹס” שישמשו יחדיו ליצירת כלי עבודה. הכרייה בתקופה זו בוצעה בכלי אבן. כלים כאלו נמצאו בתוך המכרות, וסימני החציבה של כלים אלו נראים על פני דפנות המכרות. במשך הזמן למד האדם לייצר מן הנחושת ברונזה שהיא סגסוגת שעיקרה נחושת בתוספת בדיל ולעיתים גם עופרת, וליצור כלי עבודה יעילים יותר מכלי האבן שהיו בשימוש קודם לכן. במקביל להתפתחות טכנולוגית זו, התפתחו והתייעלו שיטות הכרייה. עדות לכך ניתן לראות בפירי כרייה מתקופת הברונזה המאוחרת ומראשית תקופת הברזל.


מכרות מהתקופות הברונזה המאוחרת והברזל:
במכרות מתקופת הפעילות המצרית בתמנע ומימי הממלכה המאוחדת – ימי דוד ושלמה, למן סוף המאה ה- 14 ועד לראשית המאה ה-9 לפסה”נ, נראים בדופן הפירים ובמחילות סימני חציבה אלכסוניים – צלקות שאותן הותירו אזמלי הכורים בסלע. במהלך הכרייה נחצבו גומחות משני עברי הפירים אשר שימשו כמדרגות שבעזרתן ניתן היה לרדת ולעלות בפיר. מפירים כאלו הסתעפו המכרות הקדומים – מחילות שנכרו במספר מפלסים בעקבות האופקים שבהם נמצאו תרכיזי נחושת. מכרות מטיפוס זה מכונים ‘גלריות’. במבט מקרוב אל פני הסלע סביב הפירים, ניתן לראות כי סלע אבן החול אכן מורכב מגרגרי חול קוורץ. אופקים מסוימים בנויים גרגרים גדולים יותר, למעשה חלוקים קטנים. תרכיזים ירקרקים נראים אף הם על פני הסלע. אלו הם מינרלים של נחושת שאותם חיפשו הכורים בימי קדם.

אפיק מכרות הנחושת:
ערוץ נחל יבש בו נראים מכרות נחושות עתיקים רבים. ראוי לציין את המכרה הקרוב למפגש השבילים אדום-כחול. מכרה זה מייצג שתי תקופות כרייה שונות. המחילה העליונה ניכרת בסימני חציבה קהים האופייניים לכלי חציבה מאבן מהתקופה הכלקוליתית (האלף ה-5-4 לפסה”נ). במחילה התחתונה נראים סימנים חדים שהותירו אזמלי ברונזה מסוף האלף השלישי או מראשית האלף השני לפסה”נ. ממול למכרה זה, בצד השני של הוואדי, נמצאת מערכת כרייה שנקטעה על ידי ערוץ הנחל. ניתן להיכנס לתוכה ולראות את הסתעפויותיה הרבות במעמקי האדמה בחיפוש אחר הנחושת.

הפיר העמוק:
זה הפיר העמוק ביותר הידוע לנו בבקעת תמנע. במסגרת המחקר של משלחת הערבה בשיתוף משלחת מחקר גרמנית הוא נוקה מחדש לעומק של 37 מ’, כגובהו של בנין בן 12 קומות. אל תוך פיר זה ודומים לו ירדו הכורים הקדמונים בעזרת גומחות חצובות זו מול זו בדופן הפיר. פיר זה הוא למעשה ‘קידוח ניסיון’ שלא הגיע לאופקים של תרכיזי נחושת. מפירים כאלה, שכן הגיעו לאופקים של תרכיזי נחושת, הסתעפו מחילות כריה מכרות אופקיים במספר מפלסים.

תצפית הצלחות:
מן התצפית נראים משטחים עגולים בהירים על פני השלוחות סביב לנו המכונים ‘צלחות’. ה’צלחות’ הן פירים שנסתמו.
אם נתבונן בדפנות הערוצים שבין משטחי הצלחות, נראה כי מתחת לשכבה המורכבת מחומר שהדרדר מן המצוקים שמעלינו, נמצאת שכבת אבן חול לבנה המכילה תרכיזי נחושת. חציבת הפירים החלה בחפירה דרך שכבת הסחף. חלק מן הפירים היו מעין קידוחי ניסיון. אם לא הגיעו הכורים לאופק המכיל תרכיזי נחושת הם חדלו מהכרייה. כאשר הגיעו הכורים לתרכיזי נחושת, החלו בכרייתם לאורך האופקים ואז נחפרו פירים נוספים באותו מכרה לשם יצירת מעבר של אוויר, חדירת אור והוצאה מהירה ויעילה יותר של החומר שנכרה. כתוצאה מכך נתקבלה צפיפות רבה של פירים כאלו.
פירים אלה נסתמו, אם כתוצאה מהתמוטטות ואם במכוון בידי אדם. בשטח נותרו שקערוריות רדודות מעוגלות בפתח הפירים הסתומים. חומר דק גרגר המוסע על ידי הרוח ועל ידי המים הניגרים על פני משטחים אלה, שוקע ומתהדק בשקערוריות במשך הזמן ומשווה להן את מראה הצלחות הנוכחי.
בעזרת צילומי אויר נספרו כ- 8,000 ‘צלחות’ לרגלי המצוקים בבקעת תמנע, כלומר, כ- 8,000 פירים סתומים. ניתן לראות גם פירים שנשארו פתוחים או שנחשפו מחדש במהלך עבודות המחקר בתמנע.