לתקופת שלטונם של הסולטאנים הממלוכים בקהיר, משנת 1250 ובארץ ישראל משנת 1260 עד 1517 ישנם קוים ייחודיים אחדים שלא הוכרו אצל קודמיהם.
א. ארץ ישראל, למן נחל הליטני בצפון ועד הנגב בדרום, נשלטה במשך למעלה מ-250 שנה על ידי סולטאנים ממוצא אתני זר שאיננו ערבי בשפתו ובמסורותיו (לרוב תורכים ילידי הערבה האסיאתית) ואף לא מוסלמי במוצאו. השליטים ועושי דברם (נציבים – מפקדי משטרה – פרשי הדואר – מפקחי שווקים – חיילי קבע בערים) היו ברובם ממלוכים – צעירים שהובאו כעבדים ושבויי מלחמה לארצות המזרח הקרוב ונקנו על ידי השליטים והאמירים הבכירים. צעירים אלה הוכשרו לשרת כאנשי צבא, רכובים על סוסים ובקיאים בירי בחץ ובקשת. הממלוכים היו עדיפים מהמקומיים ביכולותיהם הצבאיות ובכישוריהם הגופניים והנפשיים. הם היו בעלי כוח סיבולת, הסתפקו במועט ועמדו בקשיים. הם ניחנו בנאמנות לאדוניהם תוך שמירה על קשר ממושך עם בני מחזורם – ודבקות באסלאם לו חבו את קידומם ואת היכרותם עם תרבות ומסורת דתית ותיקה, בעלת יוקרה, כתובה ומעניקת משמעות קיומית.
ב. ארץ ישראל הייתה אחת הפרובינציות אותן ניהלו ועליהן שלטו והגנו הסולטאנים הממלוכים. מקהיר, בירתם, אכפו השליטים את מרותם על מרחבים גדולים במזרח הקרוב, מהרי הטאורוס בדרום מזרח תורכיה עד סודאן, ומן הפרת המפריד בין סוריה לעיראק ועד לברקה בצפון אפריקה.
לארץ ישראל ולעריה, בהן: רמלה, שכם, עזה, חברון וצפת, נודעה חשיבות אזרחית וביטחונית מוגבלת. האיום העיקרי על הארץ, היה בחשש מפלישה אפשרית מן הים מאירופה הנוצרית שהייתה באותם ימים בעלת עדיפות בלוחמה ימית, שעל אביריה גברו הממלוכים בשנת 1291. הממלוכים הדפו באופן סופי את הנוכחות של מסדרי האבירים בארץ ישראל. לשם צמצום האיום של כיבוש חוזר בידי האבירים הצלבנים, שיכול היה ללא קושי לסכן אף את מצרים, פעלו הממלוכים כחברת פרשים יבשתית הנרתעת מן הים להרס ערי החוף בהן: עכו, חיפה, קיסריה, יפו ואשקלון ולהוצאת נמליהן משימוש. חוף ארץ ישראל נותר ריק מערים גדולות עד למאה ה-19. משקל חריג בגישה הזהירה כלפי ערי הארץ היה לירושלים – בה ניכרו יכולותיהם של הממלוכים, טעמם האמנותי, כישוריהם ההנדסיים ומאמציהם לטיפוח ולהידור, במבנים דתיים, בעיקר בהר הבית, בבתי ספר – שכונו בערבית מדרסה, ובמסגדים. בנוסף הם השקיעו בבניה אזרחית של שווקים ומערכות לאספקת מים. אך אפילו ירושלים שבה הרבו לבנות נותרה חסרת חומה מגוננת מפחד פן תוכל לשרת את בני אירופה שאפשר וישתלטו עליה שוב. רק במאה ה-16 פעל השליט העותומני סולימאן המפואר להקיף את ירושלים בחומה ברת הגנה.
לקרבת הארץ אל בירת שליטיה, קהיר, נודעה משמעות חיובית בעבור תושביה שיכלו למצוא בקרבה היחסית למטרופולין כר להפגנת כישרונותיהם ומקום אליו הצליחו להגיע בנקל להשמעת בקשותיהם או תלונותיהם.
ג. הסולטאנים הממלוכים וצבאם מהיר התנועה ידעו לעמוד יפה כנגד איומים חיצוניים ממזרח בידי המונגולים וממערב על ידי ספינות פיראטים אירופאיות. במשך כל התקופה לא הצליח אף כובש זר להשתלט על חלקים מן הארץ ולו לזמן קצר. כמוכן עלה בידי הממלוכים לאכוף את מרותם ולרתום לצרכיהם את כישורי בני השבטים הבדואים המקומיים. הם הגנו על שטחים ריקים מיישוב, ליוו שיירות, שמרו ופיקחו על הדרך ממצרים ואליה בצפון סיני.
ד. השדרוג במעמדה המדיני והגיאופוליטי של מצרים, שהייתה אחרי נפילת בגדאד בשנת 1258 לארץ המוסלמית החשובה ביותר במזרח הקרוב, והתרחבות הסחר הימי בתקופה שקדמה לגילויים הגיאוגראפיים של המאה ה-15 – הפכו את מצרים ליעד חשוב והכרחי במזרח הים התיכון. הקשר עם סוחרי אירופה הניב הימצאותן של סחורות, כלים יקרים, חומרים ובדים אירופיים בשווקי הארץ ואפשר ייצוא תוצרת חקלאית, שכללה: סוכר וכותנה לערי נמל ומסחר אירופיות, בהן: ונציה, גנואה, ברצלונה, פירנצה ומרסיי. מרכזיות דומה הייתה לקשר דרך ים סוף, כאלטרנטיבה למפרץ הפרסי – עם המזרח הרחוק, הודו וסין.
ה. מחויבות הממלוכים לאסלאם הייתה רבה. גילוייה של מחויבות זו לתכניו, לסמליו, לטקסיו ולנציגי האסלאם המכהנים בקודש, אלה החיים והפעילים או אלה שנפטרו ואת זכרם ראוי לכבד, באה לידי ביטוי בבנייני קודש, בהם: מסגדים, קברים, אתרי עלייה לרגל כגון: נבי רובין ונבי מוסא, מדרסות, אכסניות, אולמות התוועדות לצופים ובתגמול מלומדי הדת.
היותם של הממלוכים זרים לחברות עליהן שלטו אפשר להם לקיים משטר ושליטה שווה לכל נפש, במידה רבה, שאינה מתחשבת ואינה מחויבת בנאמנויות שבטיות או עדתיות.
ו. הרישום הפיזי של שליטת הממלוכים בנוף פנים הארץ בא לידי ביטוי מגוון בהקמת מבני קודש בערים ובדרכים ודוגמאות לכך במסגד הלבן ברמלה, במסגד הגדול בעזה, במסגד האדום בצפת, בקבר אבו הוריירה ביבנה, בתוספת מסגד הג’אוליה במערת המכפלה, במתחם העליה לרגל בנבי מוסא ליד יריחו ובמתחם העלייה לרגל סידנא עלי, בצפונה של הרצליה. הממלוכים עסקו בחיזוק דרך הדואר המקשרת בין בירתם לבין ערי סוריה וגבולה המזרחי שעל הפרת. בניית נתיב תקשורת זה, המשקף את יתרונם הטבעי והעיקרי של הממלוכים כפרשים המיומנים בדהירה ממושכת, הוביל להקמת ח’אנים, בהם: ח’אן יונס, ח’אן אלאחמר ליד בית שאן, ח’אן אלתוג’אר, ליד בית קשת, ח’אן בג’לג’וליה, וח’אן ג’ב יוסף, ליד קיבוץ עמיעד. מרכיב משמעותי נוסף ברשת דרכי הדואר היו הגשרים אותם בנו הממלוכים כדי לאפשר תנועה כל ימות השנה בחציית נחלים. בין הגשרים אותם הקימו: גשר ג’נדאס, ליד לוד, גשר אשדוד, גשר ארז, מעל נחל שקמה וגשר נהריים מעל הירדן. הקמת רשת דואר יעילה זו שינתה לטווח ארוך את מפת נתיבי התעבורה בארץ עבור תושביה ועבור הסוחרים ועולי הרגל ממזרח וממערב.
ז. היישוב היהודי בתקופה זו היה מועט, הוא התרכז בגליל ולא העמיד דמויות מפתח שהשפיעו לדורות. ניתן להזכיר בהקשר זה את אשתורי הפרחי (סביב 1320) מחבר “כפתור ופרח”, שזכה להתעניינות מדעית רק במאה ה-19, ואת עובדיה מברטנורא מפרש המשנה (מסוף המאה ה-15). מקצת ממגורשי ספרד בשנת 1492 הגיעו גם לארץ, לגליל ולירושלים והביאו עמם מסורת ריטואלית חדשה שכללה היכרות נרחבת עם “ספר הזוהר” ואימוץ מנהגים קבליים שלימים האפילו על מנהגי קודמיהם הוותיקים, המסתערבים.
הכיבוש העות’מאני המהיר בשנת 1516, שלא היה מלווה בהרס או בהגליות, לא ערער באופן נחרץ את סגנון החיים, מקומות המגורים, מספר והרכב התושבים ודרכי פרנסתם. מנגד, התרחקותה של בירת המדינה שהייתה עד אז בקהיר ומעתה באיסטנבול, תרמה לדחיקת הארץ לפריפריה ולהתמעטות הקשרים בין הממשל לנשלטיו.