“העיירה (טבריה) מוקפת בחומה עבה ובנויה היטב שגובהה כ -20 רגל ולה מעקה גבוה וחרכי ירי. היא מקיפה את העיר משלושת עבריה, ונושקת למי האגם בשתי קצותיה; כמה שרידים על שפת האגם, מעידים כי העיירה הייתה פעם מבוצרת גם בצידה הימי. ראיתי כמה עמודי גרניט שבורים בתוך המים בסמוך לחוף. בחומת העיר משולבים עשרים מגדלים עגולים במרחקים לא שווים זה מזה. המגדלים והחומות בנויים באבנים שחורות בגדלים בינוניים ונראים כיצירה מן העבר הרחוק. אם מצבם של החומות יהיה טוב, החומות יהיו בלתי חדירים בפני החיילים הסורים.” כך כתב הנוסע והחוקר השוויצרי בורקהארדט בתחילת המאה ה- 19 על החומות של טבריה (תרגום חופשי מאנגלית: שלי-אן פלג)
החומה שהקיפה את העיר טבריה יוצאת דופן בנוף הארץ ישראלי. זו חומה שמצד אחד ‘נוכחת’ אך בו זמנית ‘נעלמת’. היא אמנם לא נותרה בשלמותה, אך שרידיה עדיין בולטים בנוף העירוני והם משולבים במערך העירוני ובמבניה של העיר. המבקר בטבריה, אינו יכול שלא לעבור על פניהם ולהתעלם מהשרידים המונומנטאליים של החומות. הן נבנו באבני בזלת שחורים ומזדקרים בעיר ובחוף הכנרת. כמו בעבר, גם כיום, הביצורים הללו משווים לעיר צביון מיוחד.
מה חשיבותן של החומות הללו בעיר? מדוע הושקעו מאמצים רבים כל כך בבנייתה, בשיקומה, בהריסתה ובשימורה? ומהי תפקידה הנוכחי?
הרקע ההיסטורי
בספרו משנת 1745, A Description of the East and some other countries, מתאר הכומר האנגלי, ריצ’רד פוקוק את עבודות ההקמת החומות שעשה השייח דאהר אל-עומר, השליט הבדווי בגליל, בטבריה. על פי כתביו, דאהר אל-עומר חיזק את החומות הקדומות והוסיף להן מגדלים ומצודה בפינה הצפונית. ואכן, במשך שנים רבות, ייחסו את בניית מערכת החומות לדאהר אל-עומר ואף טענו שהן נבנו על גבי התוואי של יסודות מערכת הביצורים שבנה נסיך הגליל הצלבני טַנְקְרֶד דה הוטויל. טנקרד, שהיה בן למשפחת אצילים צרפתית, הקים בגליל סניורה (נסיכות) צלבנית שמרכזה בטבריה. העיר הועתקה ככל ממיקומה הרומי הקדום וההרוס, צפונה למיקומה הנוכחי כבר במאה ה- 11 וטנקרד ביצר אותה. את החומות הצלבניות הללו שרף צלאח א-דין האיובי בשנת 1187 כשכבש את טבריה לאחר ניצחונו על הצלבנים בקרב קרני חיטין.
אולם, עיון מעמיק במגוון ממצאים ארכיאולוגים ומקורות היסטוריים מציעים שתוואי החומה העות’מאנית נקבעה במאה ה- 16 ושאין קשר בינם לבין המצודה הצלבנית שבנה טנקרד.
שרידי המצודה הצלבנית מן המאה ה-12
בחפירות ארכיאולוגיות משנת 2003, בשטח הגובל בבית הכנסת ‘עץ חיים’ על שם רבי חיים אבולעפיה נמצא קטע מרשים של חומה צלבנית עבה ושער מן המאה ה-12. מסביב למצודה הצלבנית היה חפיר, שהתמלא במי הכנרת. השער נסתם ככל הנראה לאחר כיבוש העיר על ידי צלאח א-דין. החופרים הופתעו למצוא משולבים בחומה, בשער ובאדמת המילוי של החפיר פריטי בניה גדולים ומעוטרים. נוסף על אבני כרכוב וכותרות, חוליות עמודים, שברי אבנים משיש איטלקי, נמצאו מספר פריטים שעליהם דגמים מיוחדים. על חלק ממשקוף הכניסה מצוי עיטור בדגם צמחי וזר הרקולס בדומה לעיטור שבבית הכנסת העתיק של כפר נחום. פריט מפתיע אחר הינו אבן גזית מבזלת שעליה תבליט של מנורה בת חמשה קנים. פריטים אלה מקורם כנראה ממבנים מן התקופה הרומית או הביזנטית.
החומה שנבנתה ביוזמתה ובמימונה של דונה גרציה במאה ה- 16
הציור של הנוסע ההולנדי קורנליוס דה-ברוין מתאר את טבריה בשנת 1681, הרבה לפני שלטונו של דאהר אל-עומר[1]. בציור רואים חומה שמקיפה את העיר בתוואי שדומה לתוואי החומה המוכר כיום. מקורות היסטוריים מן המאה ה- 16 מתארים כי אשת העסקים העשירה דונה גרציה חכרה את טבריה מן הסולטן העות’מאני בשנות ה-60 של אותה מאה כדי ליישב בה יהודים מאירופה. לפי המקורות הללו, דונה גרציה בנתה עיר החדשה על מיקומו של שרידי היישוב הרומי הקדום שנמצא מדרום לעיר העות’מאנית והקימה סביבה חומה. מכאן ברור שתוואי החומה נקבע לפני זמנו של דאהר אל-עומר, ביוזמתה ובמימון של דונה גרציה בשנות ה- 60 של המאה ה- 16.
מה בנה דאהר אל-עומר במאה ה- 18?
החומה הזו שנבנתה במאה ה- 16, נפגעה ברעידות האדמה של 1759. במפעל הבנייה שערך דאהר אל-עומר במאה ה- 18, הוא למעשה שיקום וחיזוק את החומה הקודמת שיזמה ומימנה דונה גרציה.
מאפייני החומה
החומה שהקיפה את העיר נבנתה בעובי של כשלושה מטרים, בגובה של כשישה מטרים, באורך של כקילומטר וחצי. שולבו בה מגדלים עגולים והיו בה שלושה שערים: שער צפת בצפון, שער חיפה במערב ושער חמי טבריה בדרום. החומה הסתיימה בדרום העיר במגדל עגול השקוע במי הכנרת המכונה ” המגדל הנטוי”. הוא משולב בקיר ההיקפי של המנזר היווני אורתודוכסי והוא משמש את המנזר כקפלה המקודשת לניקולס הקדוש. בעת ביקורו של רבי נחמן מברסלב בטבריה בשנת 1799, מסופר:
ואחר כך נפל דֶ בֶ ר בעיר והוכרח לברוח, אך שער העיר נסגר, וברח דרך מערה עד שבא לחומה אצל שפת הנהר [הכנרת], ועלה על החומה וירד משם. והנה כאשר בא לצד השני והנה הים תחתיו, והיה תלוי על ידיו מלמעלה לחומה ותחתיו לים, ונשא לבו לשמים ויצא בשלום, ובא לעיר הקודש צפת
(’מעגלי צדק’, מובא אצל אברהם יערי, ’מסעות ארץ ישראל’, עמ’ 48).
חוקר טבריה, הארכיאולוג יוסי סטפנסקי, מצביע על המגדל הנטוי כמקום ששם קרה לרבי נחמן מברסלב הנס. לדעתו הרב טיפס על החומה שהיום היא הקיר המזרחי של המנזר היווני-אורתודוקסי ויתכן אף על המגדל הנטוי בקצה הדרומי שלה אחרי שהוא זחל דרך האולמות הצלבניים במרתפי המנזר.
לביצורים אלה, הוסיף צ’ולייבי (בנו של דאהר אל-עומר) מצודה גדולה ומפוארת ‘אל-צקריה’, על שם שבט הצ’קר שמהם נלקח הכסף למימון הבניה. המצודה מתנשאת לגובה שתי קומות ובפינותיה ארבעה מגדלים עגולים. הבניין הוקם בחלקו מאבני בזלת שפורקו ונלקחו מבניינים קדומים. וזאת הסיבה שבקיר המזרחי של המצודה ניתן להבחין במנורת שבעת הקנים חקוקה באבן הבזלת.
הפגיעות ההיסטוריות החוזרות בחומות
מאז שנבנו, פגעי טבע ומעשי אדם מכוונים גרמו להריסה שיטתית של קטעי החומה השונים. פעמיים נפגעו הביצורים ברעידות אדמה. בפעם הראשונה, כעשרים שנה לאחר שהושלמה בנייתן ובפעם השנייה כמאה שנים מאוחר יותר, במחצית המאה ה- 19.
ייתכן שהשיקום החלקי של הבקיעים שנפרצו אז, קשור בראשית ההתפשטות של העיר אל מחוץ לחומות שהתחילה בראשית המאה ה- 20. באותן השנים, גדלה האוכלוסייה שהתגוררה בשטח המצומצם של העיר העתיקה. תנאי החיים הפכו לקשים. צפיפות הדיור גדלה, דמי השכירות האמירו ותחושת המחנק והזוהמה התפשטה. היוזמות לפריצת החומות בירושלים וביפו והבנייה של שכונות מודרניות מחוץ לחומות הניעו את תושבי טבריה לפעול באופן דומה. חומת טבריה נפרצה לראשונה בשנת 1908, כשמסדר נזירות איטלקי הקים בית ללא היתר בשטח שמחוץ לחומות. באותה השנה, פרסמו העות’מאניים צו שאפשר לרכוש קרקעות הפקר מסביב לעיר לעיבוד חקלאי. מספר שנים לאחר מכן, כשהשלטון העות’מאני ביטל את החוק שאסר על הבנייה מחוץ לחומות, גופים ציוניים רכשו קרקעות בקרבת החומות והקימו עליהן שכונות חדשות. הפתחים שנפרצו בחומות אפשרו לתושבי העיר לעבור הלוך וחזור מן הגרעין היסטורי העתיק אל המבנים החדשים.
באביב של שנת 1934, לאחר מטח גשם כבד, התרחשה זרימת סחף ממדרונות ההרים אל תוך טבריה. האירוע הזה מוכר כ- ‘השיטפון הגדול בטבריה’ ובמהלכו העיר הוצפה ובתים רבים נחרבו. היה ברור שהחומות חסמו את הניקוז לים ורק הוסיפו על הנזקים הכבדים בעיר. לכן, כחלק מפעולות מנע וההכנה לקראת אפשרות של אירוע חוזר, נפתחו מספר רחובות אנכיים בכיוון הים ופורקו הבתים שהיו על שפת הכנרת ושהיוו את חומת הים.
החומות נפגעו שוב לאחר הקמתה של מדינת ישראל. במהלך החודשים הראשונים שלאחר כיבוש העיר ובשל בעיות היגיינה, בנייה רעועה וחשש שהתושבים הערביים ישובו, נהרסו באופן מכוון חלק ניכר ממבני המגורים בעיר. נוסף על מבני המגורים, נהרסה גם רוב רובה של החומה. נציגי משרד התכנון, קק”ל ועיריית טבריה טענו שאין לחומה ערך ארכיאולוגי ושהחומה והמגדלים מונעים את המשך הפיתוח וההתפשטות של העיר. הוועדה שעסקה בהריסת העיר העתיקה שבטבריה אף עמדה את היקף אבני הבנייה שפורקו, אופן הפינוי שלהם והיקף ימיי העבודה שנדרשו לשם מילוי המשימה. למרבה המזל, תכנית זו לא יושמה!
רק בשנים 2012-2013 בוצע סקר שימור בעיר ואז הוכרזו שרידי הביצורים כמונומנטים. משמע שהם הוכרו מאז כבעלי חשיבות אדריכלית והיסטורית, שיש לשמרם ולהימנע מתוספות מודרניות שמשנות את מראם.
מבט עכשווי של חומות טבריה
מעניין לראות שבמרכז היסטורי יפו, פעולות ההרס של הגרעין העתיק כלל גם הרס מלא של החומות. לחילופין, בעכו ובירושלים נותרו הביצורים כמעט בשלמותם והם מקיפים עדיין את הגרעין ההיסטורי העתיק של הערים הללו ומגינים עליו. רק בטבריה מערכת הביצורים פורקה באופן חלקי ולא נותרה בשלמותה כמונומנט רציף ואחיד. יחד עם זאת, לשרידי החומה נוכחות מרשימה בעיר, קל לעקוב אחר מהלכה ולשחזר אותה.
שרידי הביצורים שנותרו עומדים על תילם כוללים בעיקר את המגדלים העגולים ששולבו בחומה הדרומית וחלק מן הקירות. לפני שנים שוקמה החומה הזאת ונעשו בה פעולות לשימורה, ניטעה לידה שדרה ונעשו במקום פעולות גינון. החומה הזאת יצרה מעין “תחום” לאזור התיירותי של טבריה מכיוון דרום.
בשנות ה- 80, העמידה עיריית טבריה את מצודת הארמון לרשות אומנים ובעלי עסקים למטרת פתיחתם של מסעדות וגלריות. נעשו אז עבודות שונות להכשיר ולשקם את המבנה כדי להפוך את המצודה לרובע אמנים ציורי. אך הגלריות וגם המסעדות נסגרו. בשנים האחרונות המצודה המרשימה שבנה צ’ולייבי בצפון של האזור העתיק עבר תהליך שימור אינטנסיבי והיא הוסבה למלון בוטיק.
שרידים אחרים של הביצורים השתמרו כיוון שהם שולבו במבני ציבור היסטוריים. כך למשל, חלקה של החומה המזרחית שולבה במבני השלטון הבריטי (הסאריה ובית הסוהר), בבית המלון (המוכר כיום כבית מיוחס) ובדופן הדרומי של הכנסייה היוונית האורתודוכסית. שרידים אחרים שולבו בתוך מבנים מודרניים, כדוגמת הגדר שמקיפה את מתחם הפריקה של ה”משביר לצרכן”. ישנם מקומות שכאשר סללו את הכביש החדש, השאירו אבני החומה משוקעות באספלט וניתן כך לעקוב אחר מהלכה. קטעים אחרים של החומה מוסתרים תחת צמחיה, או שנבנו במקומם מבנים ומגרשי חנייה (כדוגמת החנויות ברחוב הגליל).
לסיכום אפשר לומר שהנוכחות של שרידי החומות המפוזרים ברחבי טבריה העתיקה מקנים לעיר תחושה אוריינטאלית אקזוטית. השרידים הללו, המצודה והחומה הדרומית, מהווים כעיין “אנדרטאות” למערכת הביצורים העתיקה והמפוארת ולתולדות העיר מאז התקופה העות’מאנית ועד היום. במבט היסטורי, אפשר להבין שביצורי טבריה איבדו את תפקידם ההגנתי קרוב מאד לזמן בנייתם. הבקיעים והפרצות שנפערו בהם לאורך השנים שוקמו רק באופן חלקי. יחד עם זאת, יש להם עוצמה ונוכחות בעיר, בעיקר כמונומנטים והם שמקנים לעיר טבריה את סמליה ואת אופייה הייחודי. המגדל הנטוי בעל המראה הציורי, הונצח בציורים ובצילומים רבים, והוא מהווה את אחד מסמליה המובהקים של טבריה.
צילומים: שלי-אן פלג
[1] אבקש להודות לארכיאולוג יוסי סטפנסקי ששיתף אותי במחקריו על חומות העיר טבריה, שהציג בפניי את הציור של קורנליוס דה-ברוין והצביע בפני על הטעויות ההיסטוריות הנפוצות.
המאמר מבוסס על מחקר שעוסק בתפקידם העכשווי של החומות בערים ההיסטוריות בישראל. המחקר מבקש להציע כי מערכות ביצורים שנותרו בשלמותם מהוות אמצעי להגן על המורשת הבנויה שנותרה במקומות הללו. המחקר נובע מפרויקט בינלאומי שנערך מטעם מכון הגטי: Getty-Sponsored workshop series Mediterranean Palimpsest אבקש להודות לאדריכל ערן מורדוכוביץ שפתח בפני את המקורות שאסף על חומות טבריה ואת עבודות התיעוד והתכנון של הסטודנטים שהשתתפו בקורס ” סטודיו לתכנון שימור” שאותו הוא מנחה בפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון.
