בסקירה קודמת (חלק א’) תיארנו את ההיסטוריה של הכנסייה ואת ההתפתחות האדריכלית שלה מימי הקמתה במאה הרביעית לספירה ועד לתקופה העות’מנית. סקירה זו תתמקד במוקדי עניין ברחבי הכנסייה.
רחבת הכניסה: הרחבה הנוכחית הותקנה בשנת 1932 והיא נמצאת בשטח בו היה האטריום ההיסטורי של הכנסייה. האטריום, כמקובל בכנסיות, היה מוקף בסטווי עמודים, חלק מהבסיסים שלהם ומהעמודים נחשפו בחפירות ארכיאולוגיות והם מוצבים למרגלות הקיר התוחם של הגן משמאל לרחבה וכן סמוך לכניסה לכנסייה.
הכניסה לכנסייה: כפי שתיארנו בחלק א’ של סקירה זו הכניסה לכנסייה, המשמשת כיום, הינה מבעד לדלת נמוכה וקטנה אשר נקבעה במקום הכניסה הראשית ההיסטורית. הכניסה הנוכחית הותקנה כנראה כבר בתקופה הממלוכית או לכל המאוחר בראשית התקופה העות’מנית והיא נועדה להגן ביעילות על הכנסייה תחת שלטון מוסלמי שלעיתים היה עוין. העומד מול פתח הכנסייה יכול לזהות שהוא משולב בתוך פתח רחב יותר אשר נסתם בבנייה ובראשו קשת צלבנית מחודדת. זה היה הפתח המרכזי בתקופה הצלבנית. אך ניכר באופן ברור שמעל לקשת המתוארת ישנו משקוף בנוי באבנים גדולות ומותאמות היטב זו לזו, אשר שימש את הדלת הראשית של הכנסייה מימי יוסטיניאנוס, במאה השישית. לכנסייה היו גם פתחים משניים מדרום ומצפון לכניסה הראשית. הפתחים נסתמו, אך ניתן להבחין במתארם.
הנרתקס: בכנסיות רבות היווה הנרתקס מסדרון רוחבי אשר קישר בין האטריום לבין הבסיליקה. בכנסיית המולד לא היה נרתקס ולפיכך הסטיו המזרחי של האטריום הוסב לשמש כנרתקס. גם בנרתקס נסתמו שתי הדלתות הצדדיות שמשני צדי הדלת המרכזית. בנרתקס ניתן לראות דלת עץ מהמאה השלוש-עשרה אשר עוצבה בידי אמנים ארמניים בסגנון ערבסק פרחוני שהיה נפוץ והגיע לשלמות אמנותית תחת השליטים הפטמים והאָיוּבִּים. בחדר המשמר אשר משמאל ומצפון לנרתקס נותרו שרידי פסיפס מימי הכנסייה בת המאה הרביעית.
הבסיליקה: חלקים ניכרים מהכנסייה הנוכחית הוקמו בשנת 530 ונותרו על כנם עד ימינו. עיטורי הכנסייה אינם מקוריים והגג, הוחלף כמה פעמים ולאחרונה בשנת 1842. זוהי ללא ספק אחת מהכנסיות הקדומות בעולם, אשר עדיין משמשת בפועל. בחפירות שבוצעו בכנסייה בשנת 1934 נבדקו בסיסי עמודי הבסיליקה. כ-60 ס”מ מתחת לרצפת הכנסייה נמצאו פסיפסים המשתרעים לאורך מרבית אולם התווך. החפירה הארכיאולוגית הבהירה שהפסיפסים קדומים לעמודים אשר הוקמו בימי יוסטיניאנוס ולפיכך, תוארכו הפסיפסים למאה הרביעית, לימי קונסטנטינוס הגדול. פסיפסי האולם היו עשויים משני שטיחים רבועים, מזרחי ומערבי. השטיח המזרחי המלבני היה מחולק לשש רצועות. סביב הפסיפסים רצועה עיטורית ובה דגמי צמחים. השיא האמנותי של מלאכת הפסיפסים היה באזור המתומן שניצב בכנסייה הקדומה מעל למערת המולד. שחזור תכנית האוקטגון של כנסייה זו התבסס על מתאר הפסיפס באזור זה. הפסיפס היה באיכות גבוהה מאוד והוא כלל תיאורים צמחיים, גפנים משתרגות, עופות למיניהן וכתובת יוונית: “דג” (ἰχθύς – איכטוס) שהייתה ראשי התיבות של “ישו המשיח בן האלוהים” ולכן הייתה נפוצה מאוד באמנות הכנסייתית.
עמודי הכנסייה בעלי גוון אדום והם עשויים גיר קשה שהוחלק היטב ולכן הוא נראה כשיש. כותרות העמודים מעוצבות בסגנון קורינתי מאוחר שהיה נהוג במאה השישית. מעל הכותרות נותרו קורות עץ המשמשות כארכיטרב. גם קורות אלה שרדו מהמאה השישית. עמודים רבים מעוטרים בציורי קיר ועליהם כתובות בלטינית וביוונית. הכתובות בלטינית כמו גם התאריך – שנת 1130 באחת הכתובות, מעידים שחלק מהציורים בוצעו בימי ממלכת ירושלים הצלבנית ומדובר ביצירות האמנות המשובחות בנות התקופה אשר שרדו בתחומה של הארץ. העיטורים כללו בעיקר ציורי קדושים אשר צוירו בטכניקה מיוחדת בצבע שעורבב בשעווה מותכת. בין הקדושים ישנן דמויות מהברית החדשה, בהם ג’ורג’ ויוחנן המטביל, לצד קדושים בני התקופה הצלבנית, בהם מלכי דנמרק ונורבגיה. פני הדמויות טושטשו במכוון על ידי המוסלמים אך ההילה סביב הפנים נותרה בגוון כחול שדהה עם הזמן ולצד דמויות רבות נותרה כתובת על רקע לבן המציגה את שם הדמות. אחת הדמויות הייחודיות, שהייתה פופולרית מאוד באמנות הביזנטית, הינו אוּנוֹפְרִיוּס הקדוש, אשר היה נזיר מתבודד שחי לבדו במשך שישים שנה במדבר. אונופריוס מתואר ערום כפי שהתנהל בחייו ומטעמי צניעות מוצג צמח המכסה את ערוותו. שערו ארוך מאוד מאחר שהוא לא סיפר את השיער כל שנות התבודדותו.
בקירות אולם התווך, מעל לארכיטרב, נותרו שרידי פסיפסים המציגים את אבותיו של ישו על פי מתי (בקיר הפונה דרומה) ועל פי לוקאס (בקיר הפונה צפונה). בקיר הדרומי, מעל רצועת דמויות האבות, ישנה רצועה המתארת את שבע המועצות האקומניות הראשונות (מועצות הבישופים של העולם הנוצרי אשר גיבשו את עקרונות הדת). תיאור המועצות כולל את נסיבות כינוסן ואת ההחלטות שלהן בטקסט ביוונית. מתחת לטקסט היווני יש תיאור של מזבח או דוכן המכוסה בפרוכת עליה דגמים גיאומטריים וצלבים. התיאור של כל מועצה מופרד מהאחרת על ידי דגם צמחי היוצא מתוך אָמְפוֹרָה.
בקיר הצפוני השתמרות הפסיפסים דלה יחסית ונותרו תיאורים בסגנון שונה של שתי מועצות בלבד, זו שהתקיימה בעיר סרדיס (במערב תורכיה כיום), בשנת 347 לספירה, וזו שהתקיימה באנטיוכיה, (בדרומה של תורכיה על גבול סוריה), בשנת 372. המטופות המציגות את הועידות בעלות מתאר חזית של כנסייה ולה פתח מרכזי גדול ושני פתחי אגפים קטנים ומעליהם קשתות בהתאמה. הפתח המרכזי מוקדש לטקסט היווני המתאר את הועידה. מעל הקשתות מוצגות כיפות ומשני צדן ישנם מגדלים.
הבַּפְּטִיסְטֶרְיוּם – אגן הטבילה: האגן הוצב בסיטרה הדרומית של הבסיליקה, קרוב לכניסה. האגן חצוב באבן מונוליתית אדומה ונראה שהוא מוצב במקום מימי יוסטיניאנוס, במאה השישית. על פי המסורת נהגו להביא מים מהירדן לצורך הטבלת תינוקות לנצרות באגן. האגן עצמו בעל צורת תלתן בעל ארבעה עלים כצלב. צורתו החיצונית של גוש האבן מתומנת ועל הפאה הפונה לכנסייה חקוק צלב וכתובת יוונית, שתרגומה: “זכרון נצח שלווה ומחילה על החטאים (של מי שתרם את הממון להקמת האגן), אשר האל יודע את שמם.” הכתובת מעידה על נתינה בסתר. בכנסיית הקבר בירושלים יש אגן טבילה דומה.
האפסיס: כמו במרבית הכנסיות, בחלק המזרחי של הכנסייה נבנתה נישה חצי עגולה אליה כוונה התפילה. באפסיס המרכזי נותר פסיפס המציג את ישו במקדש בירושלים, את ירידת רוח הקודש בסֶנָקוּלוּם (אולם הסעודה האחרונה) ואת קבורת מרים. ייחודה של כנסיית המולד בכך שמאז ימי יוסטיניאנוס ישנם מדרום ומצפון לבימה שני אפסיסים נוספים. באפסיס הצפוני שני מזבחות אשר בידי הכנסייה הארמנית. האחד מוקדש לבתולה מרים והשני לאמגושים, אשר על פי מסורת ארמנית ירדו כאן מסוסיהם ונכנסו לביקור במערה. האפסיס הדרומי שייך לאורתודוקסים ובו מזבח המוקדש לברית המילה של ישו. אפסיס זה מעוטר בפסיפסים המתארים את לידתו של ישו וכן את הערצת האמגושים לישו. בנישה המוליכה לאפסיס הדרומי, (המכונה טרנספט באדריכלות הכנסיות משום היותו חוצה את ציר האורך של הכנסייה), ישנם פסיפסים המציגים סצנות שונות, בהן: מאסרו של ישו, השיחה של ישו עם האישה השומרונית, הטרנספיגורציה, וכניסת הניצחון של ישו לירושלים ביום ראשון של כפות התמרים. הפסיפס מתאר את ישו רכוב על חמור ומעליו ארבעת כותבי הבשורות. באולם של האפסיס הצפוני נותר פסיפס המתאר את הסצנה המוכרת כ”הפתעת תומס”, הסצנה בה השליח תומס, אשר פקפק בתחייתו של ישו, ביקש לראות את ידו בכדי להיווכח. הבימה המוגבהת מעל רצפת הכנסייה הוקמה בתקופה הצלבנית. האיקונוסטזיס המפריד בין האפסיס לאולם הותקן בשנת 1764 והוא עשוי עץ ובו משולבים ציורי אמנים המתארים ארבעה-עשר מחזות מהברית החדשה.
מערת הלידה: המסורת של הברית החדשה מלמדת על הולדת ישו במערה ועל כך שישו התינוק הונח באבוס אשר שימש לו כעריסה לאחר לידתו. בעת העתיקה היה מקובל מאוד להשתמש במערות, חצובות או טבעיות, לצרכי מגורים. כמו כן היה מקובל להלין את חיות המשק בתוך הבתים מתוך חשש לחייהן ולכן אין להתפלא על תיאור אבוס במערת מגורים. כפי שתיארנו בחלק א’ של סקירה זו, ישנן עדויות לפיהן בתקופה הרומית המערה שימשה לפולחן פגאני ויש הטוענים שהדבר נעשה במכוון על מנת לפגוע במאמיניו של ישו, בימים בהם הנצרות לא הייתה בעלת מעמד חוקי ברחבי האימפריה הרומית.
שני גרמי מדרגות מובילים אל המערה מצפון ומדרום, משטח שני האפסיסים האגפיים. כפי שתיארנו בחלק א’ שני גרמי המדרגות הוקמו במתאר דומה כבר במאה השישית לספירה, בכנסייה שנבנתה בימי יוסטיניאנוס קיסר. המדרגות הוקמו במטרה לאפשר תנועה של המוני מבקרים במערה הקטנה מבלי להפריע לתפילות ולטקסים בכנסייה. בתקופה הצלבנית הותקנו המדרגות שנית ועל כך מעידים הקשתות המחודדות והעמודים בפתח הכניסה. לפי תיאורים היסטוריים נראה שהיה מקובל להיכנס למערה מצפון ולצאת ממנה דרומה.
המערה מעוצבת כמקמר מוארך, אשר מן הסתם עוצב בשלב מאוחר בעת שהכנסייה כבר הייתה קיימת. מקום לידתו של ישו מצוין בחלק המזרחי של המערה על רצפת השיש שם שיבצו לראשונה הפרנסיסקנים, בשנת 1717, כוכב כסף בעל ארבע-עשרה קרניים, כמספר התחנות בדרך הייסורים. סביב הכוכב עוצבה גומחת שיש חצי עגולה. בחלקו המרכזי של הכוכב ישנו פתח אשר מאפשר לראות את הסלע הטבעי, על פי מקורות היסטוריים יתכן ששובצה בפתח זה אבן יקרה. הכתובת הלטינית על הכוכב ציינה: “כאן מרים הבתולה ילדה את ישו המשיח”. הכוכב המקורי נעלם באופן מסתורי בשנת 1847 במסגרת סכסוך אלים בין הקתולים ליוונים האורתודוכסים על השליטה במקום. האורתודוכסים פנו לשליטים העות’מניים ודרשו מהם לאפשר להם להציב במקום כוכב חדש ובכך קיוו להטביע את חותמם על מערת הלידה. הצרפתים מצדם הפעילו לחץ על השליטים העות’מניים על מנת שאלה יאפשרו לקתולים להציב את הכוכב, כתחליף לזה שהוצב במקור בידי הפרנסיסקנים הקתולים. הרוסים זיהו את העימות הסוער והם שלחו משלחת רמת דרג לאיסטנבול בדרישה שהחסות על המקומות הקדושים תימסר להם ולא לאחרים. פרשת היעלמות הכוכב היוותה סיבה מרכזית למלחמת קרים. אך בשנת 1852 החליטו העות’מנים שהיוונים האורתודוכסים יציבו כוכב חדש במקום ומאז הוא מוחזק בידי האורתודוכסים בעוד שקפלת העריסה של ישו שייכת לפרנסיסקנים.
במחצית הכיפה שמעל לכוכב נותר פסיפס ביזנטי אשר כיסה בעבר את תקרת המערה כולה. עולה הרגל פוקאס, בן המאה השתיים-עשרה, תיאר את הפסיפס לאחר ביקורו במקום: “באפסיס מימין ניתן לראות את הבתולה רוכנת על מיטתה ומתבוננת בבנה התינוק. מעבר לה מתוארים שור וחמור, האבוס והתינוק וחבורת רועים, אשר לאוזנם הגיע קול מהשמים… הם נראים נושאים את ראשם השמימה ומקשיבים לקול…מלאך הפוגע בהם מראה להם את התינוק באבוס…”
מדרום לנישת הלידה נמצאת קפלת האמגושים ובה מזוהה האבוס. קפלה זו שייכת לכנסייה הפרנסיסקנית. על פי התיאורים של הירונימוס האבוס המקורי הוסר מהמקום בעת בניית הכנסייה ובמקומו הוצב אבוס מכסף. הירונימוס מציין שהיה מעדיף לראות במקום את האבוס עליו הונח ישו. בכל שנה בחג המולד יוצאת תהלוכת המיסה מכנסיית סנטה קתרינה הסמוכה לעבר מערת הלידה. הפטריארך אוחז בידיו את פסלו של ישו התינוק המוצב במשך השנה בכנסייה והוא מניח אותו על הכוכב בדיוק בחצות. בעת שהדיאקון שר את בשורת הלידה על פי לוקאס ב, 17 ומגיע לפסוק: “ותחתלהו ותשכיבהו באבוס” הפטריארך עוטף את הפסל בחיתולים ומעביר אותו מהכוכב לאבוס, שם הוא יישאר עד ל-6 בחודש ינואר, אז יוחזר לכנסיית קתרינה הקדושה.
