במרחק של קילומטרים ספורים מדרום לערוץ וואדי זרקא, הנשפך לים המלח, נמצאת נאת המדבר קלירוהי. שרידי קלירוהי נמצאים בשני מרכזים עיקריים, צפוני ודרומי, כשלמעשה מרחק של יותר משני ק”מ מפריד ביניהם, המרחצאות מן התקופה הרומית הקדומה נמצאים בחלק הצפוני. פירוש המילה קלירוהי הוא “זרם נאה” או “מעיין טוב” או “מעיינות יפים”. באגן הים התיכון מוכרים מספר מעיינות חמים אשר שמשו למרפא המכונים אף הם בשם קלירוהי.
בערבית נקרא המקום בשם א זארה או עין א זארה או חמאם א זארה. יש חוקרים אשר בקשו לזהות כאן את צרת השחר אשר במטה ראובן (יהושע יג: יט) אך קרוב לוודאי שהעיר המקראית הנזכרת ישבה באזור מזרחי והררי יותר בתחום רמות מואב המשתפלות אל ים המלח. בספר בראשית נזכרת עיר בשם לשע בגבול היישוב הכנעני “ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה בואכה סדומה ועמרה ואדמה וצבוים עד לשע” (בראשית י: יט). חז”ל, במדרש בראשית רבה, זיהו את לשע עם קלרהי. בתרגום הארמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל, נכתב “עד לשע – עד קלדהי”. קלדוהי נזכרת בין גבולות ארץ הכנעני גם בתרגום יונתן לדברים (א, ז). לדעת קאהוט יש לתקן את הנוסחים המופיעים לעיל קלדהי וקלדוהי לקלרוהי. הירונימוס בתרגום ללטינית של הפסוק הנזכר בספר בראשית קבע במפורש: quod Lise ipsa sit, quae nunc Callirhoe dicitur,ubi aquae calidae prorumpentes in Mare Mortuum defluunt הואיל ולשע מצויה, היכן שעתה קלירוהי, במקום אשר בו פורצים מעיינות מים חמים, השוטפים וזורמים לים המוות.
ברסלבסקי סבר כי היישוב היהודי בקלירוהי נוסד בימיו של אלכסנדר ינאי אשר כבש מידי הערבים – הנבטים שטחים במואב ברבע הראשון של המאה הראשונה לפסה”נ וקלירוהי הוקמה במקביל ליסודה של מכוור. בהסתמכו על האסטרונום והגיאוגרף האלכסנדרוני קלאודיוס פטולמאוס, סבר ברסלבסקי כי היישוב היהודי בקלירוהי התקיים עד למחצית הראשונה של המאה השנייה לסה”נ2.
ראוי לציין כי כי בסקרים ובחפירות הארכיאולוגיות אשר נערכו באתר, מראשית שנות השישים של המאה ה-20 ועד היום, לא התגלו עד כה ממצאים מן התקופה החשמונאית, למעט מטבע בודד של אלכסנדר ינאי. לדעתה של קלאמר, אשר בצעה את עיקר החפירות בקלירוהי בשנות השמונים והתשעים, נבנה המקום על ידי הורדוס והמשיך להתקיים עד לכניעתה של מכוור בסוף ימי מרד החורבן, אז ניטש האתר אך שוקם מחדש בתקופה הביזנטית במחצית השנייה של המאה הרביעית לסה”נ למשך כ 150-100 שנה.
בשנת 4 לפסה”נ התדרדר מאוד מצב בריאותו של הורדוס, יוסיפוס תיאר את חומרת מצבו של המלך בתקופה זו (מלח’ א: 657-656; קדמ’ יז: 170-168), טיבה של המחלה הנזכרת אינו ברור, יתכן שמדובר בסכרת או סרטן המעיים או מחלת כבד קשה.
ואף על פי שסבל בכל מיני ייסורים דבק עדיין בחיים ותוך צפייה לישועה היה עוסק ברפואות. וכך עבר את הירדן כדי לרחוץ באמבטאות החמות של קלירוהי, המים שיורדים לים האספלט ועל ידי מתיקותם הם ראויים גם לשתייה. ואז החליטו הרופאים להעלות את מידת חום גופו בשמן חם. ומיד כשהורד לתוך אגן רחצה שכולו שמן חם, התעלף ועיניו נהפכו כאילו היה מת. העומדים סביבו הקימו שאון, וצעקותיהם החזירו את הכרתו, ומעתה התייאש מהרפואה ונתן הוראות לחלק חמישים אדרכמונים לכל חייל וסכומים ניכרים לקציניו ולידידיו הוא חזר ליריחו במצב של מרה שחורה (מלח’ א: 659-657).
ובגרסה המקבילה נמסר ואף על פי שהתענה יותר משיש בכוח אדם לסבול, היה שרוי בתקווה לקום מחוליו, וקרא לרופאים ולא סירב להשתמש בתרופות שציוו, ועבר את נהר הירדן והתרפא במים החמים של קלירואי שנוסף על כל סגולותיהם הם ראויים גם לשתייה. המים האלה יוצאים את הים הקרוי ים החמר. ושם החליטו הרופאים להחם אותו. וכשישב באמבטי מלא שמן, נדמה להם (כי שעת) פטירתו הגיעה. אך כשנשאו העבדים (קול) יללה שבה אליו רוחו, ומשאפסה ממנו כל תקווה שיישאר בחיים באיזו דרך שהיא ציווה לחלק לכל אחד מהחיילים חמישים דראכמה. הוא נתן גם הרבה להגמוניהם ולידידיו וחזר ליריחו (קדמ’ יז: 172-171).
החוקר צבי אילן שיער שהייתה דרך שקשרה בין יריחו לקלירוהי אך קשה להניח שהורדוס החולה הטלטל בדרך היבשה מיריחו אל מרגלות הרי מואב, עד לקלירוהי הנמצאת ממזרח לים המלח.
אבל הטיל ספק באפשרות שהורדוס במצבו הקשה הועבר דרך היבשה מיריחו, הוא אמנם שיער שהיה ניתן לעבור לאורך רצועת החוף, בכפוף לשינויים במפלס ים המלח, אך הציג אפשרות שהורדוס הגיע לבית הישימות (סווימה) שם היה להערכתו מעגן ומשם הפליג לקלירוהי באמצעות ספינה. העובר לאורך צדו המזרחי של ים המלח יכול להתרשם מאופיו המצוקי של האזור בו מגיעות לעתים השלוחות התלולות עד לתוך הים ממש. סמית אשר סייר באזור בשנת 1904 בסיועם של מורי דרך מקומיים, ביקש לדעת האם ישנה דרך כל שהיא לאורך החוף של ים המלח, ומורי הדרך ענו לו שהם אינם מכירים דרך כזו. למעשה לא מוכרת לנו שום דרך עתיקה העוברת בצדו המזרחי של ים המלח ורק בשנות השמונים של המאה העשרים נפרצה דרך לאורך החוף המזרחי של ים המלח ומכאן שהתנועה בעבר התבססה על ספינות שנעו בין המעגנים שהיו משני צדי הים.
בקלירוהי התגלו שרידים של מעגן, דונר כינה את אזור המעגן בשם אל-בלד שפירושו כפר קטן וכן תיאר במקום ביצור קטן, בשם קצר אל בחר. המעגן הוקם בוודאי בזמנו של הורדוס, מכל מקום הארכיטקטורה אופיינית לבניה ההרודיאנית והממצאים שהתגלו במקום תוארכו לתקופה הרומית הקדומה.
קלאמר הסיקה כי הראשון שהקים מבנים באתר המרחצאות בקלירוהי היה הורדוס. מן הראוי לנסות לברר מה ידוע לנו על אופיו של המקום והאם ניתן להשוותו לאתרי מרחצאות אחרים המוכרים לנו, או לאתר אחר שנבנה על ידי הורדוס. דונר בדק במקום את “אל מדש” (בערבית האמבט או המקלחת) והגיע למסקנה כי גילה בסמוך לחוף, ליד ריכוז של בולדרים נפולים, את הנימפיאון המתואר על גבי רצפת הפסיפס ממידבא, אלא שבמציאות הוא היה להערכתו מרובע ולא עגול כפי שתואר בפסיפס.
קלאמר התלבטה בסוגיית זיהוי הנימפיאון. להערכתה בנה הורדוס באזור המעיינות אחוזה מלכותית במרכזה הייתה וילה מרווחת ומסביבה עוד מספר מבני מגורים וכל אלה טבלו בנוף של עצי תמרים, עצי פרי אחרים, ירקות וגינות של שיחי בשמים. קלירוהי הייתה אפוא מקום קיט, נופש ורחצה להורדוס, למשפחתו ולמקורבים אליו. קלאמר זיהתה במקום מספר בריכות מטויחות ושיערה שהמכלול כולו התפתח למעשה סביב המרחצאות. היא גילתה בריכות גם באזור המעגן, סמוך לחוף ושיערה שאולי גם שם היו מרחצאות, כנראה לנוחיותם של חולים ונזקקים אחרים שהגיעו למקום.
חוקרים אחדים פרסמו נתונים שונים על מספר המעיינות בקלירוהי, נראה שהיו כ 45 נביעות במקום, חלקן של מים קרים וחלקן של מים חמים. החוקרים מדדו גם טמפרטורות מרביות שונות מעט
שהגיעו לכדי 42C. יוסיפוס ציין כי ניתן לשתות ממימי הנביעות השונות דבר שאינו אופייני למרחצאות חמים המכילים במקרים רבים כמויות לא מבוטלות של גופרית ומינרלים נוספים המשפיעים על ריחם ועל טעמם של המים. המעיינות הטובים בקלירוהי – א-זארה כונו בערבית בשם ואפיה שפרושה הנביעה המושלמת-השופעת, בשם זה מכונה היום אחד המעיינות במקום.
קלירוהי הייתה אם כן אחוזה מלכותית ומקום קיט ונופש אך גם מרכז לגידולים חקלאיים ביניהם התמר והאפרסמון אשר היוו מקור הכנסה ראשון במעלה לקופתו של המלך. סביר להניח שאנשי האחוזה עסקו גם באיסוף גושי אספלט שעלו וצפו לעתים על פני ים המלח.
בשל פגעי הזמן, רעידות אדמה ופעולות של סחף וארוזיה לא נותר כמעט דבר מן האחוזה המפוארת שהייתה כאן בימיו של הורדוס ואת שהותיר הטבע שינו בוודאי החקלאים המתגוררים היום בא-זארה ומתפרנסים מגידול המזרחי של ים המלח כיסה אף הוא מבנים שונים של האתר והמעגן הצמוד אליו. המעגן שהוקם על ידי הורדוס (אולי על יסודות חשמונאיים שטרם נחשפו) היה שער הכניסה לקלירוהי ולמכוור. התפתחות מבצר מכוור וקלירוהי ומעגנה היו קשורים ותלויים זה בזה הדדית.
עם כניעתה של מכוור, בשנת 72 לסה”נ, ניטשה גם קלירוהי ונעזבה. הדרך בין קלירוהי למכוור, אשר נסללה בוודאי בימי הורדוס, ניטשה אף היא עם כיבושו של המבצר הנזכר.
