מחקר הנקרופוליס של ירושלים בימי בית השני, מהתקופות ההלניסטית המאוחרת (החשמונאית) והרומית הקדומה (הרודיאנית) נשען על חפירות וסקרים ארכיאולוגיים שנעשו בעיר ובסביבתה מאז המאה התשע עשרה. תוצאותיו מאפשרות סרטוט מפה המציגה את תפרוסת הקבורה סביב חומות העיר. מתברר כי סביב העיר יש כ-900 מערות קבורה מאותה עת המוכרות לנו לפי שעה, והן יוצרות טבעת צפופה של קברים. מפת הקבורה של ירושלים, שמעטות דוגמתה בערים אחרות במזרח, מתייחדת במספרם הרב של הקברים שנסקרו, נחפרו ופורסמו. חלק מן החפירות בוצעו במערות שנתגלו בלתי מופרעות וממצאיהן נותרו באתרם. פריסת המערות סביב העיר תורמת להבנת עניינים רבים כגון בעלויות על קרקעות, המערך החקלאי הסובב, תוואי הדרכים ומיקום כפרים וחוות חקלאיות בטבעת המקיפה את העיר ורוחבה כדי חמישה קילומטרים ויותר. בחפירות באזור ממילא, בכתף הינום ובהר ציון זוהה המשך שימוש במערות קבורה אחדות .בכמה קברי אצטבות מתקופת בית ראשון השתמשו ברציפות בתקופות הפרסית וההלניסטית הקדומה. בקברים אלה נקברו כנראה תושבי העיר שהתגוררו בתוך החומות ולא היו בעלי נחלות בקרבת העיר. תושבים אמידים בעלי נחלה נקברו באחוזת קבורה משפחתית בתחומי הנחלה, כגון קבר יסון.
מערת הקבורה
בתקופת הברזל הייתה נהוגה מערת קבורה מרובעת עם אצטבות (מדפים) לאורך שלוש מצלעות החדר. בצלע הרביעית נקבע פתח הכניסה למערה. בור עמידה הותקן ברצפה במרכז החדר, לאפשר לעוסקים בקבורה עמידה בקומה זקופה אם תקרת המערה הייתה נמוכה מלאפשר זאת. כך הוא הממצא ברובן של 136 מערות הקבורה מימי הבית הראשון שסביב העיר הקדומה .חלק ממערות אלה המשיך לשמש לקבורה של מתי העיר בתקופות הבבלית, הפרסית וההלניסטית הקדומה, זאת על סמך ממצאים שבתוכן ובהיעדר הוכחות כי מערות כאלה נחצבו באותן תקופות.
נדמה כי מערות חדשות החלו להיחצב במחצית הראשונה של המאה השנייה לפסה”נ, ומסוף אותה המאה לערך החלו להופיע כוכים – תאי קבורה מוארכים חצובים בניצב לדופן חדר הקבורה. הכוכים היו למאפיינים שכיחים של מערת הקבורה בתקופות ההלניסטית המאוחרת (החשמונאית) והרומית הקדומה (ההרודיאנית). במאה הראשונה לסה”נ נוספו במערכות הקבורה חדרים עם אצטבות מקורות בקמרון. אצטבות אלה מכונות במחקר אַרְקוֹסוֹלְיָה (ארקוסוליוּם ביחיד) ובעברית מקמרים.
המחקר הארכיאולוגי יוצא נשכר מהחשיבות שיוחסה לטיפול במתים בירושלים ומתשומת הלב שהוקדשה להטמנתם במערות משום שהשתמרות השרידים במערות טובה לאין שיעור מהשתמרותם על פני השטח. רוב המערות כוסו ונעלמו מן העין במהלך הדורות, ורק הפיתוח המודרני הביא לחשיפתן המחודשת ואפשר את מחקרן. הנתונים שנאספו מהן רבים ובעלי משמעות בכל הקשור ללימוד אופן הטיפול במתים.
המידע שהתקבל מהממצא הקשור לקבורה מספק נתונים על אודות האוכלוסייה ועל המבנה הפיזי והחברתי של רכיביה באותה עת. מחקר הקבורה מאפשר להכיר ולהבין כיצד נטוו קשרים חברתיים וכלכליים בין משפחות ופרטים. הממצא מלמד על תחומי חיים רבים: אורחות החיים, רמת המחייה, הדמוגרפיה, סוגי מזון שנצרכו, רמת הבריאות וסיבות המוות, טיפולוגיה של כלי חרס, כלי זכוכית, כלי אבן וכו’. דרך השכבת המתים, דרך ליקוט העצמות (איסוף העצמות מקבורה ראשונה והנחתן בחלל חצוב או בגלוסקמה). מקום החפצים מקנה ידיעה ראשונה במעלה על יחסם של הקדמונים לקבורת בני משפחותיהם. מתוך מחקר שמות הנקברים אפשר ללמוד על קשרים אתניים ודתיים ועל ארגון משפחתי וחברתי שהתקיים בתקופה. על גבי גלוסקמאות נמצאו כתובות בעברית, בארמית וביוונית יותר משנמצאו על מבנים ועל חפצים בחפירות העיר עצמה. מכך אפשר ללמוד למשל על נשים ועל מקומן במשפחה ,על תפוצת הלשון היוונית בקרב תושבי ירושלים היהודים ועל קשרים בין משפחות יהודיות בירושלים ובארצות שכנות.
צילום: פטר-פן סטפנסקי
השתרעות הנקרופוליס ומאפייניו
בתחום הנקרופוליס (עיר הקברים, מיוונית: נקרון = גופת מת; פוליס = עיר) של ירושלים, במשבצת הגיאוגרפית שהגדרנו , המשתרעת על 7X6 קילומטרים, ידועים כ-900 מערות קבורה ולמעלה מ-40 שוחות וקברי שדה, שנועדו בעיקר לקבורת בודדים. כמו כן מוכרות כיום עוד למעלה מ-150 מערות קבורה בטווח של 3.5 עד 5 קילומטרים מהעיר, המצויות ברצועה היישובית הסובבת אותה. אפשר לפיכך לסכם כי בירושלים ובסביבתה הקרובה מוכרות כיום למעלה מאלף מערות קבורה. על אודות כשליש מהן קיים מידע ארכיאולוגי מלא ומפורט, אך על אודות רובן יש בידינו רק מידע חלקי ומקרי.
שרטוט: עמרי עבאדי
ידועות גם כמה עשרות מערות קבורה מתקופת הברזל, שהמשיכו לשמש לקבורה בימי הבית השני. תכניתן האדריכלית של מערות אלה לא שונתה. מערות רבות נתגלו פגועות או שדודות, חלקן שימשו מאוחר יותר ונפגעו גם בחציבות נוספות, ולכן המידע עליהן לוקה בחסר. המספר הגדול של המערות הידועות והממצא המגוון נותנים בידינו בסיס מוצק לניתוח הנתונים, להשוואתם ולעימותם עם המקורות הכתובים ולהבנת חיי היהודים ומנהגי הקבורה שלהם בתקופת הבית השני.
הממצא מלמד כי ‘שכונות הקברים’ היו ערוכות בריכוזים סביב העיר. למשל, מבט על מפת הקברים בהר הזיתים מלמד על ריכוז גדול בחלקת הפרנציסקנים, שבה כ-170 קברים מתקופות שונות. אין מידע ארכיאולוגי על האזורים הסמוכים לחלקה זו ויש להניח שמצב הממצא בהם היה דומה ,אך המידע עליהם לא הגיע לידי החוקרים. אנו מעריכים שמערות קבורה רבות מאוד נפגעו והוסרו ללא דיווח. מאידך גיסא מערות רבות עדיין חבויות בלי שנודע מקומן.
לסיכום, מספרן הכולל של מערות הקבורה מימי הבית השני בירושלים עולה כמה מונים על מספר המערות הידועות לנו ,שהן המדגם לצורך מחקר זה.
מסלע ומחצבות
ירושלים של ימי בית שני בנויה על גיר מגיל טורון, בתצורת בינה. ממערב לעיר מצויות בעיקר שכבות של גיר בינוני וקשה וממזרחה גיר רך. בבדיקה של פריסת כ-660 מערות קבורה ביחס לתצורות הגיאולוגיות התברר כי למעלה ממחצית המערות נחצבו בתצורות הרכות של מנוחה ומישש. ברבדים רכים יחסית של תצורת כפר שאול מצויות כמה עשרות מערות. נחצבו גם מערות במסלע קרטוני או דמוי אבן חול רכה בתצורת מיזי חילו. קרוב למחצית מכלל המערות נחצבו בתצורות המֶלֶכֶּה, המיזי חילו והמיזי אחמר. מערות רבות נחצבו בסלע הקרטון מגיל הסנון, הרך והשכיח מצפון-מזרח, ממזרח ומדרום-מזרח לעיר. נראה כי מספר המערות בקרטון היה רב יותר משום קלות התקנתן. באזורי הקרטון מצויות מערות גדולות (למשל באזור נחל קדרון, נחל קדום, הר הזיתים והר הצופים) ובהן גם מערות מפוארות. בגלל עמידות סלע הטורון בפני פגעי הזמן בדרך כלל נשתמרו בו המערות במצב טוב למדיי, כולל אפריזים מעוצבים וגמלונים שגולפו בידי אומנים. לעומתן המערות שנחצבו בקרטון נהרסו או נשחקו ביתר קלות.
את היעדרן של מערות באזורים מסוימים אפשר לייחס למסלע. למשל השטח שמדרום לגבעה הצרפתית מכוסה צור, ומתחתיו קרטון פריך במיוחד. עמק רפאים מכוסה קרקע מתאימה במיוחד לעיבוד חקלאי, ואינו מתאים לקבורה. נראה אם כן כי בדרך כלל המסלע היה גורם חשוב בבחירת מקום מערת הקבורה.
בשטח הנקרופוליס, ובעיקר באזורי המלכה, מצויות מחצבות אבן רחבות ידיים וסביר שרבות מהן פעלו בימי בית שני. ריכוזים של חציבות מתקופה זו מצויים בין היתר באזור רחוב שמואל הנביא ובסנהדריה, רמת אשכול (סביב מערת האשכולות ושכנותיה), רמת שלמה, תל ארזה, אזור היכל שלמה, מגרש הרוסים, מחנה יהודה, גיא בן הינום וכתף הינום. נוסף על המחצבות בשכבות הטורון אותרו גם מחצבות נארי בסביבת הר הזיתים והר הצופים. מחצבות באזורי קרטון מתצורות מנוחה וקעקולה נועדו לבנייה מקומית ולתעשיית כלי אבן וגלוסקמאות. ברוב התקופות ובמיוחד בימי הבית השני נעשתה החציבה בירושלים במחצבות פתוחות בשיטה אופקית ובקירות ישרים ולא במערות שחתכן האופקי עגול, דמוי פעמון, כמצוי באזור שפלת יהודה. בשטחים מסוימים של המחצבות הצפוניות הותקנו במהלך המאה הראשונה לסה”נ מערות קבורה, חלקן מונומנטליות, והן מאוחרות לחציבת האבן העיקרית. יש בכך סיוע עקיף לתיארוך אזורי הקבורה הצפונית לאמצע המאה הראשונה לסה”נ. מלאכת החציבה נעשתה בידי חוצבים מקצועיים (משנה, בבא בתרא ו ,ח) בעלי ניסיון, מאחר שמלאכה זו ובניית הנפש (מצבת הקבורה) הצריכו מיומנות. הנפש לעתים הייתה בנויה ולעתים חצובה בסלע. המונח נזכר במשנה (שקלים ב, ה) וגם בכתובת בני חזיר.
את החציבה התחילו כמובן מהחוץ והמשיכו פנימה לעומק הסלע, מפתח הכניסה אל חדרי המערה. לעתים נחצבו הכוכים והארקוסוליה בסמוך להתקנת החדר. במקרים אחרים נקל להראות שמתקני קבורה נוספו תוך כדי השימוש במערה. גושים קובייתיים הוצאו מחדרים ומבורות עמידה לאחר שנחצבו תעלות סביב קווי המתאר שלהם כדי לנתקם מסלע האם. מהכוכים הוצא חומר האבן בצורת שברי אבן קטנים. אבני הסגירה של כוכים והגוללים במערות שנחצבו בקרטון הותקנו בדרך כלל מאבן נארי או מקעקולה, סלעים קשים יותר ועל כן מתאימים יותר למטרה זו, שהובאו כנראה מאזורים אחרים.
1חלק ראשון מתוך סדרת מאמרים המבוססים על מאמרם של הכותבים בספר ירושלים, בימי הבית השני בהוצאת יד יצחק בן-צבי. סדרת המאמרים נמסרה לעריכה ולפרסום על ידי פרופ’ בועז זיסו. תגליות מבקשת להקדיש את סדרת המאמרים לפרופ’ עמוס קלונר ז”ל, איש יקר, חוקר רב פעלים ומורה בכל רמ”ח אבריו.
