המדיניות הציבורית בתחום הארכיאולוגיה בישראל עוצבה בראשית שנותיה של המדינה, בימים בהם הארכיאולוגיה נתפסה כנכס אסטרטגי בתהליכי התגבשות הלאומיות הישראלית. במשך שנים רבות התבצעה כל הפעילות הארכיאולוגית שאינה אקדמאית על ידי עובדי אגף העתיקות. בשנות ה-90 אירעו כמה תהליכים אשר שינו באופן חלקי את הפרקטיקה בתחום הארכיאולוגיה. נוסדה רשות העתיקות (1990), חוקק חוק חובת מכרזים (1992) ותחת עומס חפירות ההצלה נפתח שוק הביצוע לגורמים מחוץ לרשות העתיקות (1995). אבל למרות השינויים המשמעותיים נותר התחום תחת שליטת המונופול של רשות העתיקות המשמשת גם כגורם אכיפה על פי חוק וגם גורם מבצע של כ-90% מהשירותים ובו זמנית מתחרה בגופים המפוקחים על ידה. בנסיבות אלה, רשות העתיקות הקובעת את המדיניות החליטה שרישיון חפירה ארכיאולוגי יינתן רק לעובדיה, או למי שמקבל חסות אקדמאית ומגיש בקשת רישיון מטעם אחד משבעת המכונים האוניברסיטאיים לארכיאולוגיה הפעילים בארץ.
משמעות הנחיה זו היא שארכיאולוג בעל תואר דוקטור ובעל ניסיון של עשרות שנים בתחום, אינו רשאי לקבל רישיון חפירה באופן עצמאי. יתרה מכך, גם לאחר שהוא קיבל רישיון בחסות אקדמאית כנדרש, הוא אינו רשאי לפקח עצמאית על טרקטור הפועל בשטח החפירה שלו והוא מחויב להזמין מפקח של רשות העתיקות, אשר יוודא שהוא לא פוגע בעתיקות. מהנדסים במדינה ישראל מתכננים גורדי שחקים ומפקחים על הקמתם, רופאים מנתחים אנשים וגורל חייהם לא אחת בידם. הם עושים זאת ברישוי ומבלי שמפקח מטעם משרד העבודה או משרד הבריאות מלווה את פעולתם.
