330 – 636 לספירה
1517 – 1918 לספירה

תקופת הברזל

1150 – 586 לפסה"נ
פרופ' עמיחי מזר - האוניברסיטה העברית, ירושלים
פרט מתוך תבליטי לכיש

מסגרת כרונולוגית, חלוקת משנה, וקווי מיתאר של התקופה

המעבר בין שלהי תקופת הברונזה לתקופת הברזל

בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת חל משבר חמור במבנה הפוליטי, החברתי והכלכלי של המזרח הקדמון והעולם האֶגֶאִי. במשך תקופת הברונזה המאוחרת, ובמיוחד במהלך המאה ה-13 לפסה”נ, נוצר איזון כוחות בין המעצמות ששלטו על מרחבים גיאוגרפיים גדולים. האימפריה המצרית והאימפריה החִתית היוו את שני מרכזי הכוח החשובים במזרח הקרוב, ואילו בעולם האֶגֶאִי שלטה התרבות המיקנית, המפוצלת בין מספר יחידות פוליטיות, אשר עמדה בקשרים עם המזרח. בתוך מערך כוחות זה הצליחו ערי המדינה בכנען, על-אף היותן תחת מרות מצרים, לשמור על ייחודן ואף על שלטון אוטונומי שניתן להן על יד הממשל העליון המצרי. מצב זה הגיע לסיומו בהדרגה, במהלך המאה ה-13 ועד למחצית המאה ה-12 לפסה”נ. בתוך פרק זמן קצר בסוף המאה ה-13 התמוטטותה האימפריה החִתית, נהרסו מרכזי "תרבות הארמונות" המיקנית ופסקה מערכת המסחר הבינלאומית שאפיינה את תקופת הברונזה המאוחרת. מצרים המשיכה לשלוט בפרובינציה שלה בכנען עד למחצית המאה ה-י"ב, אך גם זו פסקה להתקיים לאחר ימי רעמסס ד' או רעמסס ו'. גלי החורבן וההרס לא פסחו על ארצות הלבנט. אוּגָרִית ואַלַלַח', שני מרכזי תרבות חשובים בצפון סוריה, חרבו בראשית המאה ה-י"ב לפסה”נ.  בארץ-ישראל התמונה  מורכבת יותר: החורבנות לא היו בו זמניים והם משתרעים על פני פרק זמן ארוך במשך המאות 12-13. חצור – הגדולה והחשובה בערי כנען – חרבה ככל הנראה עוד במרוצת המחצית הראשונה של המאה ה-13 לפסה”נ ואילו לכיש, מגידו ומספר ערים קטנות יותר כמו תל שרע ותל עזקה חרבו אף הן בסוף המאה ה-13 אך שוקמו והמשיכו להתקיים כערים כנעניות עד סיום הנוכחות המצרית בארץ ישראל סביב 1140 לפסה”נ. חלק מערים אלו עמדו בחורבנן זמן ממושך (חצור, לכיש) וחלק אחר שוקם במהלך תקופת הברזל א' (על כך להלן). במקביל להרס המערך הפוליטי הקודם, החלו להופיע באזור עמים חדשים, בחלקם מהגרים מארצות רחוקות, שגרמו לשינויים מובהקים בתרבות החומרית.  באזורים ההררים של מערב ארץ ישראל ובחלקים של רמת עבר הירדן החל עוד בשלהי המאה ה-13 לפסה”נ תהליך של הקמת יישובים קטנים חדשים הידוע בקרב חוקרים רבים בשם תהליך ההתנחלות, המבשר את הופעת ישראל ויחידות שבטיות נוספות בארץ.

תיאוריות שונות הוצעו להסברת המשבר העמוק שפקד את המזרח הקדמון ולהופעת קבוצות האוכלוסין החדשות, ונעשו ניסיונות לקשור בין שתי תופעות אלו, שחלו בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת. כך, למשל, את חורבן התרבות המיקנית נטו ליחס בזמנו לפלישות העמים הדוריים מצפון, בעוד שכיום מקובלת יותר הדעה כי קשיים כלכליים, ואולי שנות בצורת תכופות לאורך פרק זמן ארוך, וכן משברים חברתיים-פוליטיים בתוך מערך המדינות המיקניות, הם שגרמו להתמוטטות המערכת התרבותית בעולם האגאי. את חורבן האימפריה החִתית תלו בעבר בפלישת העמים המכונים "גויי-הים" (שבהם נדון במפורט להלן), ואילו כיום מקובלת יותר הדעה כי ממלכת החִתים סבלה מתקופת יובש ממושכת שגרמה לבצורת ולמחסור במזון, ממאבקים בתוך חצר המלוכה ומהתקפות אויבים. המכה הסופית שבעטיה נחרבה חַתוּשָה, בירת הממלכה, הונחתה ככל הנראה בפלישה של קבוצות נודדים מן המערב (הפְרִיגִים) ומן הצפון (הכַּשְכַּא). ירידת הממלכה המצרית מגדולתה אירעה כחצי מאה לאחר קריסת המערכים הפוליטיים בעולם האגאי ובאנטוליה. המלחמות ב"גויי-הים" בימי רַעמְסֵס השלישי (בראשית המאה ה-12), על אף שתוארו כניצחון מזהיר, נסתיימו ככל הנראה בפגיעה בעוצמה המצרית, שהרי זמן-מה לאחר ימיו חל כרסום משמעותי במעמדה של הממלכה. לאלה הצטרפו נסיבות כלכליות ופוליטיות ואולי אף אקלימיות שבהתחברן יחדיו פגעו במעמדה של מצרים והביאו לאחר למעלה משלוש מאות שנה לקץ האימפריה של "הממלכה החדשה". במהלך המעבר מתקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל א' ובמשך תקופת הברזל א' חלו שינויים במבנה החברתי והאתני של תושבי הארץ. לצד הכנענים תושבי הארץ מימים ימימה הופיעו עתה ישויות  חדשות שייסדו במשך הזמן יחידות פוליטיות בעלות זהויות עצמיות משלהן בחלקי הארץ השונים, חלקן ממוצא זר וחלקן ממוצא מקומי, ובהן הפלשתים ואולי אף "גויי-ים" אחרים, הישראלים, הכנענים-פניקים בצפון מערב ארץ-ישראל ובחופי לבנון, קבוצות שבטיות בעבר הירדן המזרחי ובערבה מהן התגבשו יותר מאוחר עמי עבר הירדן – האדומים, המואבים והעמונים. אצל כל אחת מבין הקבוצות הללו התגבשה תרבות חומרית בעלת קווי ייחוד משלה.

תקופת הברזל

בשם 'תקופת הברזל' נקרא פרק הזמן שבין סוף תקופת הברונזה המאוחרת, בסביבות 1200 לפסה”נ, לבין חורבן בית ראשון בשנת 586 לפסה”נ, ויש הממשיכים את התקופה עד לכיבוש האחמני של ארץ ישראל בשנת 530 לפסה”נ. התקופה מקבילה לימי השופטים ותקופת המלוכה בנרטיב המקראי, ועל כן למחקר הארכיאולוגי של תקופה זו יש חשיבות רבה להבנת המקורות המקראיים והצבתם במסגרת ההתפתחות התרבותית וההיסטורית של ארץ ישראל והארצות השכנות.

נוהגים לחלק את תקופת הברזל לשני חלקים עיקריים: תקופת הברזל א' ותקופת הברזל ב', אך קיימים חילוקי דעות לגבי פרטי החלוקה והתאריכים המדויקים של המעברים בין השלבים השונים של התקופה, אם כי חילוקי הדעות הם בדרך כלל בטווחים של לא יותר מכ – 50 שנה. אירועים היסטוריים שניתן לקשרם לממצא הארכיאולוגי משמשים עוגנים לקביעת שלבי המשנה והתאריכים של התקופה, אך אלו מצויים רק החל משלהי המאה ה- ט' לפסה”נ ובהם הכיבושים הארמיים בימי חזאל, בשלהי המאה ה–ט' לפסה”נ, הכיבושים האשוריים בימי תגלת פלאסר ג' (הגליל ועמקי הצפון, 732 לפסה”נ) סרגון ב' ושלמנאסר הב'  (שומרון, 722 לפסה”נ) וסנחריב (יהודה,  701 לפסה”נ)  והכיבושים הבבליים של ערי פלשת (605 או 604 לפסה”נ) ושל ירושלים ויהודה (586 לפסה”נ). בקביעת שלבי המשנה של התקופה משתמשים במחקר משווה של ממצאים, במיוחד כלי חרס, ובתארוך רדיומטרי בשיטת פחמן 14, המאפשר תארוך של ממצאים קצרי ימים (בעיקר גרעינים) ברזולוציה של מספר עשרות שנים. 

במרוצת תולדות המחקר הוצעו הצעות שונות לחלוקת תקופת הברזל לתקופות-משנה. החלוקה שהייתה נקוטה בידי חוקרים שונים עד לסוף שנות השישים של המאה ה-כ' היא:

תקופת הברזל א – 920-1200 לפסה”נ

תקופת הברזל ב – 586-920 לפסה”נ

החלוקה שהוצעה באנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל החל מן המהדורה הראשונה משנת 1973 ובכל המהדורות הבאות (האחרונה בשנת  2008)  היא זו:

תקופת הברזל א1 1200– 1150 לפסה”נ      Iron Age IA

תקופת הברזל א2    1150 – 1000 לפסה”נ      Iron Age  IB            

תקופת הברזל ב1 1000 – 900 לפסה”נ Iron Age  IIA   

תקופת הברזל ב2 900 – 700 לפסה”נ   Iron Age  IIB      

תקופת הברזל ב3  700 – 586 לפסה”נ Iron Age  IIC     

במקביל הוצעו חלוקות שונות נוספות. בדור האחרון של המחקר חלו התפתחויות והתעוררו מחלוקות במיוחד בנוגע לשימוש במונח תקופת הברזל א, תארוך ראשית התרבות הפלשתית, תאריך המעבר בין תקופת הברזל א' לתקופת הברזל ב' וטווח הזמנים של תקופת הברזל ב1 וההקשרים ההיסטוריים של תקופה זו. נזכיר את הדעות השונות בהמשך הסקירה הזו.

תקופת הברזל א'

השלב הראשון: תקופת הברזל א1 – Iron Ia

המינוח שהוצע באנציקלופדיה לחפירות והמקובל גם על כותב שורות אלה כולל בתוך תקופת הברזל א' את ימי השושלת ה –כ' של מצרים עד סוף תקופת השלטון המצרי בכנען (1200 עד לימי רעמסס ד' או ו', סביב 1140-1130 לפסה”נ). פרק זמן זה שאורכו כ- 60-70 שנה נקרא בשיטה זו תקופת הברזל א1  ופרק הזמן הבא אחריו, בו השלטון המצרי בכנען חדל להתקיים נקרא תקופת הברזל א2. שיטה אחרת היא זו הכוללת את פרק הזמן של ימי השושלת ה–כ' בתוך תקופת הברונזה המאוחרת, אך מציעה שימוש במונח מיוחד להגדרת תקופה זו, בין אם 'תקופת הברונזה המאוחרת ג" או 'תקופת מעבר ברונזה מאוחרת/ברזל א". כל החוקרים מסכימים כי מבחינת השלטון המצרי והמשכיות התרבות הכנענית תקופה זו הינה המשך של תקופת הברונזה המאוחרת אף עם זאת יש תופעות המייחדות אותה ומחייבות הפרדתה כתקופת משנה ייחודית.

המשכיות השלטון המצרי באה לידי ביטוי בתקופה זו במספר קטן של מרכזי שלטון מצריים או מאחזים שהמשיכו להתקיים, בעיקר אלו בבית –שאן ואולי גם בלכיש ובתל שרע. לעומת זאת מעוזי שלטון מצריים אחרים חדלו להתקיים כבר בשלהי המאה ה-י"ג (דיר אל בלח, אפק). ערים כנעניות אחדות חרבו כבר בשלהי המאה ה-י"ג, החשובה שבהן היא חצור, הגדולה בערי כנען ורק ערים כנעניות מעטות המשיכו להתקיים במחצית הראשונה של המאה ה-י"ב ובהן לכיש, עזקה, מגידו ותל רחוב. חורבן תרבות הארמונות המיקנית, האמפריה החתית וערים בסוריה כמו אוגרית בראשית המאה ה-י"ב הביאו לסופה של מערכת המסחר הבינלאומית שהתבטאה ביבוא של כלי חרס מיוון המיקנית ומקפריסין.

תופעה חשובה היא ראשית ההתיישבות הפלשתית בערי הליבה של פלשת: אשקלון, אשדוד (תל אשדוד) עקרון (תל מקנה) וגת (תל א-צאפי). התיישבות זו באה לידי ביטוי בהופעת סגנון חדש של כלי חרס המכונים במחקר 'קרמיקה פלשתית מונוכרומית'  או 'פלשתית 1'.כלי חרס אלו נוצרו בבתי יוצר מקומיים בפלשת, אך הם דומים ביותר בצורתם לכלים בסגנון המכונה 'קרמיקה מיקנית IIIג' שהופיע לאחר התפרקות התרבות המיקנית האחידה ברחבי אגן הים התיכון המזרחי. כלים כאלו נוצרו במרכזי ייצור שונים שהיו ביניהם הבדלים ניכרים, והמחקר הראה כי כלי החרס הפלשתיים הקדומים דומים ביותר לאלו שנוצרו בקפריסין וכמה פריטים דומים לכלים שנוצרו בדרום-מערב אסיה הקטנה. היו חוקרים שניסו לקבוע כי הכלים הפלשתיים הקדומים הללו הופיעו לראשונה לאחר הסתלקות המצרים בימי רעמסס ד' או ו', אך דעה זו סותרת את ההקבלות המדויקות בקפריסין ובאסיה הקטנה המעידות כי ההגירה הפלשתית החלה עוד בשלהי ימי השושלת ה –כ' החל מימי רעמסס ג' (1186 – 1153 על פי הכרונולגיה המצרית הנמוכה) ובכך תומכים גם תאריכי פחמן 14 מאשקלון. העובדה כי כלי חרס פלשתיים קדומים לא התגלו בערים כנעניות שהמשיכו להתקיים בתקופה זו כמו לכיש ועזקה מעידה ככל הנראה על קיום גבולות תרבותיים חדים בין המקומות שבהם הפלשתים התיישבו לראשונה לבין מקומות שהמשיכו להיות מיושבים בכנענים מקומיים. יחד עם זאת ברור כי גם בערי פלשת המשיכה להתגורר אוכלוסייה כנענית ששיתפה פעולה או הייתה תחת שלטון המהגרים הפלשתיים. בשלב ראשון זה של ההתיישבות הפלשתית העיר עקרון גדלה מאוד בשטחה, ואילו בערים האחרות המחקר לא הבהיר את שאלת גודל השטח המיושב. הועלו השערות בדבר הרכב האוכלוסייה המהגרת, מקומות מוצאה וקיום שלבים שונים בתהליך ההתיישבות אך תקצר היריעה מלפרט את אלו כאן, כמו גם להתייחס לדעות השוללות מכל וכל את תהליך ההגירה.

תופעה שניה שיש לייחס את תחילתה לתקופה זו היא הופעת רשת היישובים המכונים 'יישובי התנחלות' בחבל ההר. נדון בה ביתר פירוט בהמשך, אך יש לציין כי מספר נתונים מצביעים על כך שהיא החלה כבר בראשית המאה הי"ב.

תקופת הברזל א1' היא איפוא פרק זמן של מעבר בו לצד ערים כנעניות ובהן תרבות חמרית כנענית לכל דבר ולצד המשך קיום הנוכחות המצרית בחלקים מן הארץ מתחילים להופיע רכיבים חדשים של תרבות חמרית המבטאים בוודאי גם שינויים אתניים וחברתיים.

השלב השני והעיקרי: תקופת הברזל א2  (1140/1130 – ca.980   לפסה”נ) 

זהו השלב העיקרי של תקופת הברזל א', ויש, כאמור, חוקרים המשתמשים במונח תקופת הברזל א' לשלב זה בלבד. בשלב זה אנו עדים למספר התפתחויות תרבותיות בארץ ישראל.

התרבות הכנענית המשיכה להתקיים לכל אורך התקופה בעיקר בעמקי הצפון (באתרים מגידו, יקנעם, תל רחוב, תל כיסן, דור, אבל בית מעכה, דן). ערים ויישובים אחרים בעלי אופי כנעני הוקמו או התרחבו במהלך התקופה (כמו תל אבו חרז ממזרח לעמק בית שאן, תל כנרות, תל הדר) אם כי ערים אחרות חרבו בשלהי התקופה הקודמת ולא הוקמו מחדש (כמו חצור, לכיש ועזקה). במישור החוף הצפוני התקיימה תרבות עירונית בעלת אופי כנעני בערים ויישובים כמו דור, תל אבו הוואם, תל כיסן שבעמק עכו וייתכן גם בתל עכו. באזור זה חלו התפתחויות בתרבות החמרית הדומות לאלה שחלו בחוף לבנון וקשורות בעליית התרבות שאנו קוראים לה 'פיניקית', של ערי חוף משגשגות כמו צור וצידון שימשיכו להתפתח בהמשך תקופת הברזל.

בפלשת התרבות העירונית הפלשתית המשיכה לשגשג בעיקר בערי הליבה אשקלון, אשדוד, עקרון וגת. יש לציין את הארכיטקטורה המרשימה והביצורים בעקרון ואת התרחבותה של גת בשלהי התקופה לשטח שלמרגלות התל, עד שהיא הפכה לעיר בת כמה מאות דונמים. בתקופה זו סגנון כלי החרס הפלשתיים המונוכרומיים הוחלף בסגנון חדש של כלי חרס פלשתיים דו-גוניים ('קרמיקה פלשתית 2') מעוטרים  באדום ושחור. לצד המשך שימוש בצורות כלים ודגמים שמקורם אגאי, מופיעות צורות כלים ודגמים שמקורם כנעני, מצרי או קפריסאי, המעידים על האופי האקלקטי של תרבות זו. צלמיות חרס ומספר סוגי חפצים נוספים וכן רכיבים ארכיטקטוניים כמו אולמות עם אח במרכזם מעידים על המשך מסורות מיקניות או קפריסאיות. הופעת כלי חרס פלשתיים ורכיבים נוספים של תרבות פלשתית בפריפריה של פלשת – מתל קסילה ואפק שלאורך הירקון דרך גזר, יישובים לאורך נחל שורק (תמנה [תל בטש] ובית שמש) ויישובים בדרום הארץ (כמו חירבת א-ראעי, תל ציפור, תל אל פרעה [דרום], קובור אל וולאידה, תל שרע, חורבת פטיש) העלו את השאלה האם האתרים האלה מציינים התרחבות של התיישבות ביוזמה פלשתית עם אוכלוסייה מעורבת פלשתית-כנענית או האם מדובר רק בהעברת מוצרים פלשתיים ליישובים כנעניים בעיקרם כתוצאה מסחר בין אזורי. התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית, אך נראה כי לפחות חלק מיישובים אלה היו אכן יישובי פריפריה פלשתיים, כמו העיר הקטנה בתמנה (תל בטש) הסמוכה לעקרון או עיר הנמל הקטנה בתל קסילה, על גדות הירקון, שהוקמה בוודאי בהקשר למעגן בירקון ובה התגלו שלוש שכבות יישוב מתקופת הברזל א' בהן מערכת מקדשים. בשלהי תקופת הברזל א' אנו עדים להיעלמות הדרגתית של כלי החרס הדוגוניים הפלשתיים והחלפתם בסגנון חדש של כלים מחופים אדום ומעוטרים עיטור שחור. בתל קסילה, למשל, עוטרו בשלב זה קדרות גדולות בדגמי לוליינים שמקורם בסגנון הפלשתי הקודם.

תופעה חשובה בתקופה זו היא ריבוי אתרים כפריים בחבל ההר המרכזי של ארץ ישראל וכן בגליל העליון וככל הנראה גם בגלעד שבעבר הירדן. מאות יישובים מסוג זה התגלו בסקרים ארכאולוגיים בשומרון ובבקעת הירדן. בולט בין אלו היישוב בשילה (חירבת סיילון) אותו ניתן לזהות בוודאות עם שילה הנזכרת בספר שמואל כמרכז הדתי של שבטי ישראל. התרבות החמרית ביישובים אלה פשוטה: אין ביצורים ומבני ציבור, בתי המגורים הם במקרים רבים בנינים בעלי מספר מרחבי אורך מקבילים ולעתים שורות אומנות בתוכם, שניתן להגדירם 'בתי שלושה מרחבים', או ואריאציות של תכנית כזו. כלי החרס פשוטים הן במבחר הצורות והן בהיעדר עיטורים. בולטים פיתסים גדולים מטיפוס הידוע כ'קנקני שפת צווארון'  ששימשו ככל הנראה לאגירת מים ביישובים קטנים ונידחים הרחוקים ממקורות מים. התמונה ההתיישבותית הזו מצביעה על קהילות שוויוניות חסרות ריבוד חברתי משמעותי שהתפרנסו מעיבוד אדמה וייתכן גם ממרעה. מקובל על רבים  כי מדובר בקבוצות של משפחות ישראליות מהן צמחה בהמשך תקופת הברזל החברה הישראלית של תקופת המלוכה. הממצא בשילה מצביע על חשיבותו של המקום בתקופה זו, וחורבנו הפתאומי עולה בקנה אחד עם מסורות המקרא על חורבן שילה. עובדה זו, כמו גם המבנה החברתי והכלכלי והתופעות שראינו בפלשת, תואמים את הרקע הכללי של הסיפורים בספרי שופטים ושמואל א', אם כי מובן שאין לחפש בממצא אימות לעלילות השופטים עצמם.

בשלהי התקופה אנו עדים לתופעות התיישבותיות גם בנגב ובעבר הירדן. תל משוש שעל נחל באר שבע הוקם  במהלך תקופת הברזל א' והתפתח ליישוב גדול ומפותח בשלהי התקופה או במעבר לתקופה הבאה. בנגב הדרומי התקיימה בתקופת הברזל א' מערכת הפקת נחושת שמרכזיה בוואדי פינאן ובתמנע, והיא תמשיך לפעול גם בתקופה הבאה. ניהלו אותה ככל הנראה שבטי נוודים שהיו בקשרי מסחר עם דרום ארץ ישראל ושבמהרה התעשרו מהסחר בנחושת, וככל הנראה ניתן לזהותם עם אדום הקדומה. באזור נחל ארנון שבמואב התגלו מספר יישובים מבוצרים ומתוכננים היטב ממוקמים במקומות נישאים שתאריכם ככל הנראה המאות י"א – י' לפסה"נ. אלו מהווים תופעה התיישבותית מיוחדת שניתן לזהותה כשלב קדום של היישות המואבית.

בשלהי תקופת הברזל א' חלו מספר חורבנות קשים בשרפה של אתרים מרכזיים (מגידו, יקנעם, תל הדר, תל כנרות, שילה, תל קסילה). תאריכי פחמן 14 מחורבנות אלה מעידים על תאריך קרוב לשנת 1000 לפסה”נ או מעט מאוחר יותר במהלך המחצית הראשונה של המאה העשירית לפסה"נ. הגורמים לחורבנות אינם ידועים והוצעו הצעות כמו רעידות אדמה או כיבושים אלימים, אך מכל מקום אירועי החורבן היו קשורים לסופה של התקופה והמעבר לתקופה הבאה.

תקופת הברזל ב'

תקופת הברזל ב' נמשכה כארבע מאות שנה, החל ממחיצתה הראשונה של המאה העשירית  (להערכתי סביב 980-1000, ויש טוענים סביב 960 לפסה”נ) עד לכיבושים הבבליים בפלשת בשלהי המאה השביעית לפסה”נ וחורבן בית-ראשון בשנת 586 לפסה”נ. הקשר בין הממצא הארכיאולוגי מתקופה זו לבין חקר מקורות המקרא ולימוד ההיסטוריה של תקופת המקרא מתבקש, שהרי אנו עוסקים בתקופה ארכיאולוגית המקבילה בזמנה למסגרת הכרונולוגית הניתנת במקרא לגבי הסיפורים הקשורים לממלכה המאוחדת ומלכויות ישראל ויהודה. כמו כן בתקופה זו מצויים מקורות היסטוריים חיצוניים למקרא וכן כתובות מסוגים שונים, המתרבות לקראת חלקה השני של התקופה. בתחום הזיקה שבין הממצא הארכיאולוגי לבין המקורות המקראיים והחיצוניים קיימות בעיות מתודיות לא קלות שהן תולדה של הבנת התהליך המורכב של היווצרות הטקסטים המקראיים ומידת האמינות ההיסטורית שלהם, ועל כן יש צורך בקריאה ביקורתית של מקורות אלו. גם מקורות אפיגרפיים חיצוניים עשויים להיות מוטים עקב מניעים של תעמולה ואידיאולוגיה. המחקר הארכיאולוגי מתפרס לתחומים רבים מעבר לחיפוש הזיקה למקורות הכתובים ושואף לשחזר את התהליכים הדמוגרפיים, החברתיים, הכלכליים, הגיאו-פוליטיים, הדתיים והתפתחויות טכנולוגיות. העושר הרב של הממצא הארכיאולוגי מתקופת הברזל ב' בארץ ישראל מאפשר להאיר מגוון תרבויות אזוריות ויישויות פוליטיות שהתקיימו באותה עת בארץ ישראל המערבית והמזרחית ובהן ממלכות ישראל ויהודה, ערי פלשת, ערי פיניקיה, עמי עבר הירדן המזרחי: עמון, מואב ואדום, ופעילות הנוודים בנגב ובערבה. להלן נסקור בקצרה את תקופות המשנה של תקופה זו.

תקופת הברזל ב1   (Iron IIA)

הגדרת תקופה זו השתנתה במהלך רבע המאה האחרונה. בעוד שבמינוח המסורתי המונח ציין את המאה –י' לפסה”נ בלבד, י' פינקלשטיין הציע בשנת 1996 להוריד פרק זמן זה לשלהי המאה ה- י' ולמאה ה-ט' בלבד. אולם מחקרים מאוחרים יותר שהתבססו על ניתוח מכלולי כלי חרס ותאריכי פחמן 14 הראו כי התקופה השתרעה על פני חלק ניכר מן המאות  י' – ט' לפסה”נ כאחד. מקובלת ההצעה לחלק את התקופה לשתי תקופות משנה (קדום ומאוחר) אך לא בכל אתר ניתן להבחין בין שתי תקופות המשנה הללו וההבחנה ביניהן אינה קלה.

נעמוד על כמה תהליכים במהלך תקופה זו. בפלשת ניתן להבחין בשינויים באיזון בין ערי המדינה הפלשתיות: עקרון ירדה מגדולתה ושטחה צומצם עד לפחות מרבע משטחה בתקופה הקודמת, ולעומתה אשדוד וגת גדלו מאוד. גת הייתה הגדולה בערי פלשת וייתכן העיר הגדולה בערי הארץ באותה תקופה עד לחורבנה האלים במהלך המחצית השנייה של המאה ה-ט' לפסה”נ, ככל הנראה בידי חזאל מלך ארם, כפי שנזכר במקרא.

 בשפלה הפנימית התקיימה העיר המבוצרת בח'ירבת קייאפה שבשולי עמק האלה, ממזרח לעזקה. הממצא החומרי ותאריכי פחמן 14 מעידים על קיומה במשך פרק זמן קצר בגבול בין תקופת הברזל א' לתקופת הברזל ב1, סביב 1000 לפסה”נ. תכנית היישוב היא פרוטוטיפ לתכנון ערים הידוע בהמשך תקופת הברזל ב ביהודה כמו בבאר שבע, בתל א-נצבה ובתל בית מרסים. מצד שני מכלול כלי החרס, שתי כתובות בכתב 'פרוטו כנעני' וחפצי פולחן מהמקום הם כנעניים באופיים ועל כן נשאלת השאלה מי היו תושבי המקום ומה הקשר שלהם לאוכלוסיית יהודה בהמשך תקופת הברזל? מעניין לציין כי ח'ירבת קייאפה נמצאת בין שוכה לבין עזקה, זהה למקום בו על פי המקרא נערך הקרב בין צבא שאול לפלשתים בו דוד התמודד על גלית הגתי. האם זהו מקרה או שמא המסורת המקראית שימרה כאן זיכרון של אירוע שהיה קשור בצורה זו אחרת לקיומו ולחורבנו של היישוב המבוצר בחירבת קייאפה?

הממלכה המאוחדת של שאול, דוד ושלמה היא נושא העומד במרכז מחלוקת עמוקה. האם הממצא הארכיאולוגי יכול לאשש או לשלול את קיומה? התשובה על כך  מורכבת ושנויה במחלוקת. הבעיה היא  שהממצא בחבל ההר מתקופה זו מוגבל בהיקפו. רבים מהאתרים הכפריים מתקופת הברזל א' בחבל ההר נעזבו בשלהי תקופת הברזל א' ואחרים הפכו ליישובים מפותחים יותר, אך רק מעטים מאלו נחקרו. חשובות במיוחד התגליות בירושלים: תאריך הקמתם של המבנה המונומנטלי הנקרא 'המבנה המדורג' ומבנה גדול שממערב לו, וכן של חלק מן המבנים הציבוריים באזור המכונה 'העופל', הוא נושא שנוי במחלוקת, אך לדעת כותב סקירה זו הנתונים שבידינו מספיקים על מנת לקבוע  שמערכת ה'מבנה המדורג' הוקמה בשלהי תקופת הברזל א' או במהלך המאה ה- י' לפסה”נ והמבנים בעופל החלו להיבנות במהלך המאה ה-י' לפסה”נ. אלו מקנים לירושלים של המאה ה- י' לפסה”נ מימד מיוחד, מאחר ומבנים מסוג זה לא התגלו בשום אתר אחר בארץ ישראל בתקופה זו, והם מאפשרים להניח שירושלים הייתה מרכז פוליטי חשוב בתקופה זו. אין בידינו כמעט כל עדויות ישירות אחרות לקיומה של ממלכת דוד מלבד הזכרת השם 'בית דוד' בכתובת הארמית מתל דן ואולי גם במצבת מישע מלך מואב, שניהם מן המחצית השנייה של המאה – ט', שם שיש לפרשו כהד למעמדו של דוד כמייסד השושלת. עוד יותר בעייתית היא הבנת תיאור מלכות שלמה בספר מלכים, שהיא יצירה ספרותית מאוחרת עתירת הגזמות ומוטיבים ספרותיים שנכתבה זמן רב לאחר התקופה אותה היא מתארת. אולם תיאורי מפעלי הבנייה של שלמה בנרטיב הזה נראים כמבוססים על מקורות קדומים. הרבה נכתב על הקשר בין התיאור במלכים א' ט' טו "וְזֶה דְבַר-הַמַּס אֲשֶׁר-הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת-בֵּית יְהוָה וְאֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-הַמִּלּוֹא, וְאֵת, חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת-חָצֹר וְאֶת-מְגִדּוֹ, וְאֶת-גָּזֶר". לבין תוצאות החפירות בגזר, במגידו ובחצור. מסקנותיהם של ארכיאולוגים לגבי שאלה זו משקפות תפיסות היסטוריות שונות: בעוד חופרי חצור וגזר מחזיקים בדעה כי שער ששת התאים וחומות הסוגרים בערים אלו הם מימי שלמה, וחופרי גזר אף הביאו תימוכין לתאריך זה מתאריכי פחמן 14, הרי חופרי מגידו מחזיקים בדעה כי השער (ללא חומת עיר) ושני הארמונות שהתגלו בעיר זו (שכבה VB-IVA) הם מימי בית עמרי במאה ה-ט' לפסה”נ. רק מחקרים נוספים בעתיד יוכלו ליישב מחלוקת זו.

תופעה חשובה היא מערכת היישוב וה'מצודות' בהר הנגב. כ-500 בתים וכ-40 מבנים המוגדרים כ'מצודות' התגלו באזור התחום במערב בקדש ברנע-ובצפון מזרח באזור המכתשים. יישובים אלו נוסדו  ככל הנראה במאה ה-י' לפסה"נ ובחלקם המשיכו להתקיים גם במאה ה-ט'. כלי חרס עשויים ביד המכילים חומר מלכד עשוי מסיגי נחושת מצביע על זיקה ברורה בין יוצרי הכלים לבין מכרות הנחושת בוואדי פינאן (בעיקר בחירבת נחאס ובסביבתה) שהגיעו בתקופה זו לשיא פעילותן. יחד עם זאת כמחצית מכלי החרס וכן אדריכלות בתי המגורים מעידים על קשר לדרום יהודה, לנגב הצפוני ואולי לפלשת. ההסבר לתופעה זו אינו קל שהרי היישובים אינם לאורך דרך מסוימת אלא מפוזרים באזור נרחב. האם הם משקפים תולדה של התיישבות שבטי נוודים שהיו קשורים לתעשיית המתכת בערבה? או שמא הם משקפים תהליך מורכב יותר בו מעורבים גורמים 'צפוניים' שהגיעו מדרום ארץ ישראל? גם נושא זה נותר לא פתור בשלב זה של המחקר.

מסע שישק לארץ ישראל שנערך סביב 920-930 לפסה”נ הוא האירוע ההיסטורי היחיד מן המאה ה-י' הידוע הן ממקור כתוב חיצוני (הכתובת המונומנטלית ממקדש כרנך ובה רשימה של למעלה ממאה שמות מקומות בארץ ישראל) והן מן המקרא (מלכים א' יד כה-כח). הכתובת מזכירה למעלה מ-70 שמות בנגב, וייתכן כי רבים מהם מכוונים לאותם אתרים בהר הנגב. שמות אחרים מתארים מסע למרכז ולצפון הארץ, ובהם מקומות מצפון לירושלים. ניתן להניח כי מעמדה המיוחד של ירושלים בתקופה זו גרם לצבא המצרי להגיע  ללב אזור ההר, דבר שלא נעשה על ידי פרעוני הממלכה החדשה. כן נזכרים יישובים בעמק סוכות שבבקעת הירדן, בעמק בית שאן ובעמק יזרעאל. ניסיונות לזהות שכבות חורבן שנגרמו על ידי מסע שישק לא העלו תמונה ברורה, וייתכן כי נכונה ההנחה שצבא שישק כלל לא החריב באופן שיטתי ערים ויישובים. במגידו שישק הקים אסטלה מונומנטלית שרק שברים קטנים נותרו ממנה.

השלב המאוחר של תקופת הברזל 2ב מתוארך למאה ה-ט' לפסה”נ ומקביל לראשית ממלכות יהודה וישראל. בתחומי ממלכת ישראל שייכים לפרק זמן זה הבירה הקדומה בתרצה (תל אל פרעה צפון שכבה VIIB), ושני המתחמים המלכותיים מימי עמרי ואחאב בשומרון וביזרעאל (אך לא ידוע כמעט דבר על העיר שהקיפה את המתחם הממלכתי בשומרון). בשומרון, במגידו ובחצור נעשה שימוש בכותרות אבן מגולפות (המכונות 'כותרות פרוטו איאוליות') המעידות על סגנון בנייה מונומנטלית מקומי. ערים מרכזיות של הממלכה הידועות מן המחקר הארכאולוגי הן מגידו, תל יקנעם, תענך, תל רחוב, חצור, אבל בית מעכה וכן מרכזי אחוזות וסחר כמו חורבת טבת וחורבת ראש זית, האחרונה שימשה תחנת מסחר בגבול פיניקיה. בכל המקומות הללו הממצא הארכיאולוגי מעיד על פריחה כלכלית וקשרי מסחר עם פיניקיה, קפריסין ומצרים. בסוף התקופה חלו חורבנות אלימים של ערים כמו תל רחוב ומגידו, אותם ניתן לייחס ככל הנראה למלחמות הארמיות בימי חזאל. קיימת מחלוקת לגבי פרק הזמן שלאחר חורבנות אלו: האם ניתן לזהות תקופה של שליטה ארמית בעמק החולה, במיוחד בחצור ובתל דן? יש הנותנים תשובה חיובית לשאלה זו ומייחסים לפרק זמן זה למשל את המצודה בחצור שטח ב', ואילו אחרים (כמו כותב שורות אלה) טוענים כי אין הוכחה לכך וכי המצודה בחצור היא מימי אחאב, כפי שסברו החופרים.

ידוע ממקורות המקרא וממצבת מישע מלך מואב כי אחאב שלט על שטחים גדולים בעבר הירדן. אין עדות ארכיאולוגית חד משמעית לכך, אלא אם כן נחשוב כי השלב הקדום של המקדש שהתגלה בעטרות שבמואב היה ישראלי. מכל מקום העדות הארכיאולוגית מן המאה ה-ט' מראה כי ממלכת ישראל הייתה ממלכה חזקה בה הוקמו מתחמים מלכותיים ומבני ציבור מרשימים.

ביהודה המצב מורכב יותר עקב מחלוקות בין החוקרים על תאריכי שכבות היישוב ועל פרשנות הממצא הארכיאולוגי. בירושלים העדות מעיר דוד מראה כי מכלול המבנה המדורג והמבנה שממערב לו המשיך להיות בשימוש אך עבר שינויים; במתחם ה'עופל' הוקמו מבנים מרשימים ובהם ככל הנראה בית שער, מבני מחסנים וביצור שהמשיכו להיות בשימוש עד לחורבן ממלכת יהודה. נראה כי המקדש ומכלול ארמון המלוכה על הר הבית כבר עמדו בתקופה זו, על אף שאין עדות ארכיאולוגית ישירה לכך. שטחה של ירושלים, הכולל את עיר דוד, ה'עופל' והר הבית עשוי היה להגיע לכ-180 דונם, וזו יכולה להיחשב כבירת ממלכה משמעותית. לשלהי התקופה שייך ריכוז של טביעות חותם ללא כתב מירושלים המעיד על מינהל וכתיבה על חומרים שלא השתמרו.

בלכיש אנו עדים להקמה מחדש של העיר לאחר פער התיישבותי ארוך. בשלב הראשון (שכבה V ) העיר הייתה ככל הנראה מבוצרת בחלקה, ובשכבה IV התל כולו הוקף במערכת ביצור מרשימה כולל שער בן ששה תאים. התפתחויות דומות חלו ככל הנראה גם בערים אחרות של הממלכה כמו בית שמש, תל באר שבע והמצודה הממלכתית בערד. בין החוקרים קיימת מחלוקת באשר למידת עצמאותה וכוחה של ממלכת יהודה. יש הסבורים כי היא עלתה רק בשלהי המאה ה-ט' בהיותה ווסלית לממלכת ישראל, אך לדעת כותב שורות אלו שחזור זה אינו חד משמעי. מתקבל יותר על הדעת כי יהודה עברה פרק זמן של התפתחות עצמאית במהלך המאה ה-ט', קודם להשתלטות הזמנית של ממלכת ישראל עליה.

המצבה הארמית מתל דן ומצבת מישע ממואב שנמצאה בדיבון הן שתי כתובות ממלכתיות חשובות ביותר מן המחצית השנייה של המאה ה-ט'. שתיהן מתקשרות בצורה זו או אחרת לסיפורי המקרא – הראשונה מספרת על המלחמה בין ארם ליהורם, בן אחאב, מלך ישראל ואחזיה בן יהורם מלך יהודה (הנקראת בכתובת "בית דוד"). מלך ארם מספר כי הוא הרג מלכים אלו, בניגוד לסיפור המקראי המייחס את הריגתם ליהוא. הכתובת השנייה מספרת על שחרור מואב בידי מישע מידי הכיבוש הישראלי בימי אחאב, וכן מפרט מפעלי בנייה של מישע.

תקופת הברזל ב2. Iron IIB

פרק זמן זה המיוחס למאה ה-ח' לפסה”נ עומד בסימן פריחה של ממלכות ישראל ויהודה מחד גיסא, והכיבושים האשוריים שהביאו לקיצה של ממלכת ישראל מחד גיסא ולמסע סנחריב ליהודה שגרם לפגיעה קשה בממלכה. המחצית הראשונה של המאה ה-ח' מצטיירת כתקופת פריחה בממלכת ישראל על אף שהיא איבדה את השטחים שהיו בשליטתה במואב, הֶרס חלק גדול מן העיר רחוב ונטישת המתחם הממלכתי ביזרעאל, שניהם בעקבות המלחמות בארמים. נראה כי לתקופה זו יש לייחס בניה נרחבת במרבית התלים שנחפרו ברחבי הממלכה הצפונית ובהם המקדש בתל דן, ביצורים ובנייה נרחבת בחצור, אורוות וחומת עיר במגידו והקמת ביצורים בערים שונות כתגובה לסכנה האשורית שריחפה מאז מחצית המאה ה-ט' לפסה”נ והתעצמה במאה ה-ח'. מפעלי המים בחצור, במגידו ובמקומות נוספים, שהוקמו בין אם במאה זו או אולי קודם לכן במרוצת המאה ה-ט', מעידים על יכולת הנדסית ייחודית. פריחה יישובית באה לידי ביטוי באתרים רבים שהתגלו בסקרים ארכיאולוגיים ובחפירות באתרים שונים. ידיעת קרוא וכתוב באה לידי ביטוי בממצא האפיגרפי הכולל כתיבה מִנהלית (בעיקר 'חרסי שומרון') וחותמות נושאי שמות. מסחר עם ערי פיניקיה, קפריסין ומצרים בא לידי ביטוי ביבוא כלי חרס וממצאים אחרים, ואוסף השנהבים המגולפים משומרון מעיד על אמנים ברמה גבוהה שפעלו בשומרון או על יבוא חפצים אלו מערי פיניקיה. אולם המסעות האשוריים בימי תגלת פלאסר ג' לגליל ולעמקי הצפון (732 לפסה”נ) ומסעות שלמנאסר ה' וסרגון לשומרון (720-722 לפסה”נ) הביאו קץ לממלכה, רבים מתושביה נטבחו, הוצאו לגלות או נמלטו לאזורים אחרים של הארץ. 

גם יהודה זכתה לתקופת פריחה במאה ה-ח'. ירושלים התרחבה לעבר הגבעה המערבית והגיעה לשטח של כ-700 דונם, ברחבי יהודה נעשו מפעלי בנייה מרשימים, ערים תוכננו בשיטה של מערכות חומות סוגרים ובתים משולבים בהם, מפעלי מים מיוחדים במינם הוקמו או נחצבו בירושלים ובאתרים אחרים,  מצודות הוקמו ברחבי הממלכה ובנגב, והופעת טביעות חותם עם השם 'למלך' ושם של אחת מארבע ערים על קנקנים ייחודיים מצביעה על מערכת מִנהל מרכזית לקראת סופה של התקופה, שלכיש תפסה מקום חשוב בו.

בנגב – מערכת הפקת הנחושת בערבה והישובים בהר הנגב חדלו להתקיים, אך הוקמו מצודות לאורך דרכים שהובילו לכוון ים סוף (קדש ברנע, חצבה) וייתכן שבתקופה זו החל יבוא תבלינים, וחומרים יקרים כמור ולבונה מדרום ערב. אתר ייחודי הוא כונתילת עג'רוד שממזרח סיני, לא רחוק מן הדרך המקשרת את עזה עם ים סוף. המבנה דמוי המצודה כלל חדרים ששימשו לפולחן ותפילה, כפי שמעידות הכתובות והציורים על טיח לבן על הקירות ועל פיתסי חרס. הממצא מעיד על קשרים לממלכת ישראל, לפיניקיה וליהודה והכתובות הן בעלות חשיבות רבה ללימוד תולדות הדת בישראל בתקופה זו, אם כי קשה לדעת מי היו יושבי המקום ולאיזו מטרה הוא הוקם.

יהודה הייתה ממלכה ווסלית לאשור ככל הנראה כבר מימי אחז או החל מחורבן ממלכת ישראל. ניסיון ההתקוממות של חזקיהו הוביל למסע סנחריב ליהודה בשנת 701 לפסה”נ בו נהרסו רבות מערי הממלכה ובהן לכיש, שכיבושה המתואר במקרא, הונצח בתבליט מרשים בארמון בנינווה ותועד בממצא הארכיאולוגי בלכיש. ההרס והכיבוש הביאו לניתוק שפלת יהודה מהממלכה ולסיפוחה לערי פלשת, בעיקר לעקרון, אך ירושלים ניצלה מכיבוש.

בפלשת, בה גת כבר לא היוותה עיר מרכזית במאה ה-ח' לפסה”נ,  אשדוד ואשקלון היו ככל הנראה הערים העיקריות. אשדוד נכבשה על ידי האשורים בימי סרגון ב', אך לא חרבה ושוקמה בתקופה הבאה.

תקופת  הברזל ב3  Iron IIC

מונח זה מציין את המאה ה-ז' לפסה”נ וראשית המאה ה-ו' לפסה”נ, עד חורבן ירושלים בשנת 586. בחלק גדול מן הזמן הזה האשורים שלטו בארץ, בין אם על ידי הקמת פחוות שהיו חלק מן האימפריה ונשלטו על ידי מושלים מטעמה (פחוות מגידו, שומרון ואולי גם דור) או דרך ממלכות ווסליות או ערי מדינה ווסליות שהיו להן בתי מלוכה משלהן (יהודה, עמון, מואב, אדום, אשקלון, אשדוד, עקרון וערי הממלכה הפיניקיות). במהלך תקופה זו האשורים אף כבשו את מצרים, וקיימו מערך כלכלי המכונה במחקר 'השלום האשורי'. באזורים שהיו חלק מממלכת ישראל האשורים הקימו מרכזי שלטון במגידו בשומרון ואולי גם בדור; ידוע כי הם הביאו אוכלוסייה שהוגלתה מארצות שנכבשו על ידם. אולם חלק ניכר מאזורים אלו נותרו דלי אוכלוסייה, וערים ויישובים רבים עמדו בחורבנם. דווקא הממלכות הווסליות הן אלו שנהנו מתקופת פריחה כלכלית, על אף שהעלו מסים כבדים לאימפריה האשורית, וזאת בזכות מערכת מסחר ערה עם ארצות הים התיכון ועם דרום ערב. יהודה הצליחה להשתקם במהלך מאה ה-ז', ירושלים הפכה לעיר משגשגת. בסביבתה הוקמו אחוזות ממלכתיות וארמונות, בהם הארמון ברמת רחל ומבני פאר באזור ארמון הנציב ותלפיות מזרח. היישוב הכפרי בסביבות ירושלים התרחב, ויישובים הוקמו גם במדבר יהודה, לאורך ים המלח ובעין גדי. גם בבקעות ערד-באר-שבע היישוב שגשג, המצודות בערד, בקדש ברנע ובחצבה המשיכו לשמש ובשפלה לכיש ומקומות נוספים כמו בית שמש הוקמו מחדש במהלך המאה. כתובות רבות, בהן אוספים חשובים של אוסטרקונים (בערד, בלכיש, במצד חשביהו ועוד), חותמות נושאי שמות וטביעות על בולות מעידים על תפוצת הכתיבה בתקופה זו, בה ככל הנראה נכתבו הגרסאות הראשונות של רבים מספרי המקרא. תכנון היישובים ומערכות קבורה מפותחות מעידים על המבנה החברתי ושפע צלמיות וחפצי פולחן, לצד הכתובות, מעידים על התפתחויות בתחום הדת והפולחן ומאפשרים לעמת את הטקסט המקראי אל מול הממצא הארכיאולוגי ולבחון את מהימנותו. 

בפלשת – עקרון קמה מחדש כעיר גדולה ובה תעשיית ייצור שמן מפותחת ואשקלון גם הייתה לעיר משגשגת בעלת קשרי מסחר חשובים עם מזרח הים האגאי. בדרום פלשת ובנגב הצפוני התגלו אתרים הקשורים להשתלטות האשורית ולשאיפתה לכיבוש מצרים, כמו תל ג'מה ותל שרע. בפיניקיה הייתה תקופת פריחה אשר באה לידי ביטוי בכמה אתרים בתחומי מדינת ישראל כמו דור, תל כיסן, עכו ואכזיב כמו גם לאורך חופי לבנון. בעבר הירדן המזרחי ניתן לראות עדויות לממלכה עצמאית בעמון עם ביטויים אמנותיים משלה, וממלכת אדום התבססה כעת על גב ההר ובירתה בוצרה הייתה עיר גדולה עם ארמונות משלה. ברחבי אדום התגלו אתרים ייחודיים בנויים במקומות קשים לגישה המעידים על ממלכה ייחודית שנהנתה ככל הנראה מדרכי סחר שעברו דרכה.

לקראת שנת 630 לפסה”נ האימפריה האשורית החלה להידרדר ולהיעלם מאזור הלבנט. במקומה השתלטו המצרים על מישור החוף של ארץ ישראל, והם עמדו לצד הבבלים שקמו ככוח מרכזי בדרום מסופוטמיה. יאשיהו מלך יהודה איבד את חייו על רקע זה. לדעת חוקרים ניתן להבחין באתרים שהוקמו על ידי המצרים, כמו מצד חשביהו, על חוף הים מדרום לאשדוד, שם ייתכן שירתו שכירים ממוצא יווני.

סיפוח ארץ ישראל לאימפריה הבבלית בשלהי המאה ה-ז' ובראשית המאה ה-ו' היה מלווה באלימות, ובניגוד למדיניות האשורית לא היה מלווה בפיתוח כלכלי. בשנים 604-605 הבבלים החריבו את עקרון ואשקלון, חורבנות קשים שתועדו היטב בחפירות של שתי ערים אלה כמו גם בערים נלוות כמו תמנה (תל בטש). ירושלים החזיקה מעמד שנים ספורות נוספות אך בשני מסעות בבליים בימי נבוכדנאצר העיר נכבשה ולבסוף חרבה בחורבן אלים המתועד בחפירות ברחבי העיר. גם ערים אחרות ביהודה חרבו, בין אם על ידי הבבלים או על ידי כוחות אחרים (אדום?) שפגעו ביישובי ספר בנגב הצפוני. 

התקופה הבבלית

המאה ה-ו' עד ל-539 לפסה”נ היא תקופת השלטון של בבל בארץ ישראל. יש הכוללים תקופה זו כחלק מתקופת הברזל אם כי מרבית החוקרים מכנים אותה 'התקופה הבבלית'. הממצא הארכיאולוגי בחלקים גדולים של הארץ מעיד על חורבנות ופערים יישוביים, אם כי באזור ירושלים ובמיוחד מצפון לה, בחבל בנימין וכן ברמת רחל, ניתן להבחין בהמשכיות מסוימת, התואמת את המסופר במקרא על  פרק זמן זה. אולם המשכיות יישובית זו מצומצמת בהיקפה ולא מלווה בשיקום ערים. על שלטון מקומי תחת האימפריה הבבלית מעיד הממצא ברמת רחל ומספר סוגי טביעות חותם על גבי קנקנים. במרבית האתרים המרכזיים של תקופת הברזל כמו בערי פלשת, במרבית ערי ישראל וביהודה לא ניתן להבחין בהמשך התיישבות משמעותית בפרק זמן זה, המסתיים עם קום האימפריה האח'מנית, שירשה את האימפריה הבבלית.