330 – 636 לספירה
1517 – 1918 לספירה

התקופה הרומית

63 לפסה"נ – 330 לספירה
פרופ' יוסף פטריך - האוניברסיטה העברית, ירושלים
סוסיתא - מבט על - צילום דיוויד סילברמן

סקירה היסטורית קצרה

עם כיבוש הארץ בידי המצביא הרומי פומפיוס בשנים 61-64 לפסה"נ תמה התקופה ההלניסטית וארץ ישראל באה תחת שלטון חדש – שלטון רומי. חבלי ארץ שלמים שנכבשו על ידי החשמונאים נותקו מממלכת יהודה. הערים הנוכריות זכו לאוטונומיה. יהודה המצומצמת, שבירתה ירושלים, פוצלה בידי גביניוס מושל סוריה (55-57 לפסה"נ בערך) לחמישה מחוזות (סנהדריות) קטנים יותר, בהם מחוז הגליל שבירתו ציפורי. ביהודה ובגליל – תחומי מושבם של היהודים, השלטון עבר בהדרגה, עוד בימי אחרוני החשמונאים, לשושלת חדשה – השושלת ההרודיאנית, שתחת הנהגתו ארוכת השנים והתקיפה של הורדוס (4-37 לפסה"נ), הרחיבה שלטונה גם על חבלי ארץ אחרים, בהם הבשן, החורן והטרכון. הורדוס היה מלך קליינט של הרומאים. התקופה הרומית נמשכה עד שנת 324 לסה"נ, עת גבר קונסטנטינוס על יריבו ליקיניוס והשתלט גם על מזרחה של האימפריה הרומית. זו הפכה אט-אט להיות נוצרית.

ניתן לחלק פרק זמן זה לשתי תקופות משנה. הראשונה – התקופה ההרודיאנית (למן הכתרתו של הורדוס למלך יהודה בסינאט ברומא בשנת 40 לפסה"נ, או השתלטותו על ירושלים ב-37 לפסה"נ, ועד חורבן ירושלים ובית המקדש בשנת 70 לסה"נ). מבחינה מדינית-מנהלית תקופה זו מתחלקת לפרקי משנה אלו: מלכות הורדוס (4-40 לפני סה"נ); שלטון הנציבים הראשונים (לאחר הגלייתו של ארכילאוס בן הורדוס בשנת 6 לסה"נ עד 41 לסה"נ); מלכות אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס (44-41 לסה"נ); ושלטון הנציבים האחרונים (עד פרוץ המרד הגדול בשנת 66 לסה"נ). נציבי יהודה, ממעמד הפרשים, היו כפופים למושל סוריה.

בראשית התקופה ההרודיאנית תמה ברומא תקופת הרפובליקה והחלה תקופת הקיסרות – התקופה האימפריאלית, עם מינויו של אוקטבינוס לאימפרטור ראשון – אוגוסטוס קיסר (27 לפסה"נ – 14 לסה"נ). האימפריה ידעה התפשטות, פריחה וגם מאבקים פנימיים; היו קיסרים מוכשרים והיו בהם כושלים ואכזריים, אך עד שנת 235 עבר השלטון משושלת לשושלת (היוליו-קלאודית, הפלאווית, הקיסרים הנאורים: נרווה, טריאנוס, אדריאנוס, אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס והשושלת הסוורית). בשנת 235 החלה תקופת אנרכיה שנמשכה כ-50 שנים, בה התחלפו קיסרים לעיתים מזומנות, על כידוניהם ונאמנותם המתחלפת של לגיונות הצבא. האנרכיה הגיעה לקיצה עם עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס, קצין ממוצא אילירי (305-284 לסה"נ), שהנהיג רפורמות מפליגות במינהל, בצבא ובכלכלה.

התקופה האימפריאלית שעד ימי דיוקלטיאנוס ידועה גם בשם "תקופת האימפריה המוקדמת", או "בשיאה" (Early Empire, High Empire). לענייננו, מן הבחינה הארכיאולוגית, נדבר על התקופה הרומית שלאחר התקופה ההרודיאנית כיחידת זמן אחת. (צפריר בספרו [1] קורא לה התקופה הרומית המאוחרת).

לאחר דיכוי המרד וחורבן ירושלים והמקדש הועלה מעמדה של הפרובינקיה יהודה והיא הפכה לפרובינקיה עצמאית הכפופה לקיסר, אשר בראשה מושל מהמעמד הסנאטורי שנחשב לשליח הקיסר ותוארו: legatus augusti pro praetore. נוכחות ופעילות הצבא ביהודה גברה, והשפעת היישוב היהודי פחתה. המושל היה מפקד הצבא והערכאה השיפוטית העליונה. לצדו מונה פרוקורטור ממעמד הפרשים שהיה מופקד על הפיננסים. לשני המושלים היו קריות מימשל בקיסריה – הבירה המנהלית של הארץ. מכה שנייה ניחתה על היישוב היהודי בעת מרד בר-כוכבא (135-132 לסה"נ). לאחר דיכויו הועתק מרכז היישוב היהודי לגליל ולגולן.

עד לחורבן הבית השני היוו היהודים את הקבוצה האתנית הדומיננטית והורדוס ויורשיו קבעו במידה רבה את פניה של הארץ. לכן נהוג לקרוא לתקופת שלטונו ועד לחורבן הבית – התקופה ההרודיאנית, כפי שצוין לעיל (צפריר בספרו מתייחס אליה כתקופה הרומית הקדומה). יהודים חיו לא רק בהר יהודה, סביב ירושלים, אלא גם בערי החוף – קיסריה, יפו ועוד. גם מעבר לירדן, מים המלח ועד סמוך לפֶּחֶל, היא פֶּלָה שממזרח לבית שאן, היה אזור התיישבות יהודית – הפראיה. האדומים של הר חברון גוירו עוד בימי יוחנן הורקנוס והפכו להיות חלק אינטגרלי מהאומה היהודית שנטלה חלק במרד הגדול. בדרום גבלה ממלכת הורדוס בממלכת הנבטים. זו אִבדה עצמאותה ב-106 לסה"נ והפכה לפרובינקיה הרומית ערביה. השומרונים, מצפון להר יהודה, שמרו על זהות דתית אתנית נפרדת. הלאה צפונה, בגליל ובגולן, היה יישוב יהודי. היישוב הנוכרי-פגאני התרכז בערי החוף ומעבר לירדן (ברית ערי הדקפוליס, בהן בית שאן-סקיתופוליס). לאחר דיכוין של שתי המרידות פחת היישוב היהודי בדרום בשיעור ניכר ומרכזו עבר, כאמור, לגליל ולגולן. נוכרים חדרו לארץ יהודה והשומרונים התפשטו מהר שומרון דרומה להר יהודה ואל ערי החוף. עם הצבא הרומי הגיעו לארץ גם מתיישבים מן המערב, דוברי לטינית, שהייתה שפת המינהל.

התרבות החומרית

הסקירה שלהלן תוקדש בעיקר לממצא הארכיטקטוני. תקצר היריעה מלעסוק בממצא הקטן לסוגיו (כלי חרס, נרות, כלי אבן, זכוכית, מתכת, עץ ועצם, עור ועוד) ובמטבעות. נציין רק שבתקופה הרומית הוחל בייצור כלי זכוכית בשיטת הניפוח, דבר שהגדיל הרבה הן את קצב הייצור והן את התפוצה. (בעולם ההלניסטי כלי הזכוכית נוצקו אל תוך תבנית). עוד ראוי לציין את כלי האבן שרווחו בקרב היהודים בתקופה ההרודיאנית משום שאינם מקבלים טומאה.

שיטות בנייה וחומרי בנייה

טכניקות בנייה רומיות חדשות חדרו לארץ כבר בימי הורדוס. מאז רווח בבנייה השימוש בקשת, בקמרון ובכיפה. בכמה מהמבנים ההרודיאניים (בארמון השלישי ביריחו, בירושלים מצפון לשער שכם ובפניאס) נעשה שימוש ביציקת קירות בתבניות אבן בשיטת האופוס רטיקולאטום (opus reticulatum) והאופוס קוודראטום (opus quadratum), כנראה על ידי קבוצת בנאים שיובאה מרומא ושהתה בארץ תקופה קצרה. מאוחר יותר טכניקה זו נעלמה. נמל קיסריה נבנה בשיטות הרומיות המתקדמות ביותר לבניית נמלים, תוך שימוש באפר וולקני ליציקות בטון מהיר-ייבוש המתקשה במים, שיובא ממפרץ פוטיאולי שליד נאפולי (ולכן נודע בשם pozzolana).

חומות הר הבית נבנו מאבני גזית במידות אדירות, ובבנייה יבשה – ללא חומר מלכד בין האבנים. כל נדבך הוּזח מעט פנימה ביחס לזה שמתחתיו. הבנייה באבני גזית הייתה נפוצה במקדשים, במבני ציבור אזרחיים ובמבני שעשועים לסוגיהם. חומר המליטה הרווח היה טיט סידני. חיבורי אבנים ב"פרפרי מתכת", שרווחו ביוון הקלאסית, לא היו בשימוש בארץ בתקופה הרומית.

'החדר החם' של בית המרחץ (להלן), שכלל מערכת הזרמת אוויר חם מתנור הסקה אל מתחת לרצפה ובצנורות חרס שציפו את כתלי החדר, היה למרכיב קבוע של בית המרחץ הפרטי, במקום השיטה הקודמת של חימום בעזרת כופח נייד או מיכל מים חמים ממתכת הקבוע בקיר.

הכותרת הקורינתית ואפריז מעוטר בשריגים מאוישים הפכו להיות דומיננטיים. לצדם המשיכו לשמש גם הסדר הארכיטקטוני היוני והדורי. קירות עוטרו בציורי קיר. לצד הסגנון הבנייתי (masonry style) ההלניסטי מאוחר, חדרו סגנונות ציור "פומפיאניים" (במיוחד הסגנון הפומפיאני השני) ומוטיבים אלכסנדרוניים, שעיטרו את קירות הארמונות ובתי המגורים. ציפוי קירות ועמודי חוליות בשכבה עבה של טיט דק-גרגר ומשויף בבנייה ההרודיאנית, ועיצוב מעטה הטיט כבנייה בנדבכי אבן אחידים (בנייה איזודומית), או עיטור חלקי הקיר התחתונים כציפוי בלוחות שיש ואלבסטר מגוידים, הקנו להם צביון מונומנטלי. רווחו גם עיטורי טיט מכוייר (סטוקו – stucco) רבגוני של קירות ותקרות. השימוש בפסיפסים רווח יותר ויותר (אך רצפות פסיפס הפכו לדומיננטית רק בתקופה הבאה – תקופת שלהי העת העתיקה [Late Antiquity], הקרויה גם התקופה הביזנטית). ריצוף באריחים צבעוניים (opus sectile), מופיע כבר בסוף ימי הורדוס. מוכר גם ריצוף בטיח צבעוני (כך רצפת האורקסטרה של התיאטרון ההרודיאני בקיסריה שהוחלף בימי סוורוס בריצוף של לוחות שיש).

חומר הבנייה הרווח, כבעבר, הייתה אבן הבנייה המקומית, במיוחד מסלע גיר ודולומיט מעידן הטורון אשר היה חזק ונוח לחציבה. שיש וגרניט בגוונים שונים יובאו לארץ ממחצבות ברחבי האימפריה רק לאחר התקופה ההרודיאנית. דרכים נסללו לפי הסטנדרט הרומי וכך גם אמות מים (להלן). במבני הציבור ובמבני הצבא גגות רעפים גמלוניים החליפו גגות שטוחים שרווחו קודם לכן. רעפים, לבנים וצינורות מחרס יוצרו על ידי יחידות עזר של הלגיונות ונשאו טביעות חותם של הלגיונות. מלבנה משוכללת שכזו, ובה כמה כבשנים, נחשפה באתר בנייני האומה בירושלים. ייצרו שם גם כלי חרס אחרים לשימוש הצבא והמתיישבים הצבאיים של איליה קפיטולינה. לצד בניית גזית מונומנטלית באבן מוצאים גם בתקופה זו בנייה בלבני בוץ על מסד של אבן וכן בנייה באבנים מהוקצעות באופן חלקי ואף בניית גוויל.

בנייה עירונית

בעקבות כיבוש פומפיוס, ערים נוכריות שחרבו (כמו שומרון), או שנכבשו על ידי החשמונאים, הופקעו משלטון יהודה, יושבו וזכו מחדש לשלטון אוטונומי על שטחי הכפר (chora) הכפופים להם. חוקתן הייתה חוקה הלניסטית, כבעידן הקודם. כל עיר נוהלה על ידי מועצה עירונית (boule) שכללה את נכבדי העיר ועשיריה – הנהגה אריסטוקרטית, וקבוצה נבחרת של פקידים (מגיסטרטים / עשרת טובי העיר – קדמוניות, כ, 194). הכהונה במועצת העיר עברה בירושה והייתה לכל החיים. עידן חדש זה בתולדותיהן של הערים הללו בא לידי ביטוי על המטבעות העירוניים שהורשו לטבוע (מטבעות ברונזה בלבד) ובכתובותיהן, בציונו של מניין עירוני חדש לייסודן – המניין הפומפיאני. כך הם פני הדברים למשל בדור, בבית-שאן, בהיפוס / סוסיתא (64 לפני סה"נ(,ובעזה) 61 לפני סה"נ(. על גביניוס, מושל סוריה (55-57 לפני סה"נ), נאמר שהוא יישב מחדש ערים רבות, בהן סקיתופוליס ומרשה. לכבודו החלה במרשה טביעה חדשה ותושביה זיהו עצמם כגביניאניים. גם במטבעות בית שאן מופיע תארה כ"ניסה של הגבינים". בנייה עירונית המיוחסת לימיו ניכרת באקרופוליס של שומרון, שם הוקמה שכונת מגורים גדולה בתכנון אורתוגונלי המבוסס על רשת רחובות שתי וערב, וכן בבית שאן, שם תוארכו לימיו, בין השאר, שני מקדשים.

כמו בתקופה ההלניסטית, העיר נתפשה כסוכן תרבות. הורדוס ייסד כמה ערים חדשות (קיסריה, אנטיפטריס ועוד), וכמה ממפעלי הבנייה הגדולים שלו היו בערים קיימות. הורדוס אנטיפס ייסד את טבריה, ובנו האחר, פיליפוס, את קיסריה פיליפיי / פניאס. ערים חדשות נוסדו )או זכו במעמד עירוני) גם מאוחר יותר, תחת שלטון רומי ישיר, דוגמת יפו, ניאפוליס / שכם (73 לסה"נ), אליה קפיטולינה (על מקומה של ירושלים החרבה, 132 לסה"נ), אלבתרופוליס / בית-גוברין (200 לסה"נ) (במקומה של מרשה שהוחרבה על ידי הפרתים בשנת 40 לפסה"נ). היו ערים שזכו לסטטוס של קולוניה רומית (קיסריה, עכו, ירושלים, שומרון, טבריה), עם חוקה מתאימה. מעמד זה הקנה לתושביהן אזרחות רומית והקלות מס.

הערים ההרודיאניות (ירושלים, קיסריה, שומרון, חשבון) היו מבוצרות, כמקובל בתקופה ההלניסטית. הורדוס אנטיפס ביצר את ליויאס / יוליאס שבפראיה ואילו טבריה בוצרה בידי יוסף בן מתתיהו, מפקד הגליל מטעם הסנהדרין בירושלים. מאוחר יותר, בימי האימפריה הקדומה, במאות הראשונות לסה"נ, תקופת "השלום הרומי" (Pax Romana), ערים התפתחו ללא חומות. התלים הקדומים ננטשו או הפכו אקרופולייס לערים פרוזות שהתפתחו בשטח הפתוח שלמרגלותיהם, או במרחק מה מהם. כך למשל בבית שאן / סקיתופוליס, בשכם / ניאפוליס ובציפורי.

במאות השנייה והשלישית החלה תנופה גדולה בבנייה העירונית ביוזמת הרשויות העירוניות ובסגנון ארכיטקטוני רומי-אימפריאלי אחיד למדי. מקום בו הטופוגרפיה אפשרה, כמו בקיסריה (כבר למן ייסודה בידי הורדוס), או בציפורי, למרגלות האקרופוליס, מערך הרחובות היה אורתוגונלי לחלוטין. לירושלים ושומרון ההרודיאניות, הבנויות על שטח גבעי, לא היה מערך מסודר שכזה, אך דרך ראשית הובילה אל מקדשיהן, כדרך קדושה (via sacra).

הרומאים הקפידו על מהלך רחובות במקביל לרוחות השמים. הרחוב הראשי צפון-דרום בעיר הרומית נודע כקארדו מקסימוס, והרחוב הראשי מזרח-מערב נודע כדקומנוס מקסימוס. במקומות לא שטוחים, כמו באיליה קפיטולינה, או סקיתופוליס, נמצא שנים או יותר רחובות ראשיים עמם נפגשים רחובות משניים בזווית ישרה. לעיתים, כמו בשומרון הסוורית, בהיפוס / סוסיתא (או בפילאדלפיה / עמאן ובגדרה), דווקא הדקומנוס מקסימוס היה הרחוב הראשי. הרחובות הראשיים הללו היו רחובות עמודים רחבים, מרוצפים בלוחות אבן, לצדיהם מדרכות מקורות עמודים שאליהן נפתחו חנויות. לפי יוסף בן מתתיהו הורדוס בנה באנטיוכיה רחוב עמודים רחב, ארוך ומרוצף אבן. רחוב עמודים הרודיאני נחשף באנטיפטריס. אך הדוגמאות היפות ביותר של רחובות עמודים באזורנו הן מאוחרות יותר. כך בבית שאן, ובגרסה שבעבר הירדן וכן בפלמירה שבמדבר הסורי. מתחת למרצפות עברה צנרת מים מחרס או מעופרת ומערכת ניקוז. זו של קיסריה ההרודיאנית הייתה משוכללת במיוחד: בעת גאות הים היה חודר למערכת זו ושוטף אותה. תעלת ניקוז ראשית שנחשפה בירושלים ההרודיאנית מאפשרת מעבר אדם.

לאורך הרחובות היו גם מזרקות ציבוריות, חלקן פשוטות, כגומחה ממנה יצא צינור מים, וחלקן מפוארות, בנות שתים ושלוש קומות המעוטרות בגומחות, בדומה לחזית הקלעים (סקנה-פרונס) של התיאטראות. הגומחות עוטרו בפסלים ובחזית הקיר המעוטר הייתה בריכת מים שבחזיתה מזרקות לשימוש התושבים. נימפאונים שכאלה נחשפו בבית שאן, בקיסריה, בגרסה, ברבת-עמון / פילאדלפיה ועוד. בצמתי רחובות ובסמוך לבתי מרחץ היו גם בתי שימוש ציבוריים בהם מים זורמים בתעלות. לאטרינות כאלו נמצאו בבית שאן, בקיסריה, בגרסה ועוד.

רחבות עירוניות

הכיכר העירונית המרכזית בערים הרומיות, לעיתים בהצטלבות שני הצירים הראשיים, הייתה כיכר הפורום, שהייתה מוקפת עמודים. כך בשומרון / סבסטי, בסקיתופוליס ובאיליה קפיטולינה (שם לא השתמרו העמודים). בסוף המאה השלישית הופיעו גם רחבות עגולות בצמתים, שבהיקפן חנויות (בבית-שאן, בגרסה, בבצרה ובפלמירה). אלו עוטרו בטטראפילונים משני סוגים: טטרא-קיוניון: ארבע קבוצות בני ארבעה עמודים הניצבים על ארבעה אדנים, כמו בטטרפילון הדרומי בגרסה, וקוודריפרונס: מבנה בן ארבע קשתות הפונות אל כל אחד מארבעת הרחובות הנפגשים בצומת, כמו בטטרפילון הצפוני בגרסה. היו גם קשתות טריומפאליות בנות שלוש קשתות או קשת אחת, שסימנו את הכניסות לעיר, כמו בבית שאן ובגרסה, או שעיטרו ככרות מרכזיות בה, כמו קשת ה"אקה הומו" באליה קפיטולינה. מבית השער הצפוני של עיר זו הייתה כיכר חצי אובאלית ובמרכזה עמוד גבוה נושא פסל. מבני רחוב מעוטרים שכאלה לא רק הוסיפו לרחוב פאר; הם גם הסוו סטייה מהמהלך הישר של רחובות מחמת אילוצי טופוגרפיה.

בסיליקות, ובתי מרחץ

לצד הפורום עמדה בסיליקה אזרחית גדולה. היה זה אולם עמודים רחב ידיים. הבסיליקה שמשה להתכנסות המוני אדם תחת חלל מקורה, לצרכי עסקים ולצרכים חברתיים. בקצה אחד שלה נמצא מקום המשפט מעוטר בגומחה ובה פסל הקיסר. דוגמאות יפות שרדו בשומרון, באשקלון, בסקיתופוליס / בית שאן ובהיפוס / סוסיתא. בסיליקות רחבות ידיים הופיעו כבר בארמונות ההרודיאניים, דוגמת הארמון השלישי של הורדוס ביריחו, וארמון מבצר ההר בהרודיון, או הארמון של אגריפס השני בפניאס. גדולת ממדים ומפוארת במיוחד הייתה הסטואה המלכותית שבנה הורדוס בהר הבית אשר למעשה הייתה בסיליקה. הוא בנה אולמות עמודים ופורטיקוס גם מעבר לתחומי ממלכתו.

המרחצאות הציבוריים זכו לעדנה. לא עוד שכונתיים וקטני מידות מסוג הבלניאה (balanea), כי אם עצומי מידות עם אולמות נישאים – תרמות (thermae) נוסח רומא. אלה כללו ברכת שחייה (natatio), אולמות הלבשה (apoditeria) ואולמות רחצה לקרים (frigidarium) פושרים (tepidarium) וחמים (caldarium). מן המקורות ידוע שטראיאנוס הקים בית מרחץ גדול בקיסריה. המרשימים ביותר בארץ נחשפו בסקיתופוליס ובבית גוברין / אלבתרופוליס.

בתי מגורים

בתי המגורים היו בני כמה חדרים וכללו חצר. בבתי אמידים חדרי המגורים הקיפו חצר מרכזית שהייתה מוקפת עמודים. הקירות היו מטויחים ומעוטרים מבית ומחוץ. אספקת המים הייתה מבור תחת החצר, אליו נוקזו מי הגשמים. בערים היו בתי מגורים שזכו להספקת מים פרטית מן האמות העירוניות. בתקופה ההרודיאנית מקווה טהרה היה מרכיב של קבע בבתי היהודים. מקוואות נבנו גם ליד מתקנים חקלאיים כמו בתי בד.

מקדשים, בתי כנסת, בית קהילה נוצרי

בירושלים פאר הורדוס את בית המקדש היהודי והרחיב בשיעור ניכר את שטח הר הבית, אותו גם הקיף בחומות שכנגדן סטווים; בקיסריה הקים הורדוס מעל הנמל מקדש גדול ובו שני פסלים שהוקדשו לרומא ולאוגוסטוס. גם בשומרון ובפניאס הוקמו מקדשים גדולים לכבוד אוגוסטוס. המקדשים, במתכונת הרומית, נצבו על מסד (פודיום) מוגבה וניגש אליהם גרם מדרגות רחב מצד החזית. הם ניצבו במרכז או בחזית חצר רחבת ידיים, מרוצפת ומוקפת עמודים שהיוותה מתחם מקודש (טמנוס). בקדמת המקדש עמדו מזבחות עולה ונסך (כך בשומרון ובקיסריה, וכמובן מזבח העולה הגדול על הר הבית). לחזיתות המקדשים היה עיטור ארכיטקטוני של עמודים נישאים, מערכת קורות וגמלונים לחזית ולאחור. מעבר לחזית היה אולם מבוא – פּרונאוס. פסל האל/ה ניצב באדיטון / קֶלָה, בקצה המרוחק של האולם. הסדר הארכיטקטוני היה בדרך כלל הסדר הקורינתי. היו בהם גם גומחות ובתוכם פסלים. למאמינים הותר להיכנס אל המקדש על מנת להעריץ את פסלי האלים. מקדשים רבים שלא שרדו מתוארים על מטבעות הערים. במרחב הנוכרי ניצבו מקדשים בכל הערים וגם ביישוב הכפרי. דוגמאות מרשימות נתגלו בקדש שבגליל, בחורבת עומרית שבעמק החולה ובפתח מערת פאן בפניאס.

בתי כנסת הופיעו בישראל עוד בימי הבית השני, עת שהמקדש עמד על מכונו. דוגמאות יפות עלו בחפירות מצדה, הרודיון וגמלא ולאחרונה גם במגדלא שלחוף הכנרת. לאחר החורבן הפך בית הכנסת למוסד הדת היהודי המרכזי. היו אלו מבנים בסיליקליים עם ספסלים לאורך הקירות. בתי הכנסת בחורבת עיתרי ובקריית ספר תוארכו לפרק הזמן שבין המרידות. סוגיית תיארוכם של בתי הכנסת שנחשפו בגליל ובגולן, בסיליקלים בצורתם, נתונה במחלוקת בין ארכיאולוגים. רבים מהם תוארכו לאחר התקופה הרומית, אך לרבים היה גם שלב מוקדם, מן המאות השנייה והשלישית, או שאבניהם ועיטוריהם הובאו ממבנים בני מאות אלו שפורקו והובאו למקומם החדש. גם לשומרונים היו בתי כנסת.

כנסיות – בתי תפילה נוצריים, החלו להבנות בארץ רק במאה הרביעית, והן מחוץ לטווח הכרונולוגי של דיוננו. קודם לכן שימשו את הנוצרים בתים פרטיים בהם הוכשר חדר, או יותר, להתכנסות הקהילה. מבנה שכזה נודע כ'בית קהילה' (domus ecclesiae), או 'אולם קהילתי' (aula ecclesiae). דוגמא מיוחדת במינה למבנה שכזה נתגלתה בתחומי כפר עותנאי, בשטח כלא מגידו, ובו אולם מרוצף פסיפס עם ספסלים סביב קירותיו ובמרכזו מסד אבן שנשא לוח שולחן. אחת משלוש כתובות הפסיפס מקדישה שולחן (trapeza בלשון הכתובת) "לאל ישוע המשיח". המבנה מתוארך לראשית המאה השלישית והוא ננטש בסופה של אותה מאה.

מבני שעשועים

הורדוס ובניו ראו במתקנים אלו אמצעי להפצת התרבות היוונית-רומית בממלכתם. הוא הקים תיאטראות (בירושלים, בקיסריה, בשומרון ובהרודיון), אצטדיונים (בקיסריה ובשומרון), היפודרומים – זירות למרוצי סוסים ומרכבות (בקיסריה, בירושלים, ביריחו ובהרודיון), ומתקנים משולבים – אצטדיוני אתלטיקה המשלבים תאי זינוק למרוצי סוסים ומרכבות (היפו-סטדיה), כמו בקיסריה. הורדוס אנטיפס הקים תיאטראות בציפורי ובטבריה. התיאטראות, שראשית הופעתם בימי הורדוס, ונבנו מעץ או מחומר מקומי, הורחבו ופוארו בהמשך התקופה הרומית בעמודי שיש וגרניט שנשאו אפריזים עשירי עיטורים – חומרי בנייה שיובאו מרחבי האימפריה, ובגומחות מעוטרות. גודש העיטורים התרכז בעיקר בחזית הבמה (proscaenium) ובקיר הקלעים של הבמה (scaenefrons), שהתנשא לגובה של כמה קומות – כמספר הקומות של טריבונות המושבים (cavea). מעברים מפולשים, מקורים בקמרונות (vomitoria), הובילו את הצופים למקומותיהם. לערים הגדולות היה יותר מתיאטרון אחד (כך בקיסריה, בבית שאן ובגרסה, למשל). נבנו גם תיאטראות קטנים לקריאת שירה – אודיאונים, דוגמת אלו של בית-שאן, היפוס-סוסיתא, אשקלון ופילאדלפיה-עמאן. ידוע שבקיסריה אספסיאנוס הסב בית כנסת לאודיאון עם מספר רב של מושבים. מבנים אלו יכלו לשמש גם לכינוס מועצת העיר (בולה/boule או קוריה/curia). מבנה כזה, שנודע בשם בולטריון, נמצא גם בירושלים קודם לחורבן. שרידיו לא נתגלו, אך אפשר שאת מקומו ירש התיאטרון הקטן שנחשף מתחת לקשת וילסון.) מבנה ספסלים מלבני, ששימש אולי כבולטריון, נחשף בסקיתופוליס(.

לרפרטואר מבני השעשועים נוסף בתקופה שמענייננו האמפיתיאטרון האובלי – זירה למלחמות גלדאטורים (munera) ולמחזות ציד (venationes) – שעשועים נוסח רומא. אלה מוכרים בבית גוברין / באלבתרופוליס, בקיסריה, בבית שאן ובשכם (בשתי הערים האחרונות האמפיתיאטרון עוצב תוך קיצור מתקן היפודרום).

בערים ראשיות נבנו היפודרומים ארוכים מההיפו-סטדיה, נוסח הקרקוס מקסימוס ברומא, שנועדו למרוצי מרכבות ארבעה סוסים (quadriga). תאי הזינוק היו ערוכים בקצה האחד של הזירה (arena) במערך רדיאלי. לאורך הזירה, כשִדְרִית (spina), נבנתה סדרת בריכות מאורכות מעוטרות בפסלים ובמתקני מניה של מספר ההקפות סביבה – שבע במספר. קרקוס שכזה נתגלה בקיסריה ובו אובליסק שעיטר את מרכז השִדרית. מרוצי המרכבות זכו לפופולריות בקרב ההמונים. אלו אורגנו במועדונים שנודעו בצבעי מדיהם: הירוקים, הכחולים, האדומים והלבנים – ארבע סיעות הקרקס.

מבני ממשל

ארמונות הורדוס בירושלים, בקיסריה, בשומרון ועוד שמשו כמובן גם כמרכזי מִמשל. מאוחר יותר הם שמשו את מושלי הפרובינקיה. כך ארמון שונית הסלע של הורדוס בקיסריה, שעבר לרשות המינהל הרומי, נודע בשם "הפרטוריום של הורדוס" (מעשי השליחים כג: 35). להורדוס היה ארמון מלכות גם בציפורי (בו הוחזקו כלי נשק), וכך גם באשקלון ובאמתה / ליויאס (או יוליאס) שבפראיה. השטח המוערך של ארמון אגריפס השני בפניאס, שהשתרע על כל החלק המערבי של המרכז העירוני של העיר הרומית, הוא כ-10.000 מ"ר. האגף הדרומי, שנחשף בחפירות, משתרע על כ-4.000 דונם. הוא כלל בסיליקה אזרחית רחבת ידיים, חדרים ואולמות שונים, חצרות ומערכת מסועפת של אמות שהביאה מים מהמעיינות שבצפון ומערכת תעלות ניקוז לדרום. מערכת תת-קרקעית מרשימה של מעברים מקומרים קישרה בין המרכיבים השונים.

אשר לקיסריה, לימים, תחת אספסיאנוס וטיטוס, הוקמה בה קריית ממשל נפרדת עבור המושל (פרוקורטור) הפיננסי. זו נחשפה מדרום לחומת העיר הצלבנית. קריות הממשל, שנודעו בשם פרטוריה, כללו כמובן גם אגפי מגורים מפוארים. כמקובל בפרובינקיות הרומיות, מושל יודיאה-פלסטינה, שהיה גם השופט (iudex) הראשי, נהג לקיים מידי שנה סבב בין ערי המשפט בפרובינקיה ולדון שם בעניינים שמעבר לסמכות הערכאה השיפוטית העירונית בראשותו של פרקליט העיר (defensor civitatis). במהלך "סבב המשפט" בפרובינקיה התגורר המושל בפרטוריה משניים, ככל שנמצאו בערים בהן עבר. זה היה כנראה תפקידו של ארמון הורדוס אנטיפס לשעבר בטבריה.

ארכיטקטורה צבאית

מבצרי המדבר ההרודיאניים

הורדוס שיקם, הרחיב ופאר את ארמונות המדבר של החשמונאים ואף הוסיף עליהם. היו אלה ארמונות מבוצרים. כאלו הם מצדה, הרודיון, מכוור, הורקניה, קפרוס, נוסאייב אושירה ואלכסנדריון. הארמונות כללו גם גני נוי ובתי מרחץ פרטיים עם מערכת חימום מתחת לרצפה (hypocaust), בסגנון הרומי. הרודיון תחתית הייתה פרוזה וכללה גם תיאטרון קטן של אבן. גם קריית הארמונות ביריחו הייתה פרוזה וכללה היפודרום שבקצהו תיאטרון – מבנה שעשועים מורכב. הארמונות נהנו ממערכת אספקת מים באמות שהביאו מי גשמים או מי מעיינות ממרחק אל מערכת בורות מים שנחצבו על צלעות הגבעה שעליה נבנה המבצר.

מחנות ומצודות של הצבא הרומי

חילות רומיים רבים הוזרמו ליהודה על מנת לדכא את שתי המרידות. לאחר דיכוי המרד הראשון שוכן בירושלים ובסביבתה הלגיון העשירי ובמאה השנייה נוסף עליו הלגיון השישי, עבורו הוקם מחנה במקום אסטרטגי ליד כפר עותנאי, סמוך לתל מגידו, במוצא דרך נחל עירון לעמק יזרעאל ומכאן שמו – לגיו. בסוף המאה השלישית (סביב שנת 300 לסה"נ), שני הלגיונות הועתקו לדרום.

בתקופת האימפריה מנה לגיון רומי למעלה מ-5000 חיילים, רובם רגלים, אך הוא כלל גם יחידות פרשים ועזר. בתקופת האימפריה המוקדמת למחנה (castra) הייתה צורה מלבנית ביחס מידות 3:2 בין האורך לרוחב, עם פינות מעוגלות (כקלף משחק). מאוחר יותר נוספו בפינות ולאורך הפאות מגדלים שפנו כלפי חוץ. בכל פאה היה שער; במרכז המחנה – המפקדה (principia) ובמרבית שטחו קסרקטיני מגורים (strigae) ומבנים נוספים (בהם מגורי המפקד וחבר קציניו – praetorium וכן רחבת פורום קטנה), הערוכים במקביל לחומות המחנה. הדרך (למעשה רחוב), שהוליכה אל המפקדה נודעה בשם ויאה פרטוריה (Via Praetoria); זו שקישרה בין שני השערים שבפאות הארוכות של המחנה ונשקה למפקדה – ויאה פרינקיפליס (Via Principalis).

מיקומו ומידותיו של מחנה הלגיון העשירי בירושלים, שבא על מקומו של ארמון הורדוס החרב, אינם ידועות לאשורם. חוקרים שונים העלו הצעות שונות. מידותיו המשוערות (על פי תצ"א) של מחנה הלגיון השישי בלגיו הן 575X350 מ' (כ-200 דונם) והוא היה מוקף חפיר (fossa). בחפירות נחשפו קטעי חומה, רחובות במערך אורתוגונלי, צנורות חרס ועופרת להספקת מים ותעלות ניקוז וכן שרידי הפרינקיפיה. באחד מחדריה נמצא עמוד אבן קצר הניצב על קורת אבן מעוטרת, שזוהה כ"בתיל" – מוקד סגידה – ולידו מזרקה.

מחנה קטן יותר, ששימש יחידת פרשים (ala) פריגית  נחשף ליד תל שלם. צורתו מלבנית גם-כן, מידותיו כ-210X140 מ' (כ-30 דונם) ולו שני שלבים. המוקדם – כנראה פלאבי, והשני, מעט גדול יותר, כנראה אדריאני. גם שם נחשפה חלקית הפרינקיפיה ובעיקר היכלית (aedes / sacellum) בה הוחזקו נִסי היחידה, וכן בית מרחץ קטן. בקרבת המחנה נתגלה פסל ברונזה גדול מידות של אדריאנוס המוצג כיום במוזיאון ישראל, וכן שברי כתובת שער טריומפאלי שהוקם לכבודו במרחק מה מן המחנה.

היו גם, כמובן, מצודות ומצדים קטנים יותר, וכן מגדלי איתות. מצד תמר (קאצר ג'הינייה), לצד הדרך היורדת מן העיירה ממפסיס (ממשית) לתמרה ולצוער, הוא מצודה צבאית (castellum) ריבועית קטנה (מידותיה 37X37 מ' – כ-1.4 דונם). לימים נוספו בפינותיה ארבעה מגדלים והיא הפכה למצודה מסוג טטרה-פירגוס (tetrapyrgos). החדרים היו ערוכים מבית לחומות, בהיקפה של חצר. במרכז החצר נחפר גם בור מים. במקומות אחרים נבנה ליד המצד מאגר מים באמצעות סכירת ערוץ וכך נאגרו מי שיטפונות בצדו האחד של הסכר. גם מצד חצבה היה קסטלום ריבועי (מידותיו 46X46 מ') שהפך לימים לטטרה-פירגוס. בסמוך אליו נחשף בית מרחץ צבאי מרשים. כך גם ליד המצד הרומי ביטבתה, שמידותיו כ-40X40 מ'. כתובת לאטינית על משקוף השער מלמדת על הקמתו בסוף המאה השלישית, בימי דיוקלטיאנוס.

דרכים ואספקת מים באמות

חיילות העזר של הצבא עסקו לא רק בהקמת מחנות, מצודות ומצדים, אלא גם בסלילת דרכים ראשיות ובבניית אמות מים. לאורך הדרכים הראשיות (הבינעירוניות, או כאלה שקשרו בין מחנות צבא), במרחק 1000 צעדים כפולים (passus) זה מזה, הוצבו אבני מיל שציינו את המרחק במיילים רומיים מעיר הראשה של התחום העירוני. הכתובות, בעיקר בלטינית, ציינו גם את שם הקיסר/ים בימיהם נסללה הדרך. רוחבה של דרך ראשית – כ-4.5 מ', אפשר מעבר נוח של שתי עגלות עמוסות הנעות זו כנגד זו. תוואי הדרך סומן באבני שוליים. היו גם קטעים מרוצפים בלוחות אבן, מפולסים או מדורגים בחציבה בסלע. לאורך הדרכים נבנו גם תחנות דרך / אכסניות לחניית לילה (mansiones) ולהחלפת סוסים (mutationes) לשירות הדואר האימפריאלי (cursus publicus) והסוחרים. בתחנות הדרכים היו לעיתים גם בתי מרחץ. לאורך דרך הבשמים בנגב המרכזי נחשפו כמה חאנים נבטיים מרשימים, שכללו גם מרחץ (מואה, מצד סהרונים).   

הערים נהנו גם מאספקת מים באמות – מתכונת המוכרת כבר מהתקופה ההלניסטית. כאן באה לידי ביטוי טכנולוגיית המים ואביזרי המדידה הרומיים במיטבם. היו אמות (או קטעי אמה), שניבנו כתעלות מקורות או שנישאו על קשתות. קטעי מנהרה נחפרו מפירים אנכיים שהעמיקו מפני הקרקע עד אל המפלס הרצוי ומשם נחפרו לכל צד קטעי מנהרה אופקיים. את המנהרות השתדלו לחצוב בשכבה נושאת מים (אקוויפר), דבר שהגדיל את שפיעת מי התהום. כתובות מלמדות שהצבא נטל חלק עיקרי בבניית האמות לערים. ידועות גם אמות, או קטעי אמה שנבנו מחוליות אבן, כצינור. כך בסוסיתא וליד קבר רחל באמה העליונה לירושלים, למשל. כתובות שנקבעו לאורך האמות נקבו בשמו של הקיסר ובשמות יחידות הצבא שנטלו חלק במפעל.

קברים  וקבורה

בתקופה ההרודיאנית רווחה בקרב היהודים הקבורה במערות כוכים וכן איסוף עצמות לתוך גלוסקמות אבן. הכניסה למערת הקבורה נחסמה בלוח אבן ולעיתים באבן גולל עגולה. למפוארים שבקברים עוצבה חזית או "נפש" מוכתרת בחרוט קעור או בפירמידה, שעוטרו בתבליט בסגנון גְרֶקו-רומי. בקדמת הקבר הייתה חצר. דוגמאות לקברים יהודיים מעין אלו הן "מצבות נחל קדרון", או המאוזוליאום בהרודיון (שלדעת כותב שורות אלה אין לראות בו את קברו של הורדוס, אלא קבר מפואר של אחד מבני משפחתו). קבורה בסרקופגים של אבן הייתה נדירה בתקופה ההרודיאנית. זו החלה להיות רווחת בקרב יהודים, שומרונים ונוכרים כאחד רק מאוחר יותר, במאות השנייה והשלישית. מדובר בסרקופגים של אבן או שיש שדפנותיהם מעוטרים בתבליטים. על המכסה עוצבו לעיתים דמויות הנקברים. דוגמאות מרשימות נתגלו בבתי הקברות (necropoleis) של קיסריה (בתל מבורך) ובאשקלון. מוכרים גם ארונות קבורה מעופרת המעוטרים בתבליטים מוצמדים באפליקציה עם מוטיבים המאפשרים להבדיל בין יהודים לנוכרים, ולימים נוצרים. במאות אלו החליפו את הכוכים האינדיבידואליים מקמרים שהקיפו חדר קבורה מרכזי (או מסדרון ארוך), שבכל אחד מהם נחצבו 4-3 שקתות קבורה. הכניסות אל מערות הקברים הללו נחסמו בדלתות אבן בעלות צירים, המעוצבות בתגליף כדלתות עץ. כאלו הן רבות ממערכות הקברים בבית הקברות היהודי המרכזי בבית שערים. בבתי קברות של בני המערב, כמו ליד התיאטרון הרומי בקיסריה, נתגלו גם קברי שריפה (קרמציה).

היחס לאמנות הדמות

בתקופה ההרודיאנית, כולל בימיו של הורדוס, הייתה בישראל הקפדה יתירה על הדיבר השני – איסור אמנות הדמות – וזאת בכל תחומי היצירה האמנותית – ציור, תבליט ואף על גבי המטבעות. כשתלה הורדוס פסל נשר על שער במקדש, עורר הדבר מהומה רבה. כך גם כשניסו הרומאים להכניס לירושלים פרוטומות על נִסי חילותיהם. מאידך אנו קוראים שפסלי חיות עטרו את ארמון הורדוס אנטיפס בטבריה. גם במהלך המאה השנייה נשמר האיסור. במחצית השנייה של המאה השלישית התפוגג האיסור. כך אנו קוראים בפרגמנט מן הגניזה הקהירית של התלמוד הירושלמי, עבודה זרה ג, ג, דף מב ע"ד, שבימי ר' יוחנן בר נפחא (גדול חכמי טבריה במאה שלישית), נהגו לצייר על הכתלים והוא לא מחה בידיהם, ובימי תלמידו, ר' אבון החלו לצייר על פסיפסים והוא לא מחה. הכוונה כמובן היא לציורי דמויות. דבר זה מוצא ביטוי מובהק בפסיפסי בתי הכנסת שלמן המאה הרביעית, אך אלו מצויים מחוץ למסגרת הכרונולוגית הנידונה כאן. מכל מקום, בפרק זמן זה מופיעה אמנות הדמות בבתי הכנסת גם בתבליטים, וכן בקברים, כמו בבית שערים. יחס אדיש לפסלים כנושאי מסר של עבודה זרה ניכר בדברי רבן גמליאל שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי: "אני לא באתי בגבולה היא באת בגבולי. אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא נעשית אפרודיטי נוי למרחץ" (משנה, עבודה זרה, ג: ד ומקבילות).


[1] ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי. המימצא הארכיאולוגי והאמנותי, ירושלים תשמ"ה.