330 – 636 לספירה
1517 – 1918 לספירה

התקופה הצלבנית

1099 – 1260 לספירה
פרופ' אדריאן בועז - אוניברסיטת חיפה
עכו המנהרה הצלבנית - צילום פטר פן סטפנסקי

מסע צלב וכיבוש: 1099-1095

ב-27 בנובמבר 1095, בתגובה לפנייתו של אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, האפיפיור אורבנוס השני נאם בפני קהל הומה של אנשי דת ואנשים מן היישוב שהתאספו מחוץ לכנסייה בקלרמונט שבמרכז צרפת. הוא קרא להקים צבא שיבוא לעזרת הקהילות הנוצריות הסובלות תחת שלטון מוסלמי בארץ הקודש. אלכסיוס ביקש סיוע מערבי נגד צבאות הסלג'וקים שאיימו על האימפריה המזרחית, אך קריאתו של האפיפיור, שהניעה את מה שנודע כמסע הצלב הראשון, נועדה להחזיר את השלטון הנוצרי על ירושלים והמקומות הקדושים. התגובה שנוצרה בעקבות קריאתו של האפיפיור הייתה מסע צלב של כ- 50,000-40,000 תומכים ויצירת אחת התנועות הפופולריות הגדולות בהיסטוריה. השלב הראשון, המכונה מסע הצלב העממי, היה צבא איכרים לא ממושמע, הזכור בעיקר בשל מעשי הטבח שביצע בקהילות היהודיות במרכז אירופה. אחריו יצא מסע צלב מאורגן בראשות אצילים אירופאים – גודפריד מבויון, אחיו בלדווין, רמון מסן ז'יל, בוהמון הנורמני ואחיינו טנקרד. הם הגיעו לקונסטנטינופול באביב 1097, כבשו את ניקאה ב-19 ביוני ואת דורילאום ב-1 ביולי, ואז חצו את רמת אנטוליה. עם כיבוש אנטיוכיה, לאחר מצור בן שבעה חודשים, ותמרון מדיני באֶדֶסָה (כיום העיר התורכית אוּרְפָה), הוקמו שתי המדינות הצלבניות הראשונות בשנת 1098. בינואר 1099 צעד הצבא הצלבני דרומה ועד ה-7 ביוני הם חנו מחוץ לחומות עיר הקודש.

הקמת ממלכה ואיחוד: 1153-1099

לאחר מצור של שישה שבועות, ב-15 ביולי 1099 נפרצה החומה הצפונית של ירושלים על ידי כוחות בפיקודו של גודפריד מבויון. העיר נפלה בידי הצלבנים ובעקבותיו היה טבח בן שלושה ימים ב"לא מאמינים", יהודים ומוסלמים. שבוע לאחר מכן נבחר גודפריד לשליט של ממלכת ירושלים שזה עתה הוקמה.

בתקופת שלטונו של בלדווין הראשון (1100–1118) התרחבה הממלכה כאשר ערי החוף נפלו בזו אחר זו בידי הפרנקים. יפו וחיפה נכבשו ב-1099. אחריהן הגיעו ארסוף וקיסריה ב-1100, עכו ב-1104, צידון וביירות ב-1110, צור ב-1124 ואשקלון לבסוף ב-1153. בשיאה של המאה השתיים-עשרה כבשה הממלכה שטח המשתרע לאורך חוף הים התיכון, מצפון לביירות ועד דיר אל-בלח בדרום. בפנים הארץ השתרעה הממלכה על שטח של כמה קילומטרים ממזרח לבקעת הירדן ולערבה, עד למדבר סיני ולמפרץ אילת. המדינות הצפוניות כללו את השטחים שהוקמו כבר סביב אדסה ואנטיוכיה ומחוז חדש סביב טריפולי (לבנון), האחרונה מבין מדינות היבשת שנוסדה על ידי רמון מטולוז בין 1102 ל-1105 (העיר טריפולי עצמה נפלה לידי הפרנקים רק ב-1109). במהלך מסע הצלב השלישי, בשנת 1191, עברה גם קפריסין לשלטון פרנקי.

נפילה: 1187-1153

לקראת אמצע המאה השתיים-עשרה השתנו התנאים שאפשרו את הכיבושים הצלבניים ואת ההתגבשות הפרנקית כאשר האיסלאם התאחד תחת מנהיגות חזקה, בעוד שההנהגה הפרנקית התנפצה בשורה של מחלוקות ופלגנות. הפרנקים ספגו מכה קשה כאשר בשנת 1144 עמאד א-דין זֶנגִי, שליט חלב ומוסול, כבש מחדש את אדסה. זה היה ההפסד הטריטוריאלי הגדול הראשון של הפרנקים, ותחילת הג'יהאד (מלחמת קודש) של זנגי נגד המדינות הנוצריות. לאחר מותו ובעקבות הכישלון המשפיל של מסע הצלב השני נגד דמשק, בנו של זֶנגִי, נור א-דין, כבש את דמשק ושלח גנרל כורדי בשם שירכוה ואת אחיינו, צלאח א-דין, לכבוש את מצרים. קהיר נפלה בינואר 1169 ועם מותו של שירכוה, הפך צלאח א-דין לווזיר של מצרים. עם מותו של נור א-דין ב-1174, כבש צלאח א-דין את דמשק ואיחד את מצרים וסוריה, והתבסס כמנהיג הג'יהאד נגד הפרנקים.

בינתיים, השלטון הפרנקי הלך והידרדר. עם מותו של המלך אמלריק בשנת 1174, עברה הממלכה לשלטונו של מצורע בן 13, בלדווין הרביעי, שבגלל מחלתו נאלץ בסופו של דבר להאציל את השלטון ליורש העצר, בלדווין החמישי, בנם של אחותו סיבילה וגיום ממונפראטו. משנת 1185 ועד למותו הפתאומי בשנת 1186 והוא בן 9, הוא מלך תחת פיקוח של ריימונד השלישי, רוזן טריפולי ששימש כעוצר. בהפיכת בזק, גי דה ליזיניאן הפך למלך.

קרב קרני חטין: 1187

לאחר שביסס את מעמדו, החל צלאח א-דין בסדרה של פלישות לשטח צלבני, בהתחלה, בהצלחה מועטה. הוא ניסה להגיע לירושלים מדרום ב-1177, אך הובס על ידי הפרנקים בקרב גזר. בשנת 1179 נחל הצלחה רבה יותר, בקרב בגשר בנות יעקב אז כבש והרס טירה טמפלרית על נהר הירדן מצפון לכנרת.

לבסוף, בשנת 1187 הגיעו האירועים לשיא. בסוף יוני הוא חצה את הירדן וב-2 ביולי ערכו חייליו מצור על העיירה טבריה. בתגובה גייס המלך את כל חייליו בציפורי שבגליל המזרחי, ובבוקר ה-4 ביולי נפגשו שני הצדדים בקרב בקרני חטין. הצבא הפרנקי, שלוחמיו היו רבים יותר מהמוסלמים, הוקף והובס. לאחר הקרב נפלו הממלכה הצלבנית, מבצריה ועריה כמו דומינו. עד אוקטובר נפלה ירושלים ורק עיר החוף צור נותרה בידיים נוצריות. שטחים גדולים במדינות הצפוניות אבדו, אם כי טריפולי, אנטיוכיה והטירות של קראק דה שבלייה, מבצר מרגט וקוסייר נותרו בידי הפרנקים.

התאוששות החוף והקמת ממלכת עכו: 1192-1189

עם תבוסת הפרנקים והאבדות הטריטוריאליות העצומות, כולל נפילת עיר הקודש, התגובה האירופית הייתה מסע הצלב השלישי, בראשות פיליפ השני מצרפת, ריצ'רד הראשון מאנגליה ופרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. פרידריך מת בדרך לארץ הקודש ורוב צבאו התפרק. הכוחות הצרפתיים והאנגלים הגיעו לארץ בשנת 1191. בדרכו לארץ הקודש, ריצ'רד כבש את האי קפריסין. לאחר מכן הוא מכר אותו לטמפלרים, ובסופו של דבר הוא הוענק לגי דה ליזיניאן. ריצ'רד הצטרף לגי במצור על עכו והוביל את שיקום העיר, שהפכה מעתה לעיר המרכזית בשליטה פרנקית, לאחר אובדן ירושלים. הוא הוביל את הצלבנים בהתאוששות החוף מדרום לעכו, אך לא הצליח להשיג את ירושלים בחזרה.

שחרור ירושלים. הסכם יפו: 1229

בשנת 1229 פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שחרר את ירושלים (פרט להר הבית) באמצעות הסכם עם הסולטאן המצרי האיובי אלמלך אלכמאל. ירושלים, בית לחם, נצרת ושטחים נוספים, לרבות מסדרון מיפו לעיר הקודש, היו בידי פרנקים, וב-1240-1 הוחזר אליהם גם חלק ניכר מהגליל. עם זאת, בשנת 1244 נכבשה ירושלים מחדש על ידי הח'וואריזמים ולעולם לא שבה שוב לידיים הפרנקיות.

הְתדַרדְרוּת. הכיבושים הממלוכים: 1291-1260

לאורך המאה השלוש-עשרה הייתה האימפריה הלטינית (המדינה הצלבנית) במצב של דעיכה מתמדת. שתי הצלחות כללו את הכיבוש של קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי של שנת 1204, והתאוששות ירושלים בשנת 1229. אך אלו היו קצרות מועד, ירושלים נפלה לידי הח'וואריזמים ב-1244 וקונסטנטינופול לידי הביזאנטים ב-1261. תהליך הדעיכה הואץ עם עלייתה של השושלת הממלוכית במצרים. תחת הסולטאן שלה, בַּיְבַּרְס, החל הפירוק השיטתי של השטחים הצלבניים. בשנת 1263 הוא בזז את נצרת, ובשנת 1265 הוא פתח בפלישה גדולה לממלכת ירושלים, תוך שהוא כובש את ארסוף, קיסריה, חיפה, לטרון והורס כל עיר ומבצר שכבש. בשנת 1266 הוא כיתר את טירת מונפורט וכבש את המבצר הטמפלרי הגדול של צפת. ב-1268 כבש את יפו ואנטיוכיה. באותה תקופה עמדו הפרנקים גם בפני איום הפלישה של המונגולים בצפון. בנוסף לקשיים של הנוצרים פרצו באותה תקופה מחלוקות פנימיות, שהמפורסמת בהן הייתה מלחמת סבאס הקדוש, סכסוך בין הקומונות האיטלקיות בעכו בשנת 1256, בתוספת השתתפותם של המסדרים הצבאיים. עד מותו של בַּיְבַּרְס ב-1277, כל שנותר מהשטחים הפרנקים היה רצועת חוף בין טירת עתלית ללטקיה, כאשר לטקיה עצמה נפלה בידי הממלוכים ב-1287 וטריפולי ב-1289.

נפילת עכו ואובדן הממלכה: 1291

בשנת 1290, כאשר יורשו של בַּיְבַּרְס, קלאוון, תקף את עכו, הסוף היה קרוב, ובמאי 1291, בנו של קלאוון, אל-אשרף חליל, כבש את עכו. זה היה אירוע הסיום לממלכה הצלבנית ולכל המדינות הפרנקיות מלבד ממלכת קפריסין. צור, צידון, ביירות וטרטוס נפלו. באוגוסט, עם עזיבתם של אחרוני הפרנקים את המבצר הטמפלרי הגדול של עתלית, הסתיימו 200 שנה של שלטון צלבני בלבאנט. בעקבות אובדן המדינות הצלבניות בסוריה, ברחו רבים מהפרנקים לקפריסין. האי נשאר תחת שלטון פראנקי עד 1489, אז נרכש על ידי הוונציאנים.