330 – 636 לספירה
1517 – 1918 לספירה

התקופה הפרסית

586 – 333 לפסה"נ
מאיר אדרעי – המכון ללימודי ים ע"ש ליאון רקנאטי – אוניברסיטת חיפה

התקופה הפרסית בדרום הלבנט היא תקופה של המשכיות ושינוי כאחד. זו תקופה של מיזוג השפעות תרבותיות הן מהמזרח והן מהמערב. מדובר בתקופה מקראית, אך גם תחילתו של העידן הקלאסי. במהלך התקופה הפרסית, רובו המכריע של המזרח הקדום היה תחת ההגמוניה של המלכים האחמנים שהקימו את האימפריה הפרסית, האימפריה הגדולה ביותר עד לאותם ימים, אשר בימי הזוהר שלה השתרעה מהבלקן דרך אסיה הקטנה ועד מזרח אסיה (אפגניסטן המודרנית), ואף דרומה ללוב, דרך מצרים, דרום הלבנט ומסופוטמיה עד לעמק ההינדוס (איור 1).

איור 1: מפת האימפריה הפרסית תחת דריווש הראשון

האחמנים, שנקראו על שם אביהם המיתולוגי, אָחָאֶמֶנֶס, היו קבוצה דוברת איראנית שהצליחה להקים ממלכה עצמאית אשר בירתה אָנְשָאן, בשטח עֵילָם, במאה ה-8 לפני הספירה. ככל שעילם נחלשה עקב הסכסוכים המתמידים עם אשור, הפכו האחמנים יותר ויותר חזקים ועצמאיים. במהלך אמצע המאה ה-6 לפסה"נ, הצליח כורש הגדול (בערך 530-600 לפסה"נ), האב המייסד של האימפריה הפרסית, לכבוש את ממלכת מדי. לאחר מכן המשיך מערבה לכבוש את אסיה הקטנה לפני שפנה מזרחה כדי להילחם בבבל בקרב אופּיס. באוקטובר 539 לפסה"נ צעדו כוחות כורש לתוך בבל והשתלטו על השטח העצום של האימפריה הניאו-בבלית. לא ברור אם כורש כבש את דרום הלבנט לפני כיבוש בבל או לאחר מכן, אולם נראה שמצרים הצליחה לשקם את שליטתה באזור לפרק זמן קצר קודם להשתלטות הפרסית.

על מנת להבטיח את נאמנותם של העמים השונים תחת ההגמוניה של האימפריה הפרסית שזה עתה נוסדה, החליט כורש לנקוט בגישה הרבה יותר מיטיבה ביחס לזו של האימפריה הבבלית. הוא הכריז על מספר ערי מפתח ברחבי האימפריה כערי בירה רשמיות של האחמנים, אשר שמרו על מעמד האליטות החברתיות-כלכליות שלהן, וכן הוציא צו המאפשר לעמים שגורשו על ידי הבבלים לחזור לבתיהם, לשקם את מקדשיהם ולקיים את מנהגי הדת שלהם בחופשיות. מדיניות זו בה לידי ביטוי בהכרזת כורש (איור 2) אשר היא עצמה אינה מזכירה את ירושלים, אך מוזכרת בתנ"ך פעמים אחדות (עזרא א' 4-1; ו' 12-1; דבה"י ב' ל"ו 22-23). כוונת ההצהרה הייתה להתיר ליהודים בבבל לחזור ליהודה, אשר כונתה בתקופה הפרסית בשם 'יהוד', ולבנות מחדש את מקדשם. גישה חדשנית זו העניקה לכורש פופולריות רבה ברחבי האימפריה, והמקרא העברי אף מתייחס אליו כמשיח (ישעיהו א' 45).

איור 2: הצהרת כורש, המוזיאון הבריטי (נאמני המוזיאון הבריטי ©)

כל דרום הלבנט הפך לחלק מהפחווה של עבר נהרא (עבר הנהר), אשר בתקופת כורש כללה את הארצות ממערב לפרת, כולל סוריה, פניקיה ויהודה. לאחר מותו של כורש בשדה הקרב בשנת 530 לפסה"נ, בנו ויורשו כַּנְבּוּזִי (Cambyses) השני (522-530 לפסה"נ) תפס את כס המלוכה והמשיך בהרחבת האימפריה הפרסית, תוך שהוא התמקד במעצמה הגדולה היחידה באזור, מצרים. לחוף דרום הלבנט היה תפקיד מרכזי בכיבוש מצרים ולפי מקורות כתובים, בסיס הפעולות נגד מצרים נקבע בעכו. בעבר חשבו שהנמל העתיק בעכו, שעדיין נראה בחלקו כיום, נבנה בתקופה הפרסית, אולם מחקרים עדכניים מצביעים על כך שנמל זה נבנה לראשונה בתקופה ההלניסטית, וכי הנמל הישן – או המעגן – שכן בלגונה למרגלות תל עכו שהתמלאה בסחף בתקופה הפרסית. כהכנה לפלישה הקים כנבוזי את הצי הפרסי באמצעות ציי הערים של פניקיה ואסיה הקטנה. לפי הרודוטוס (III.19.3) הפיניקים הציעו את עזרתם, מרצונם החופשי, הן במאבק הפרסים נגד מצרים, והן מאוחר יותר כאשר פרס פנתה לכבוש את יוון. לאחר כיבוש מצרים בשנת 525 לפסה"נ הפך החוף הדרומי של הלבנט לחלק החשוב ביותר של הפחווה, ושלושת הערים הפיניקיות הבולטות ביותר: צור, צידון וארווד זכו לשליטה על החוף מעזה בדרום ועד למפרץ איסקנדרון (אלכסנדריה של סוריה) בצפון. נראה שעזה הייתה תחת שלטון פרסי ישיר ושורה של מבצרים, ששימשו גם כמרכזים מנהליים, נוסדו בחלקו הדרומי של הלבנט ובחצי האי סיני באתרים כמו תל הרור, תל שרע, תל אל-פארעה (דרום), ותל קטיף (רוקייש), על מנת לסייע לצבא הפרסי במקרה של מרד מצרי.

איור 3: סרקופג וכתובת אשמונעזר השני, המוצג במוזיאון הלובר, פריז

מבין ערי-המדינה הפיניקיות, צידון הייתה החזקה והחשובה ביותר בתקופה הפרסית. הכתובת על סרקופג אשמונעזר השני (איור 3), שנמצא בנקרופוליס המלכותי מֶעארֶת אַבְּלוּן בצידון, ציינה כי בשל המעשים הגדולים שעשה אשמונעזר השני, נתן מלך המלכים לצידון את אדמות התבואה, דור ויפו (לעיתים מתורגם כארצות דגון). צידון נהנה גם מהיחסים הנוחים ביותר עם החצר האחמנית. בבוסתן א-שייח, אתר שנמצא כ-3 ק"מ צפונית לצידון, היה מושבו של המושל הפרסי. הוקם שם מקדש באדריכלות האחמנית, ואף היה לצדו גן מלכותי (פרדיסוס ביוונית). זהו האתר היחיד בדרום הלבנט שבו נמצאו אלמנטים ארכיטקטוניים אחמנידיים (איור 4).

איור 4: פסל ראש שור ממקדש אֶשְמוּן

בשנת 522 לפסה"נ קמביסס מת בשדה הקרב, ודריווש הראשון (486-522 לפסה"נ) עלה לשלטון. לאחר שביסס את שליטתו באימפריה, דריווש ביצע רפורמות דרמטיות. האימפריה אורגנה מחדש לעשרים סטראפיות במקום שבע, שהיו קודם זמנו. הוקמה מערכת כבישים חדשה ושירותי דואר יעילים, שחיברו בין האזורים הרחוקים ביותר של האימפריה. דריווש הטביע מטבעות כחלק ממערכת מוניטרית אימפריאלית. הוא אף ייסד את הזורואסטריות כדת הרשמית של האימפריה ושל משפחת המלוכה, ואת אַהוּרָא מזְדָא בתור האלוהות הראשית שלה. דריווש היה המלך הראשון שניסה להרחיב את האימפריה הפרסית לאירופה, במהלך מלחמות יוון-פרס.

שלא כמו שהיה מקובל לחשוב בעבר, בתקופה הפרסית חווה דרום הלבנט עידן מדהים של פעילויות בנייה ועיור, במיוחד לאורך החוף. ישובים רבים כמו ביירות, דור ואשקלון נבנו מחדש, חודשו והורחבו עוד יותר, לעיתים לאחר פער יישובי. ישובים חדשים, קטנים ולעיתים מבוצרים כמו תל מגדים, נחל תות ואפולוניה פרחו בחוף. בשנים האחרונות נמצאו מספר רב של מבצרים קטנים ואחוזות חקלאיות שנוסדו בתקופה הפרסית גם בפנים הארץ, בהרי יהודה, באדום, בשומרון ובעבר הירדן, אולם נראה כי אזורים אלה הפכו צפופים רק מאוחר יותר בתקופה הפרסית, ככל הנראה לאחר שמצרים החלה למרוד בפרס.

ספרי עזרא ונחמיה מספרים על חזרתם של רבבות יהודים למחוז יהוד, ובעיקר לירושלים. עם זאת, ארכיאולוגים רבים טוענים שהארכיאולוגיה מצביעה על כך שבתקופה זו הייתה ירושלים קטנה, שטחה היה כ- 25 דונמים שהשתרעו על פני הרכס המזרחי (עיר דוד), ואוכלוסיית העיר מנתה רק כמה מאות אנשים. מחקרים אחרים מצביעים על כך שהעיר ירושלים בתקופה הפרסית ובראשית התקופה ההלניסטית הוגבלה לחלקו המרכזי של הרכס כמעט ללא עדות למגורים בעיר דוד. מהחפירות אחרונות בחניון גבעתי עולה כי הייתה התיישבות מסוימת בתקופה הפרסית גם במדרון המערבי. אילת מזר ז"ל חשפה חלק מחומת העיר שנבנתה בתקופה הפרסית כמתואר בספר נחמיה (ו 15), ממצא שהעניק אמינות לתיאור המקראי. עם זאת, התיארוך של מזר הועמד בספק על ידי אחרים מכיוון שיש מעט עדויות לכך שהחלק הדרום-מזרחי של העיר היה מאוכלס באותה תקופה. ראוי לציין תיאוריה עדכנית נוספת המציעה אפשרות לפיה התל הקדום של ירושלים, המתוארך לתקופות הברונזה, הברזל והפרסית, התרכז בשטח של כ-50 דונם בתחום הר הבית, שטח שהתאים לעיירה גדולה. על גבי השטח הזה הקים הורדוס את הפודיום הענק של בית המקדש בתקופה הרומית הקדומה ולכן הידע שלנו על ירושלים שלפני התקופה הרומית מוגבל ביותר. נראה שבמחצית הראשונה של התקופה הפרסית, ירושלים לא הייתה המרכז המנהלי של יהוד וזה היה ממוקם ברמת רחל, שבה היה גם גן מלכותי דומה לזה שנמצא בבוסטאן א-שייח.

למרות שרוב המסורות האדריכליות של תקופת הברזל נמשכות לתוך התקופה הפרסית, ישנם שני שינויים מרכזיים המאפיינים תקופה זו. מהמאה ה-5 לפסה"נ, היה ניסיון מודע לתכנון עירוני לפי תוכנית היפודמית בעלת רשת רחובות מצטלבים שתי וערב. דוגמאות לניסיונות כאלה ניתן לראות ביישובים כגון דור, מגידו ומרשה (איור 5). עם זאת, מאחר שרבים מהיישובים בדרום הלבנט נבנו על גבי תלים לעיתים מבוצרים, תוכנית העיר שלהם הייתה צריכה להתאים למתאר הקיים. השינוי הגדול השני, שהפך לסימן היכר של התקופה הפרסית, הוא האימוץ והשימוש הנרחב בתוכנית 'בית החצר', ברחבי דרום הלבנט, לאדריכלות פרטית וציבורית כאחד. תוכנית זו שימשה למבנים בעלי תפקידים שונים, לרבות מבצרים, מקדשים, מבנים אדמיניסטרטיביים ובתי מגורים והיא אף היוותה תבנית ליישובים חדשים שנוסדו.

איור 5: תכנית של דור בתקופה הפרסית המציגה את הרחובות הראשיים והמבנים הידועים (ניצקה, מרטין ושלו 2011, איור 3)

כמה שינויים בולטים נרשמו גם בתרבות החומרית הפולחנית של התקופה הפרסית. פסלוני חרס המשיכו את מסורות תקופת הברזל, תוך שימוש בדמות נקבה עירומה התומכת בחזה, אך נוספו לרפטואר גם פסלונים בצורות חדשות רבות. במהלך תקופה זו נוצרו גם פסלונים רבים של נשים בהריון המוצגות לבושות. פסלונים אלה נמצאו לא רק ביבשה, אלא גם בקרקעית הים, במיוחד ליד צור. גם פסלוני זכרים מופיעים יותר מאשר בתקופות קודמות. מרביתם מציגים את דמותו של זכר מזוקן בעל כתר מצרי או כובע פרסי. צלמית שכיחה נוספת בת התקופה כונתה 'הרוכב הפרסי'. היא מציגה רוכב יושב על סוס (איור 6). צלמית זו הייתה פופולרית בכל רחבי האימפריה וייתכן שהייתה קשורה להקמת מערכת הדרכים והדואר בידי דריווש הראשון. יש לציין כי ביהוד כמעט ולא נמצאו צלמיות המתוארכות לתקופה הפרסית. חפץ פולחני נוסף שהפך לפופולרי בתקופה הפרסית היה מזבח הקטורת בעל צורת הקובייה (איור 7). מזבחונים אלה, בעלי ארבע רגליים, מופיעים לראשונה בסוף תקופת הברזל, אולם בתקופה הפרסית הם נמצאו בשפע, בעיקר בהקשרים פולחניים, וייתכן שהם משקפים עלייה בסחר בקטורת מדרום ערב. ב"מקדש השמש" בלכיש, לדוגמה, נמצאו כ-200 מזבחונים שכאלה. תופעה מעניינת נוספת שככל הנראה צריכה להתפרש בהקשר פולחני, היא קבורת הכלבים שהופכת לפופולרית בתקופה הפרסית, במהלכה נמצאו אתרי קבורה רבים של כלבים בעיקר לאורך החוף אך גם באתרים בפנים הארץ. באשקלון נחשף אתר הקבורה הגדול ביותר של כלבים בדרום הלבנט, בו נמצאו למעלה מ-1200 כלבים קבורים בבורות רדודים לא מסומנים. הכלבים הונחו על צדם כשזנבם תחוב בין רגליהם האחוריות (איור 8). על שרידי השלדים לא הובחנו סימני אלימות או סימני חיתוך ולא נמצאו מנחות קבורה. רוב הכלבים שנמצאו היו בני פחות מ-6 חודשים, חלקם בני ימים אחדים בלבד. הגיל והמין של הכלבים אינם מתאימים לאלה של אוכלוסיית כלבים רגילה, לכן נראה שלא כולם מצאו את מותם בו זמנית, אלא במשך תקופה של כ-80 שנה בין המאות ה-5 ל-4 לפסה"נ. פרופ' לארי סטייגר המנוח, ואחריו אחרים, הציעו שזהו בית קברות לכלבי מקדש שהיו קשורים לפולחן ריפוי, זאת בהתבסס על מקבילות במסופוטמיה, ביוון ובאסיה הקטנה. כותב שורות אלה הציע שלא מדובר בכלבי מקדש, אלא שהכלבים נשחטו כחלק מריטואל. תיאוריות אחרות הציעו שמדובר בבית קברות לכלבים שמתו לפני שנסחרו על ידי הפיניקים, או שפשוט כלבים זכו למעמד גבוה בתקופה הפרסית ולכן השקיעו בקבורתם. ככל שנמצאות יותר ויותר קבורות כלבים, נמשך הדיון על תופעה מעניינת זו.

איור 6: פסלון רוכב פרסי (ר"ע מס' 1940-323, צילום מ' סוכובולסקי)
איור 7: מזבח אבן גיר עליו כתובת ארמית ועיטור בדוגמאות צמחיות וגאומטריות מלכיש (ר"ע מס' 1936-1815, צילום מ' קורן)
איור 8: קבורה של כלבים באשקלון

נראה שהיהודים לא היו פטורים מהשפעות אחמניות, או ליתר דיוק זורואסטריות, למרות שאין לכך עדות ברורה בתרבות החומרית. ישנם ויכוחים רבים בשאלה כמה סופרי המקרא שאלו מהאמונה הזורואסטרית, וכמה מהטכסט התנ"כי חובר במהלך התקופה הפרסית. מקובל שבמהלך המאות ה-4-6 לפני הספירה, התגבשה לראשונה היהדות כפי שהיא נתפסת כיום. בתקופה זו הפכה ירושלים למרכז העולם היהודי, אולם יהודים שגשגו גם בפזורה, בבבל וגם באלפנטינה שבמצרים, שם נבנה מקדש יהודי מקביל. באותה תקופה גם התפתח קרע בין יהודי ירושלים השבים לבין האוכלוסייה השומרונית שפרשה והקימה מקדש חדש בהר גריזים.

הפיניקים הושפעו אף הם עמוקות מהאידיאולוגיה הזורואסטרית, שכן הם – ובראשם אנשי צידון – נהנו מיחסים חמים ביותר עם החצר המלכותית האחמנית ביחס לעמים אחרים בדרום הלבנט והם היו בקשר ישיר עם האליטות האחמניות. ייתכן ששינויים מסוימים בשיטות הקבורה, כמו הפסקת השימוש בשריפה, שהייתה פופולרית ביותר בתקופת הברזל, והפופולריות הגוברת של קבורת בודדים בקבר חצוב בסלע, כמו גם השימוש בסרקופגים עבור האליטות, היו תוצאה ישירה של השפעות אכמניות-זורואסטריות. אולי אף ניתן לייחס את תופעת קבורת הכלבים להשפעה דומה, שכן כלבים היו הישות השנייה בחשיבותה בדת הזורואסטרית.

כאמור לעיל, חל שינוי כלכלי דרמטי בתקופה הפרסית החל מתקופת שלטונו של דריווש הראשון, שייסד את המערכת המוניטרית. המטבעות הראשונים היו עשויים מאלקטריום והם הוטבעו באסיה הקטנה, בסוף המאה ה-7 לפני הספירה. אלה אומצו על ידי דריווש שהחל להטביע מטבעות עם דמותו עליהם. מטבעות כאלה היו יקרים מדי ולא ניתן היה להשתמש בהם במסחר יומיומי. החל מסוף המאה ה-5 לפני הספירה ובעיקר מהמאה ה-4, נפוצו מטבעות בדרום הלבנט. אולם, כפי שעולה ממקורות כתובים של התקופה ומהממצא הארכיאולוגי, התשלום באמצעות מידות משקל, כמו שקל וכיכר, היה עדיין נפוץ לצד השימוש במטבעות, לפחות עד המאה ה-4 לפני הספירה. בדרום הלבנט, מתכת הכסף הייתה המדיום היחיד ששימש להטבעת מטבעות, בהתאם למסורות מתקופת הברזל. עם זאת, באזורים אחרים, כמו הים האגאי, שבהם השימוש במטבעות הפך לפופולרי ביותר כבר במהלך המאה ה-5 לפני הספירה, נעשה שימוש גם במתכות אחרות כגון ברונזה. לכמה ערים בלבנט הייתה הפריבילגיה להטביע מטבעות, דבר שהצריך אישור מחצר המלוכה הפרסית. פניקיה, צור, צידון, גבל (ביבלוס) וארווד זכו להקים מִטבעות עירוניות. דרומה יותר, לשומרון ולירושלים, ולאורך החוף הדרומי, לאשדוד, לאשקלון ולעזה ניתנו זכויות טביעה. המטבעות מהתקופה הפרסית בלבנט נטבעו בהתאם לאחד משלושת המידות הסטנדרטיות: פרסית, אתונאית או פיניקית. על המטבעות הוצגו נושאים מעולמות אמנותיים הכוללים דיוקנאות של המלך הפרסי (איור 9), הינשוף האתונאי או מוטיבים ימיים שונים.

איור 9: מטבע מצידון עליו ספינת מלחמה פיניקית ומלך הפרסי, 425-435 לפסה"נ

דריווש לא הצליח לכבוש את יוון, וכך גם יורשו כנבוזי. אך הסכסוך עם יוון וערי המדינה שלה נמשך שנים רבות ובמיוחד עם אתונה שהובילה את הברית הדלית, קונפדרציה של מדינות ערים יווניות שמטרתה הייתה לנקום בפרס על פלישתה ליוון. האזור הפרסי העיקרי שנפגע היה חופו של דרום הלבנט, ששימש בסיס לצי הפרסי. בשנת 404 לפסה"נ ניצלה מצרים, תחת שלטון אמירטאוס, מייסד השושלת ה-28, את חוסר היציבות הפוליטית בפרס והשתחררה מהשלטון הפרסי. זמן קצר לאחר מכן יצא הצבא המצרי למסעות צבאיים בדרום הלבנט, ונראה שהצליחה להשתלט על חלק משטח זה. כתובת וחותם הנושאים את שמו של יורשו של אמירטאוס, נפרית הראשון, נמצאו בתל גזר. ההתקפות על דרום הלבנט התגברו במהלך המאה ה-4 לפני הספירה. מצרים, יחד עם אתונה והמלך הקפריסאי אוגוראס מסאלמיס, הצליחו לכבוש לזמן קצר את חוף הלבנט ולהותיר שכבות הרס באתרים כמו תל אבו-הוואם, תל מגדים ויפו. בעכו נמצאה כתובת הנושאת את שמו של פרעה אכוריס, וכתובות נוספות שנכתבו בכתב הברתי קיפרי-ארכאי, נמצאו באתרים כמו כברי, עכו ודור. לפי יוספוס פלוויוס, בתקופת שלטונו של ארתחשסתא השלישי (338-359 לפנה"ס) מחוז 'יהוד' מרד בפרס. המרד הוכנע והביא לגירוש יהודים להורקניה שבים הכספי. התקופה הארוכה של העוינות וחוסר היציבות הפוליטית אפילו הצליחה לשבור את הקשר בין פניקיה לחצר האחמנית, וערים פיניקיות, בראשות טתנֶס מצידון, התקוממו נגד פרס בשנת 347 לפסה"נ. על פי מקורות כתובים, מרד זה הוכנע ביד קשה והביא לחורבנה של צידון, למותם של כ-40,000 בני אדם ולשעבודם של ניצולים רבים.

לאחר דיכוי מרד טתנס, פנה הצבא הפרסי נגד מצרים והצליח לכבוש אותה שנית בשנת 343 לפסה"נ ולהשיב את השלום לדרום הלבנט. השקט נשמר עד לפלישת הצבא המקדוני בראשות אלכסנדר מוקדון. בשנת 333 לפסה"נ פגש דריווש השלישי (333-336 לפנה"ס), המלך האחרון של האימפריה הפרסית, את כוחותיו של אלכסנדר באיסוס והובס על ידם (איור 10). לאחר הניצחון באיסוס, אלכסנדר כבש במהירות את דרום הלבנט בשנת 332 לפני הספירה, והחלה התקופה ההלניסטית.

איור 10: פסיפס קרב איסוּס, מוצג במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי, נאפולי

מקורות נבחרים לקריאה

ליפשיץ, ע' 2018. עידן האימפריות: היסטוריה ומנהל ביהודה לאור טביעות החותם על קנקנים. ירושלים

ליפשיץ, ע', גדות י', ארובס ב' ואומינג מ' תשס"ט. רמת רחל וסודותיה. קדמוניות 138: 77-58

שטרן, א' תשל"ג. התרבות החומרית של ארץ ישראל בתקופה הפרסית (332-538 לפנה"ס). ירושלים

Berlin, A.M. 1997. Archaeological Sources for the History of Palestine: Between Large Forces: Palestine in the Hellenistic Period. The Biblical Archaeologist 60/1: 2-51.

Edrey, M. 2019. Phoenician Identity in Context: Material Cultural Koiné in the Iron Age Levant (AOAT 469). Münster.

Magness, J. 2012. The Archaeology of the Holy Land. Cambridge.

Nitschke, J.L., Martin, S.R., and Shalev, Y. 2011. Between Carmel and the Sea: Tel Dor: The Late Periods. Near Eastern Archaeology 74/3: 132-154.