העיר הרומית באיה, שנחשבה אבודה במשך 1,700 שנים, התגלתה מחדש סמוך למפרץ נאפולי, שקועה על קרקעית הים, בחוף המערבי של איטליה.
באיה, שבעבר הייתה עיר רומית עשירה, הוקמה כעיר נמל חשובה במאה הראשונה לפסה”נ, אך במהרה הפכה לאתר נופש יוקרתי ומבוקש. הודות לנוף הציורי ולמעיינות מינרליים חמים, היא משכה אליה את כל עשירי רומא, שבאו ליהנות מברכות שחיה גדולות ולשחק במשחקי הימורים במבנה מפואר, מקורה בכיפה רחבת ידיים, אשר נבנה על החוף. מן המחקר עולה שבאיה לא שימשה כאתר מרחצאות למטרות רפואה בלבד. נראה שהביקור בבאיה נבע בראש ובראשונה מסיבות חברתיות. בני האליטות, ממגוון לאומים ומוצאים חברתיים, מצאו בעיר תרבות משותפת של בריאות, הנאה ובילוי. בימי הזוהר ביקרו בה פומפיוס, סוורוס, יוליוס קיסר ודמויות בולטות אחרות של אותה תקופה. הביקור בבאיה נתפס על ידי הרומים כחלק מה’רומניטה’ מושג שהגדיר את מכלול הזהות התרבותית של האליטה הרומית. מנגד, העיר נודעה לשמצה בשל היותה מוקד דקדנטי, עיר של קלות ראש והיעדר מוסר ומבחינת ערכי ה’רומינטה’ ההוויה בבאיה לא ממש עמדה בסטנדרטים המצופים.
מה שבאמת משך אל באיה את עשירי רומא היה אורח החיים הנהנתני של תושביה ואורחיה שכלל מסיבות חוף, מפגשי שתייה, הימורים ונשים יפות. בתיאוריו של מרקוס טרנטיוס נכתב על באיה: “נשים לא נשואות הן רכוש משותף, זקנים מתנהגים כמו ילדים צעירים, והרבה ילדים צעירים מתנהגים כמו נערות צעירות”. על פי קיקרו, תוארה באיה כעיר חטאים ומקום שבו כל המוסר נעלם לחלוטין.
הפילוסוף סֶנֶקָא (Lucius Annaeus Seneca), נולד בשנת 3 לפסה”נ ומת בשנת 65. בין כתביו הרבים הוא התייחס גם למרחצאות בעיר באיֶה (מתוך “מכתבי מוסר”, הספר החמישי, מכתב 51. על פי תרגום של אהרון קמינקא):
סנקא ללוציליוס, שלום.
איש כפי יכלתו, לוציליוס! לך יש במקומך ההר אטנה, ההר היותר מהולל בסיציליא (אינני מוצא הטעם, למה מסאלא וגם וולגיוס מכנים אותו היחיד; אצל שניהם קראתי זאת. אבל הרי מקומות רבים ישנם הזורקים מתוכם אש, אף אם לא גבוהים כל כך, ומהם נמוכים, אצל הגבוהים האש יותר מצויה, מפני שדרכה להתנשא למרום) – ואנחנו כפי יכלתנו מצאנו סיפוק בעיר באיא – אולם אני עזבתי את המקום למחרת בואי שמה, כי למרות כל המתנות, אשר העניק לו הטבע, צריכים לברוח ממנו, מפני שיהירות העשירים בחרה להתהדר בו.
תשאל: היתכן להראות שנאה למקום ?בוודאי לא. אבל כמו שיש בגד יותר נאות לאיש משכיל וישר מבגד אחר, לא מפני שהוא שונא לאיזה צבע, כי אם מפני שאינו מוצא אותו מתאים לדרכי חייו הפשוטים, כן יש מקומות אשר המשכיל, או השואף להשכלה, יתרחק מהם ,מפני שישיבתם אינה מתאימה למידות טובות .מי שחושב להתבודד, לא יבחר בעיר קנופוס ,אף על פי שאין המקום אוסר לחיות בענווה, וגם לא את באיא, כי שניהם נעשו ערי מקלט לכל העוונות. היהירות הבזבזנית מרשה לה שם כל דבר, וכאילו זכות לה שם ליתר חופש, היא משתחררה בעזות יתרה. לא רק על טובת הגוף כי אם גם על שיפור המידות עלינו להשגיח בבחירת מושבנו. כמו שלא הייתי רוצה לשבת בקרב תליינים, כן לא נעמה לי קרבת בתי מרזח. לראות את השיכורים התועים על חוף הים, את הזוללים וסובאים בספינות בתוך שאון הנוגנים אשר סביבם ,וכל מה שהחציפות המשוחררה מנימוסים טובים לא רק עושה מן החטאים, כי אם מציגה לראוה – למה לי כל אלה? עלינו להתרחק ולברוח אף מכל מה שמסית לעוונות. צריכים לחזק את הלב ולמשוך אותו הלאה מן התאוות הצודדות אותו.
מרחצאות תרמיים היו פזורים באזור הוולקני שבין מפרץ Puteoli (Pozzuoli המודרנית) ומפרץ Baiae, אשר כונה על ידי הרומים בהתאם לאופיו “Campi Flegrei” (שדות בוערים). הוראס ציין באחד ממכתביו במאה הראשונה לפני הספירה: “אף מפרץ בעולם אינו עולה על Baiae המקסימה.” בהשראת הסביבה הוולקנית הדרמטית, הנוף של האזור כולו היה שזור בסיפורי מסתורין מיתולוגיים בהם היו מעורבים האלים. הרומים האמינו כי באיה נקראה על שם באיוס, אחד מבני הלוויה של אודיסאוס.
העדות ההיסטורית הקדומה ביותר לביקור במרחצאות של השדות הפלגריים הייתה במאה הראשונה לפני הספירה. לִיוִי מעיד על סקיפיו היספָּאלוּס אשר נשלח לאקווה קומאנה בשנת 176 לפסה”נ כדי למצוא תרופה לשיתוק חלקי שפקד אותו כתוצאה מנפילה מסוסו. עם זאת, הריפוי נכשל, הזיהום החמיר והוא מת זמן קצר לאחר מכן.
בשנת 88 לפסה”נ הפציר העם הרומי במדינאי גאיוס מריוס לצאת לעיר באיה ולדאוג לבריאותו. מריוס היה שחוק מזקנה והוא סבל מראומטיזם. המקורות מציינים כי למריוס היה דומוס אורבנה (בית שרד) מפואר בבאיה, ואולי אפילו שני בתים. בתחילת המאה הראשונה לפני הספירה נרשמה עלייה בפעילות הבנייה למגורים בעיר, שכן הכיבושים הצבאיים של רומא והשליטה בחבלי ארץ חדשים, הפכו את האליטות לעשירות יותר. בשלב הזה המוטיבציה של עשירי רומא להקים בית שני בבאיה נבעה לא רק מיופיה של העיר וממרחצאותיה, אלה בעיקר מהרצון להשתייך לקבוצה חברתית שיכלה להרשות לעצמה מגורים במקום.
נראה כי רוב ההתרחבות של אתר הנופש התרחשה בסוף המאה הראשונה לפני הספירה ובמהלך המאות הראשונות לספירה. בחינה של השרידים הקדומים באתר מלמדת שהוא נבנה לאורך תקופה ממושכת ומבלי שהייתה לו תכנית מתאר סדורה, כפי שהיה מקובל בערים אחרות באותם ימים. תושבי העיר חפרו בארות בכל מקום שבו היו מים מינרליים חמים והם בנו מתקנים תרמיים לרחצה סביב הבארות. העיר כולה גדושה במערות תת קרקעיות, בחדרים ובגלריות ששימשו את המרחצאות, כפי שהסביר האדריכל ויטרוביוס במאה הראשונה לפני הספירה:
בגבעות של Baiae נחפרים […] אתרים למציאת חדרי הזעה. באלה, אדים חמים העולים ממעמקים. הם מחוררים את האדמה בעוצמת החום שלהם ועוברים דרכה, כך הם מייצרים יתרונות בולטים בחדרי ההזעה.
על פי ההיסטוריון סטרבו (סוף המאה הראשונה לפני הספירה):
בנאפוליס (נאפולי( יש מעיינות מים חמים ומרחצאות שאינם נחותים מאלה שבבאיה, אם כי היו בה פחות מבקרים מאשר בבאיה, שכן בבאיה נבנה ארמון על ארמון, בזה אחר זה, אשר יחדיו הפכו אותה לעיר חדשה.
בחלקי העיר שנותרו מעל פני הקרקע, על מדרון השלוחה, נותרו שרידים של מבנים מדורגים מרשימים, מזרקות, בריכות, מדרגות ורמפות. בחלקו הדרומי של המתחם נמצאו בריכות שחיה שהיו מחוברות לחדרים קטנים. נראה שהיחידות הקטנות הללו תפקדו כעצמאיות. ואולי היו אלה חדרי אירוח למבקרים ששילמו מספיק כדי לזכות ברחצה פרטית. העיר תוכננה באופן בו ניתן היה לעבור בקלות בין בתיה ורבעיה ואף היו בה חללים ציבוריים שאפשרו מפגש בין המבקרים בעיר. אחד ממוקדי המפגש היה “תיאטרון המים” אליו הייתה צמודה בריכת שחייה גדולה. במקום נערכו מופעים מוזיקליים ומימיים. על הקיסר נירון (54–68 לספירה) מסופר שהוא החל בהקמת אגם מלאכותי שהמשתרע ממיסנום ועד אגם אוורנוס (ראו מפה לעיל). האגם היה אמור להיות מקורה בגג שנתמך בעמודים. נירון תכנן לחבר בכך את כל המעיינות החמים בסביבת באיה. בנוסף הוא תכנן לכרות תעלה מלאכותית מאברנוס עד לאוסטיה, זאת בכדי לאפשר את הפלגה באנייה בין רומא לבאיה, אך לא דרך הים.
סְוֶאטוֹנְיוּס (המאה השנייה לספירה) מזכיר את התוכניות של נירון כהמחשה לפזרנות המטורפת של הקיסר. אם כי אפשר לפרש זאת גם כתוכנית לשדרוג המרחצאות וניסיון לשלוט בהן כמתחם אימפריאלי.
גם טקיטוס (המאה השנייה לספירה), מדווח על היוזמה לכרות תעלה שתחבר את אגם אוורנוס לנהר הטיבר, ובכך תקל על הנסיעה בין רומא לבאיה, ותהפוך אותה לנוחה יותר בהשוואה לנסיעה בדרך היבשתית הסלולה. טקיטוס מסביר שהעבודות לכריית התעלה החלו לפני מותו של נירון, בשנת 68 לספירה, אם כי לא ברור באיזו מידה המיזם התקדם. תיאורי מסעות שונים מימי הביניים מזכירים את שרידי התעלה המתוארת. למרות המוניטין של נרון כקיסר אכזר, הוא הצליח בבירור לרשום את שמו בזיכרון התרבותי של באיה, הישג שכנראה נבע מטביעת חותמו על נוף העיר וסביבתה.
מקורות כתובים מעידים על קיסרים אחרים שבנו בבאיה. הקיסר דומיטיאנוס (51–96 לספירה) הקים בה piscinae (בריכות דגים). על פי המשורר מרסיאל: לכל אחד מהדגים בבריכות היה שם, הוא זיהה את קולו של הקיסר ושחה על פי בקשתו ללקק את ידו. כבר בתקופה הרפובליקנית, טיפוח בריכות דגים והתייחסות אליהם כחיית מחמד הייתה פעילות אהובה על האליטה הרומית במפרץ נאפולי. עם זאת, הבעלים שלהם ספגו ביקורת בשל העובדה שהם הראו דאגה גדולה יותר להאכלת הדגים מידם מאשר לענייני המדינה.
במאה הרביעית אונאפיוס תאר את המרחצאות של חמת-גדר הרומית כ”נחותים רק מאלו שבבאיה באיטליה, שאיתם לא ניתן להשוות מרחצאות אחרים”. העיר באיה המשיכה לשגשג עד שסדרת רעידות אדמה גרמו לשקיעתה במהלך המאה החמישית לספירה. אותה פעילות וולקנית שיצרה את המעיינות החמים שמשכו לעיר תושבים, לבסוף גרמה לשקיעה הדרגתית של כמה מאות מטרים מקו החוף אשר סופה בשקיעתה של מרבית העיר באיה במצולות הים התיכון. מחקרים גיאולוגיים שהתקיימו באתר לאחרונה מסבירים את שקיעתה של העיר כתוצאה מהתמלאות מחזורית ומריקון תאי מאגמה מתחת לאדמה (תופעה המכונה ברדיסיזם – bradyseism). עדות ויזואלית לתופעה זו ניתן לראות בצילומים תת-ימיים באתר בהם נראה בעבוע של גז מאין ספור נקודות בקרקעית הים.
תגליות ארכאולוגיות אחרונות של צוללנים חשפו בבאיה מבנים רבים שהוכרזו כפארק ארכיאולוגי תת-ימי. תחת פני הים ניתן לצפות במונומנטים החרבים, בשרידי בתי השרד המפוארים, בפסלי השיש, בפסיפסים מרהיבים ובמבנים מרשימים נוספים. אחד מהמבנים, גדול ומרשים במיוחד ולדעת החוקרים הוא שימש כביתו של הקיסר קלאודיוס.
באירופה שלאחר ימי האימפריה הרומית, הפכה באיה לסמל. סופרים מימי הביניים הציגו את עצמם כחלק מקהילת האליטה שאפיינה את באי העיר ונהגו לתאר את ביקורם באתר המרחצאות, גם אם הביקור היה מדומיין, זאת כפי שעשו מאות שנים לפניהם, ובכך ביקשו לעגן את עצמם בעבר קולקטיבי משותף.
