בדרום חצי האי סיני, על פסגת ג’בל מוסא שבאזור ההר הגבוה, מופיעים על חלק מאבני ההר דפוסים דמויי צמח. אבנים אלו קיבלו את הכינוי “אבני סיני” והן נמכרות כיום במחירים המגיעים למאות דולרים.
פסגת ג’בל מוסא הינה חלק מיחידה גיאולוגית הכוללת גם את ההרים המקודשים ג’בל קתרינה וג’בל צפצפה. על פי האמונה, למרגלות ההר, במקום בו עומדת כנסיית סנטה קתרינה, התרחש נס הסנה הבוער. הנוף ההררי ומיקומו תרמו ככל הנראה לבחירת הגוש ההררי כמקום קדוש, שכן, גובהם ותלילותם של הרי הגרניט וצבעם יוצרים נוף רב עוצמה היכול לעורר רגשות דתיים. בכתביה של אלגריה, עולת רגל ספרדייה אשר ביקרה בהר סיני במאה הרביעית לספירה, ניתן לראות דוגמא לחותם שהותיר הנוף הגיאולוגי על עולי הרגל הנוצרים. את הכניסה למישור עמק א-רחה, מעליו מזדקרים הרי סיני היא מתארת כך: “בינתיים הלכנו ובאנו אל מקום אחד, שם נפתחו ההרים אשר הלכנו ביניהם, ויצרו עמק אין סופי, עצום, רחב ויפה עד מאוד (…) זה העמק העצום ורחב הידיים אשר בו חנו בני ישראל”. את הנוף היא מתארת ככזה שיכול היה להיווצר רק על ידי התערבות אלוהית. תופעת העלייה לרגל של נוצרים לג’בל מוסא וזיהויו כהר סיני החלה עם הנצרות. לא ידוע לנו על מסעות של יהודים העולים לסיני מתקופות קדומות יותר. נזירים נוצרים התיישבו בדרום סיני כבר מהמאה השלישית לספירה בכוונה להיות קרובים לאתר המקראי החשוב. מסעות צליינים להר סיני החלו ככל הנראה בתחילת המאה הרביעית כחלק מתהליך קידוש אתרים בתקופתו של קונסטנטינוס ובימי דור מנהיגי הכנסייה שחיו אחריו. הצליינות הנוצרית אל ההר נמשכה ברציפות בהיקפים משתנים לפחות עד המאה החמש עשרה, והיא קיימת גם כיום. במהלך המאה האחת עשרה או השתיים עשרה לספירה נבנה המסגד שעל הר סיני והוא שימש כתחנה במסעות הצליינות המוסלמיים למכה. השלטון המוסלמי בדרך כלל לא פגע במנזר ובנזיריו ואף הגן עליהם וסיפק להם זכויות.
איסוף האבנים מהר סיני על ידי עולי הרגל מוזכר כנוהג לפחות מהמאה השמינית לספירה. בכנסיות בותיקן, בשלה ובסן שבמחוז בורגו (שתי האחרונות בצרפת), נשמרו אבנים עם תגיות המשייכות אותן להר סיני. על פי מחקר פליאוגרפי (חקר הכתב העתיק), התגיות נכתבו בין המאה השביעית למאה התשיעית. בנוסף לאבנים אלה, ישנן התייחסויות היסטוריות המתארות שתי אבנים בהר ציון אשר על פי המסורת הנוצרית, מקורן בהר סיני. קיומן של האבנים ושיוכן להר סיני צוין כבר בשני כתבים בני המאה השתיים עשרה, אך מקורות אלה לא מפרטים את האגדה סביב האבנים. האגדה נזכרת לראשונה על ידי הנוסע פיליפ מסבונה, שכתביו מתוארכים לשנות השמונים של המאה השלוש עשרה. הוא מספר על שלוש אבנים אדומות ששימשו כמזבח בכנסייה והובאו אליה על ידי מלאכים לבקשתה של מריה. במהלך המאה הארבע עשרה הועברו האבנים מהכנסייה בהר ציון אל הכנסייה הארמנית וצליינים נוספים בני המאה הארבע עשרה והחמש עשרה מספרים אודותיהן. התיאור המפורט ביותר ניתן על ידי הנוסע הגרמני פליקס פברי שביקר בהר ציון ב1483. פברי תיאר בחיבוריו את מסעות הצליינות של מריה בירושלים ואת דמותה כמודל עלייה לרגל. הוא סיפר כי שתי האבנים מהר סיני שימשו לה כרליקות (חפצים קדומים מקודשים שהוחזקו בכנסיות ובמנזרים) בחדר התפילה הפרטי שלה ומציין שאחת מהן נלקחה מהמקום בו ראה משה את הסנה הבוער והשנייה מפסגת ההר. האבנים הללו עוררו במרים רגש הודיה על בתוליה וכן הרהורים על עשרת הדיברות. פברי האמין כי באמצעות האבנים מרים הייתה יכולה לבקר בהר סיני ברוחה, באופן שהחליף את המסע הממשי.
מלבד התיאור של האבנים מהר סיני שנמצאו בהר ציון ובאירופה ישנם גם תיאורים של עולי רגל המתעדים אבנים בעלות דפוס דמוי צמח. ההדפסים הצמחיים על האבנים הן למעשה תופעה גיאולוגית הנקראת “פרחי מנגן” אשר אינה ייחודית לסיני ומופיעה במקומות שונים בעולם, כולל בישראל. תופעה זו מתאפיינת באבני גרניט בצבעים הנעים בין בז’ חיוור לאדום ועליהן מופיעות צורות הדומות לשורשי צמח.
האבנים הללו מתועדות לראשונה על ידי תיאטמר, נוסע גרמני בן המאה ה13. תיאטמר מתאר אבנים שנראה כאילו צוירו עליהן ייצוג של הסנה הבוער ושביכולתן לעזור בריפוי מחלות. גם הנוסע האיטלקי גוצ’י שביקר בלבנט בשנת 1384 מזכיר את האבנים בסיני, שבהן זיהה דווקא את עץ הדקל. הוא טען כי האבנים קיבלו את הדפס עץ הדקל כיוון שקרני אלוהים נגעו בהן וההוכחה לכך היא שהאבנים מופיעות רק בחלק אחד של ההר. ענפי הדקל זוהו בימי הביניים עם צליינות לארץ הקודש, ונקשרו לאמונה המספרת שישו נכנס לירושלים וענפי הדקל (כפות התמרים או בלטינית palmarum) השתחוו בפניו. הצליין הצרפתי אוגייר השמיני, אשר ביקר בסיני בשנת 1395, סיפר אודות האבנים אשר נמצאות במקום בו התרחש סיפור הסנה הבוער והוא אף ראה בהן את צורתו של הסנה. הוא טען שהציור על האבנים נעשה בצורה כה מדויקת שאף צייר לא יכול היה לציירן. אוגייר הציג הסבר לתפוצת האבנים על ההר: משה אסף פרחים מהסנה ופיזר אותם ובמקומות בהם הפרחים נפלו הם הותירו את צורתם על האבנים. הוא גם ציין כי הרבה צליינים לוקחים איתם את האבנים כעדות לקדושת המקום ולנס שהתרחש בו. עולה רגל נוסף בן המאה הארבע עשרה ייחס את קדושתן של האבנים דווקא לקדושה קתרינה ולא לסיפור הסנה הבוער, וראה בהן גם הוא את עלי הדקל.
במסורת הנוצרית בתקופה זו, מקובל היה לראות בשרידים כ– Pars pro toto, החלק שמגלם את השלם. כמו האמונה שקדוש מתגלם בחלק מעצמותיו, כך האמונה שהאבנים מסיני, מגלמות את הקדושה של ההר ממנו הן הגיעו.
מעניין לציין כי המסורת אודות האבנים מסיני חלחלה גם לאסלאם וליהדות. במאה השלוש עשרה הקוסמוגרף הפרסי זכריא אל-קזויני מציין בתיאור הר סיני אבנים שבכל צורה בה הן נשברות מתגלה בהן צורתו של הסנה. אל-קזויני ליקט מחיבורים קודמים וניתן להניח שתיאור האבנים לקוח ממקור קדום יותר. האבנים מופיעות גם בספר ‘תיאור הארצות’ שפורסם בסביבות שנת 1321 על ידי הגיאוגרף המוסלמי אבו אלפידא. הוא מספר על מחלוקת בין פרשנים בנוגע לשאלה האם באבנים מופיעה דמותו של הסנה או של עץ.
גם במסורת היהודית בימי הביניים ישנם אזכורים לאבני סיני. ר’ משה בן יהושע מנרבון (דרום צרפת), שפעל במערב אירופה במהלך המאה הארבע עשרה מספר שראה אבן מהר סיני. הוא מספר על אבן שהובאה על ידי אציל מברצלונה ומתארה כאבן המכילה בתוכה את דמות הסנה וככל ששוברים אותה גם בחלקיה נשמרת צורת הסנה. מקורות נוספים בני המאה הארבע עשרה והחמש עשרה חזרו על דבריו של ר’ משה בן יהושע. התיאור הפלאי של ר’ משה בן יהושע עודד יהודים אחרים בני התקופה למצוא את אותן אבנים מסיני. כך למשל, ר’ שמואל אבן סנה מספר שהלך לברצלונה לראות את האבנים ולאחר שגילה שאלו הועברו לפרפיניין שבדרום צרפת, נסע עד לשם לראותן.
את הרושם אותו השאירו אבני סיני ניתן לראות גם בכתבים מן המאה התשע עשרה ומהמאה העשרים. לדוגמא, הרב יעקב הלוי ספיר סיפר בעקבות ביקורו בהר סיני: “ואחרי דרכה רגלי עליהם נשברו תחת כפות רגלי, ושמעתי קול שבר אבנים. ופניתי עליהם, והנה כולם אבן מקשה דומם, וכל צומח אין בה. ובמקום השברים יראו עורקים מפוצלות, כאשר יתראו בעצי זית (ולא צורת הסנה). שמחתי עליהם, וקטפתי ולקטתי מהם מלא חצני ואמתחותי כאשר יכולתי שאת”. צבי כשדאי, אשר ערך מסע אל הר סיני בתחילת המאה העשרים, רואה באבני סיני את צורת הסנה ומתארן כך: “ולכל עבר ופאה אתה רואה אבני-סנה פזורות לפניך, כי להזכירך את ההופעה הראשונה לבחיר האנושות, ‘בלבת-אש מתוך הסנה'”. את השפעת האבנים עליו מתאר כשדאי כך: “שוב התחילו רעיוני לעודדני ורגשות מאליפות הכרע הכריעוני על ברכי בדמותי לשמוע אותה אמרה נשגבה ‘אהיה אשר אהיה’. התנפלתי מלוא קומתי ארצה ובשפתיים-דולקות ובלב חרד נשקתי ‘ראש עפרות תבל’ ותפילה חרישית צקון-לחש רחשו שפתי (…)”
הרצון למצוא ביטוי פיזי המחבר אל הסיפור של משה והסנה הבוער התמזג עם הנוף הפיזי בדמותם של האבנים הנושאות עליהן את צורת הסנה. האבנים משמשות לא רק כחומר המגשר אל העבר אלא גם כמדיום הנושא סימנים מהסיפור המתואר בכתבי הקודש, אליו היו האבנים עדות. שכן, האבנים עצמן הפכו לשרידים מקודשים שעוצבו על ידי אירוע ניסי. עצם קיומן של האבנים בהר סיני הובן על ידי עולי הרגל כדבר ניסי, והן סיפקו להם צורה נוספת של התגלות אלוהית.
