בספר 36 בחיבור “חקר הטבע” (Naturalis Historiae), של פליניוס הזקן (Pliny the Elder’s או Plinii Secundi), מופיעים, בפסקה 20 , התיאורים הבאים, כפי שהם תורגמו על ידי פרופ’ רוני רייך: 1 “אך בראש היצירות, לא רק של פרקסיטלס, אלא בכל היקף היקום, מצוי [פסל] ונוס שלו, שאליה נסעו רבים לקְנִידוֹס, כדי לראותה. הוא יצר שני [פסלי ונוס], אחת מהן לבושה, והעמידן למכירה באותה העת. אנשי קוֹס, שלהם ניתנה הבחירה, ובאותו המחיר, העדיפו אותה [את הלבושה] כי חשבו שהיא [מתאימה יותר] למוסר ולצניעות. אנשי קנידוס, לעומת זאת, רכשו את הפסל שנותר, וזה זכה לתהילה גדולה יותר.”
פליניוס ממשיך בפסקה 21 : “אחר כך ביקש המלך נִיקוֹמֶדֶס לרכשו מידי הקְנִידִים, בהבטיחו לכסות את כל חובות המדינה, שהיו גבוהים מאוד. הם העדיפו לסבול כל דבר פרט לדבר הזה, ובצדק, שכן באמצעות הפסל הזה פרסם פרקסטילס את קנידוס. ההיכלית שלה פתוחה כל כולה סביב, 2 כך שניתן לצפות בפסל האֵלה מכל הצדדים, ויש המאמינים שהוא נבנה בברכתהּ של האלה עצמה. מכל צד שמתבוננים בה, הוא זוכה להתפעלות דומה. מספרים כי אדם אחד שהתאהב [בפסל], התחבא בלילה, חיבק את הפסל, וכאות לתשוקתו הותיר אחריו כתם.”
על פי פליניוס, פרקסיטלס, בן המאה ה- 4 לפסה”נ, פיסל את ונוס תוך שהוא משתמש בטאִירה פְרינֶה (Phryne) כמודל. הטאירי (צורת הרבים לטאירה) היו מעין גיישות בעולם היווני. הן שימשו כמארחות לגברים והיו ידועות בהשכלתן הרחבה וביכולתן לנהל שיח ברומו של עולם. הן היו הנשים היחידות שהורשו להשתתף בסימפוזיונים. אפולודורוס, איש אכרנאי מתאר את מקומן של הנשים בחיי הגברים ביוון: “יש לנו הטאירה להנאה, פאלאקאה (פילגשים) לספק את צורכי הגוף, ונשים להוליד יורשים חוקיים ועל מנת לשמור באופן נאמן על תכולת הבית”.
מהמשפט הזה ניתן להבין שלא היו ציפיות מהטאירה לספק את הגוף. אך פרינה עצמה, ידועה ומוכרת בהיסטוריה והיא עסקה בגאון במתן שירותי מין תוך שהיא מחייבת את לקוחותיה ביחס הפוך לחיבתה אליהם. ככל שהיא אהבה אותם יותר, כך המחיר היה נמוך. בשל יופיה הרב שימשה פרינה כמודל לפסלים רבים ומפורסמים.
על פי תיאור מילולי מפורט של המחבר הרומי לוקיאנוס מסאמוסטה, אשר כתב את הדיאלוג Erōtes, ניתן להבין את מראה הפסל המקורי לפרטיו. לצד האלה ונוס (אפרודיטה) הוצבה אמפורה גדולה ומעליה הניחה האלה את בגדיה לפני הרחצה. פיסול נשים בעירום לא היה שכיח באמנות היוונית. נשים הוצגו כמעט ללא יוצא מן הכלל לבושות בטוגות. אך במקרים היוצאים מן הכלל בהם מוצג עירום, הוא מוצג בזיקה לרחצה, כמעין תירוץ להצגת העירום. פסל ונוס מקנידוס נלקח לימים לקונסטנטינופוליס (כיום איסטנבול), בהיותה בירת האימפריה הביזנטית. אך הוא נעלם מהעיר בעת מהומות הניקה בשנת 532 לספירה (3).
מטבע עתיק מהאי קנידוס מתאר את הפסל המפורסם ולימים הוכנו פסלים רבים בהשראתו, בהם:
ונוס קולונה אשר מוצג במוזיאון הוותיקן, וראש קאופמן המוצג במוזיאון הלובר.
העתקים מאוחרים יותר ומפורסמים של הפסל הם: ונוס מדיצ’י – עוד אחד מהפסלים הרבים באוסף מדיצ’י, אשר פוסל בשיש במאה ה- 1 לפסה”נ. הפסל מוצג בגלריה אופיצי בפירנצה. פסלים נוספים הם: ונוס ממילו (פסל שנמצא באי מילוס ומכאן שמו) וונוס הקפיטולינית.
הפסל פרקסיטלס (Πραξιτέλης) פעל באמצע המאה ה- 4 לפסה”נ, בין השנים 330-370. הוא מוכר בפסלים רבים אותם יצר בברונזה, כמקובל בזמנו, ובשיש כפי שהיה מקובל יותר בתקופות מאוחרות לזמנו. בין פסליו הרבים ידוע פסל הרמס הנושא את דיוניסוס התינוק, סאטיר נשען על עץ ואפולו קוטל הלטאה, סַאוּרוֹקְטוֹנוֹס (σαυροκτόνος)– אשר העתק שיש שלו מוצג במוזיאון הלובר. בפסל מוצג אפולו הצעיר נשען על עץ וממוקד בלטאה המטפסת על העץ, בידו הימינית הוא אוחז בחץ, אותו הוא מבקש לנעוץ בלטאה.
