קברי ירושלים בימי בית שני - חלק ד'

הארקוסוליה
בכ-120 מערות בנקרופוליס של ירושלים מצויים משכבי קבורה בצורת ארקוסוליה. בלמעלה ממחציתן הותקנו בדפנותיהן גם כוכים. שתי צורות אלו של משכבי קבורה מתקיימות אפוא זו לצד זו. הארקוסול הוא שקע חצוב במקביל לקיר החדר: תחתיתו אצטבה אופקית המשמשת משכב קבורה, דופנו האחורית אנכית ותקרתו קמורה דמוית קשת. הארקוסול הותקן לרוב במחציתו העליונה של הקיר. לעתים דופנות הארקוסול ישרות וניצבות לקרקעית. צורה זו מכונה קוודרוסול, ואין היא נבדלת מהארקוסול הטיפוסי בתפקיד או בתיארוך.
ממוצע האורך במדגם של מאה ארקוסוליה שנמדדו או פורטו בדוחות החפירות הוא  2.12 מטרים. הקצרים שבהם, אורכם 1.68 מטר והארוכים 2.3 מטרים ואף יותר, אך האורך השכיח והמצוי הוא כשני מטרים. האורך הממוצע של ארקוסול קרוב לאורכו הממוצע של כוך. העומק הממוצע של ארקוסול במדגם הוא 0.63 מטר והגובה 0.81 מטר. גובה האצטבה מעל רצפת החדר 0.65 – 1 מטר.

משענת ראש היא זיז מוגבה בקצה האצטבה, מסותת בצורת כרית או שקע מותאם לגולגולת, ולדעת הכול היא נועדה להנחת ראש הנקבר. איכול הבשר התרחש, לפי הנחה זו, על האצטבה עצמה. משענת ראש על אצטבה מופיעה בקברים בירושלים מימי בית ראשון: לעתים היא מעוצבת, לעתים פשוטה בצורת חצי מעגל.
במערות מימי הבית השני שנתגלו בירושלים לא נמצאו שלדים שהונחו פרקדן בקבורה ראשונה על אצטבות ארקוסוליה. באופן רגיל אפשר לשער כי למשענות הראש שעוצבו באצטבות אין תפקיד שימושי. מכל מקום משענות אלה הן תופעה נדירה למדיי, אולי המשך למסורת אדריכלית בקבורה יהודית קדומה.
לעתים נחצב משטח האצטבה לעומקו בצורת שוקת דמוית סרקופג, שנסגרה בלוחות כיסוי מאבן. בשתי מערות בחקל דמא נמצאו כריות ראש חצובות בתחתית שקתות קבורה באצטבות הארקוסוליה, סידור זה בלתי נפוץ. שקעים דמויי סרקופג אלה הותקנו בעת הכנת הארקוסוליה, וזמנם הוא המאה הראשונה לסה”נ. במקורותינו אפשר לזהותם עם ‘ארון שהוא חקוק בסלע’ (תוספתא ,אהלות י, ז).
מיקומם הייחודי של חדרי ארקוסוליה בחלק הפנימי והאחורי של מערכת הקבורה ,כמו למשל ב’קבר האשכולות’, מעיד כי זוהי חציבה נוספת לצורך אחסון גלוסקמאות ולא לקבורת נכבדים. ארקוסוליה המצויים לצד כוכים באותו חדר או באותה מערכת יכולים ללמד על זמנם של הכוכים, שהרי הארקוסוליה הם אלמנט מאוחר יחסית.
יש להבין כי בהיות הארקוסול פתוח, יכלה הנחת גופת מת על אצטבה לגרום לצחנה כבדה בחלל המערה בשבועות הראשונים שלאחר הקבורה ולהקשות על תפעולה. בעיה זו עמדה גם בפני הקוברים במערות מתקופת בית ראשון, ובתקופת בית שני נמצא לה פתרון בהכנסת שיטת הכוכים הסגורים. לכן אין להניח כי הארקוסוליה, על מגבלותיהם האמורות, חזרו לשמש בקבורה ראשונה.
דומה שהארקוסול נכנס לשימוש רק בשליש הראשון של המאה הראשונה לסה”נ. ההתאמה בין זמן הופעת הארקוסוליה לזמן הכנסת השימוש בגלוסקמאות שהונחו על אצטבות הארקוסול אומרת דרשני. ייתכן שמתוך שנמצאו לארקוסוליה מהלכים רבים, השתמשו בשיטה זו במקרים בודדים גם בקבורה ראשונה, והדבר נעשה במובהק לנוחיות הקוברים. במקרים אלה אולי הותקנו גם משענות הראש. שילוב של ארקוסוליה וכוכים במערה מחזק את השערתנו: כוכים נועדו בעיקרם לקבורה הראשונה וארקוסוליה – להעמדת הגלוסקמאות של הקבורה השנייה.
מערות הארקוסוליה של התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית הן לרוב קטנות, בעלות חדר אחד, עם שלושה ארקוסוליה לערך, ולכן פתיחתם או השימוש בהם היו נוחים יחסית אף אם הייתה בהם קבורה טרייה. לא כן באשר למערכת קבורה גדולה, שהייתה צריכה לשמש לעתים קרובות. בכל מקרה ברור שהסרקופג החצוב באצטבת הארקוסול ומכוסה בלוחות אבן בא למנוע את מטרד הצחנה. ראוי גם להזכיר כי היעדר ארקוסוליה אצל הנבטים והתדמורים מעיד כפי הנראה שזו המצאה ירושלמית, שנועדה בראש וראשונה להצבת גלוסקמאות.
שקעים ארוכים מלבניים המיועדים לקבורה ראשונה שלמה, שכוסו בלוחות אבן (‘קברי שוקת’) נחצבו ברצפת מערות אחדות בנקרופוליס.

אצטבות קבורה
קבורה ראשונה על אצטבות אופיינית לקברים המתוארכים למאות השמינית והשביעית לפסה”נ. קיים דמיון בין האצטבות הללו לבין האצטבות במערות מתקופת בית שני, ותיארוכן יכול להיעשות רק בעזרת ממצא נוסף. מצויים גם קברים מהתקופה ההלניסטית המאוחרת (החשמונאית) שהם קברי אצטבות. הם דומים לקברי תקופת הברזל ומתוארכים על פי הממצא.
כמו כן מוכרים קברי אצטבות המשמשים לאחסון גלוסקמאות, וזמנם המאה הראשונה לסה”נ. סביר להניח כי בהתפתחות חדרי קבורה מימי בית שני קדמו לכוכים ולארקוסוליה בקירות חדרים עם אצטבות סביב בור עמידה, שהושפעו מסגנון קבורה של ימי הבית הראשון. עם זאת ראוי לציין שאין בידע המצוי בידינו עתה כדי לאשש או להוכיח הנחה זו.

בור העמידה
השקע המרובע החצוב ברצפת חדר הקבורה מכונה ‘בור עמידה’. גובה החדר במערות הקבורה הקטנות במידותיהם היה נמוך מקומת אדם ולכן חצבו ברצפתו שקע ,בצמוד לפתח או במרכז החדר, שבו ניצב אדם בעמידה זקופה. בור העמידה נחצב בחדרים המכילים מתקני קבורה או רק אצטבות. בדפנותיהם של עשרות בורות עמידה הותקנו גם כוכים רגילים או כוכי ליקוט. ברור כי בור העמידה אינו מיועד לקבורה ראשונה בהיותו קצר מהמידה הנדרשת לכך.
במערות אחדות באזורי גיר קשה, דוגמת מערת האשכולות, שגובה החדרים בהן מגיע לכדי שני מטרים ויותר, התקינו בחלק מהרצפה בור עמידה רדוד. חציבה זו יצרה סביב הקירות מעין ספסל אבן נמוך. המערות הללו מאוחרות יחסית ומתוארכות למאה הראשונה לסה”נ.

קבורות שדה וקבר חפור
הנקרופוליס של ירושלים כולל קברי שדה וקברי פיר או שוחה, ומספרם הכולל מגיע לכדי מאה. שני הסוגים הללו הם במובהק קבורות יחידים, להבדיל מקבורה משפחתית או אחרת במערות הקבורה.
קברי שדה
ארבעה קברי שדה נתגלו במדרון בין הפינה הדרום-מערבית של חומת העיר ובין בריכת הסולטאן, מעל דרך חטיבת ירושלים. הקברים הללו נחפרו בתוך העפר של המדרון, מעל פני הסלע ,והם ערוכים ברצועה שאורכה 65 מטרים ומהלכה מצפון לדרום, בתחתית המדרון שמעל מדרגת מערות הקברים ולאורך הכביש. ריכוז זה של קברי בודדים הוא כפי הנראה עדות להבאתם של עצמות וחפצים נלווים מקבורות ארעיות כמו ‘קברי בית דין’ ו’קברים שאולים’ לקבורה שנייה וסופית של נקברים שלא היה ביניהם קשר משפחתי. הימצאות כלי החרס עם העצמות ,ובעיקר הגלוסקמה בצפוני שבארבעה ,מעידה כי זו קבורה שנייה של בודדים, אולי פשוטי עם ,אך לא עניים חסרי כול. קבורה במתכונת זו נעשתה במאה השנים קודם לחורבן וייתכן שהיא מלמדת על בעיות חברתיות של התקופה ההרודיאנית.
קברי פיר וקברי שוחה
אלה קברים אשר נחצבו בסלע. פתחם העליון מלבני והם נועדו לקבורת יחידים. באזור ממילא ,בחזית שער יפו ,מתחת לבנייה מהתקופה הביזנטית, נתגלו באמצע העשור האחרון של המאה העשרים 18 קברי פיר מלבניים, שכוסו בלוחות אבן. בכל אחד מהקברים נמצאו שרידי נקבר בודד .על סמך הממצא אפשר לתארך את השימוש במקצת הקברים למאה הראשונה לפסה”נ ובאחרים – למאה הראשונה לסה”נ. ייתכן כי הקבורה בהם נמשכה גם במאות השנייה והשלישית לסה”נ .החופרים, רוני רייך ואלי שוקרון, משערים שאלה קברים של פשוטי עם.

במדרון המזרחי של עיר דוד נתגלו 19 קברי שוחה חפורים, והם תוארכו לתקופה ההלניסטית (קדם חשמונאית). לא ברור מי האוכלוסייה שהשתמשה בקברים אלה.
שני קברי פיר ניצבים זה לזה ודומים נחפרו במזרח תלפיות, בסמוך למערת קבורה בעלת שתי אצטבות. קברי פיר חצובים התגלו בשנת 1996 בין בית צפאפא לשרפאת בדרום העיר, 41 מהם נחפרו. לא מזמן נתגלו בקרבת מקום 39 קברי שוחה נוספים. רובם נמצאו ריקים מממצא. בקברים אחדים היו ממצאים מן המאות השלישית עד החמישית לסה”נ. גילוי זה הוביל את החופרת, אנט נגר, להציע שיש לתארך את כל ריכוז הקברים לתקופה הרומית המאוחרת-הביזנטית. משלחת החפירות המחודשות ברמת רחל תיעדה 56 קברי פיר מן התקופה הרומית המאוחרת וראשית התקופה הביזנטית. גם חופרי רמת רחל סבורים שקברי הפיר בבית צפאפא מאותה תקופה.
88 קברי הפיר מבית צפאפא נמצאים בשטח של כשני דונמים. באותו שטח שבו נקברו קצת יותר מ-88 נפטרים בודדים אפשר היה לחצוב עשר עד 15 מערות קבורה רגילות, ולקבור בכל אחת עשרות נפטרים. גם קברי הפיר באזור ממילא מעידים על ניצול שטח פזרני ונעדר חיסכון מבחינת מספרי הנקברים ליחידת שטח לעומת השימוש במערות קבורה. הקבורה בקברי הפיר, שהייתה כרוכה בבזבוז קרקע ומשאבים, הייתה יקרה בהרבה עבור המשפחות בהשוואה לקבורה במערות קבורה משפחתיות. להערכתנו קברי השוחה הבודדים של ימי הבית השני משקפים הבדלים רעיוניים הקשורים במנהגים דתיים וחברתיים ולא ביכולת כלכלית של משפחות הנקברים.
על פי מספרם של קברי היחיד, קברי הפיר וקברי השוחה בנקרופוליס של ירושלים, נקברו בהם בימי הבית השני פרומילים בודדים מהנקברים בירושלים (43 קברי בודדים לעומת כ-900 מערות קבורה, שהכילו לפחות 20,000 נקברים), זאת גם אם מביאים בחשבון שקברי שדה ופיר נהרסו במהלך הזמן, בעת העתיקה ובעיקר בימינו, שכן גם מערות קבורה נהרסו וקרוב לוודאי שהיחס המספרי בין אלה לאלה נותר בעינו וגם לא ישתנה במידה ניכרת לאור תגליות חדשות.
 

¹חלק רביעי מתוך סדרת מאמרים המבוססים על מאמרם של הכותבים בספר ירושלים, בימי הבית השני, בהוצאת יד יצחק בן-צבי. סדרת המאמרים נמסרה לעריכה ולפרסום על ידי פרופ’ בועז זיסו. תגליות מבקשת להקדיש את סדרת המאמרים לפרופ’ עמוס קלונר ז”ל, איש יקר, חוקר רב פעלים ומורה בכל רמ”ח אבריו.