האם ניתן להתבסס על מגילות הפפירוסים ממצרים העתיקה לחקירת סיפור יציאת מצרים?
יתכן שעדויות מתוך טקסטים מצריים חושפות נוכחות עברית עתיקה בתרבותה של מצרים. אגיפטולוגים מציגים הקבלות מדהימות בין שפת ההירוגליפים המצרית, לסיפורי ההגדה ולתנ”ך, בכולן התייחסות לנושאים העולים בסיפור יציאת מצרים. המילים והדמויות המוזכרים בטקסטים הללו, כוללים את משה – שם שמקורו מצרי, פרעה, ים סוף – שהכינוי שלו במצרית: ים קנה, עברים, בני ישראל ועוד.
בפפירוס תוכחותיו של אִיפּוּוֶר, הידוע כפפירוס ליידן 344 (פפירוס אחד מאוסף חשוב של כתבים מצריים הנמצאים במוזיאון בעיר ליידן בהולנד), מובאים טקסטים המזכירים את סיפור ‘עשרת המכות’. הפפירוס תוארך למאה ה-13, שהיא לכאורה התקופה התואמת את ימי יציאת מצרים, אבל הוא תורגם מתוך טקסט קדום יותר. להלן ציטוטים מהטקסט בתרגום לעברית: “אכן-כן, יבשו הנשים, ואף אחת אינה יכולה להרות. חנום אינו יכול לעצב (בני תמותה) בגלל מצבה של הארץ. …אכן-כן, אנשים עניים נהיו בעלי אוצרות. הוא שלא יכול היה להכין לעצמו זוג סנדלים, הוא עכשיו בעל עושר… אכן-כן, מתים רבים נקברים בנהר. הזרם הוא קבר, ובית-החניטה באמת נהיה הזרם. … אכן-כן, הנהר הוא דם. השותה ממנו, דוחה (אותו) כאנושי וצמא למים. … אכן-כן, תנינים (שוקעים) מטה בשל מה שנשאו עימם, (כי) אנשים הולכים אליהם מרצונם… אכן-כן, ילדי האצילים מוטחים בקירות. הילדים ש[פעם] התפללו למענם (כעת) מוטלים על האדמה… זרים (כעת) מיומנים בעבודת הדלתא… מאגרי התבואה של מצרים (כעת) פרוצים לכל אדם. … כך אמר איפוור, כשענה לכבודו של אדון-הכל:…להיות הדיוט בנושא הוא דבר נעים ללב. אתה עשית מה שטוב בלבם, כי השארת אנשים בחיים על ידי כך. (אך עדיין) הם מכסים את פניהם מפחד המחר”.
מדובר בטקסט עוצמתי המזכיר את דברי הנביאים בתנ”ך. האם הטקסט מתאר את ‘מכות מצרים’? או שמא הפך הטקסט ליצירה ספרותית שהשתמרה מאות שנים, נפוצה בין תרבויות והוטמעה בסיפור יציאת מצרים? עשר המכות לא היו עונשים אקראיים שהוטלו על מצרים, אלא “הכרזת מלחמה” על המערכת המצרית כולה. כל מגיפה נוגעת בצורה כזו או אחרת לאמונת המצרים בכוחותיו של אל מצרי אחר וליסודות הבריאה עליו שלטו האלים. מנקודת מבט מצרית, עשרת המכות היוו עלבונות משפילים ביותר.
בטקסטים המצריים יש אזכור לים של קנים – ים סוף. האם זהו ים סוף – שבני ישראל חצו בדרכם לכנען? המצרים מתייחסים למיקום שונה ממקומו לכאורה של ים סוף. הטקסט המצרי מתאר את התייבשותו של האגם שהיה מלא בצמחיית הקנים. תיאור זה תואם את תנאי החצייה שנדרשו לבני ישראל בעוברם את ים סוף.
שלושה פרעוני מצרים מוזכרים על ידי חוקרים רבים בזיקה לפרעה של יציאת מצרים. הראשון היה אַחֶנְאָתוֹן, בן השושלת ה-יח, אשר ביצע במצרים מהפכה מונותאיסטית קצרה, ייחודית ובלתי מוצלחת. הוא ביטל מסורת בת אלפי שנים של ריבוי אלים במצרים וניסה לקבוע פולחן לאל אתון, אלוהות השמש, כאל יחיד. יש הרואים בכך ביטוי ראשוני בתולדות האנושות למונותאיזם ואולי אף השראה לאמונתם של בני ישראל. הפרעה השני המוזכר ביחס ליציאת מצרים הינו רעמסס ה-ב, מלך ששלט משך 67 שנים, במהלך המאה ה-13 לפסה”נ. חוקרים שמקבלים את המאה הזו, כמועד הסביר ליציאת מצרים, מניחים שמן הסתם הפרעה המצרי מהמקורות העבריים, הינו רעמסס ה-ב. לבסוף, יש הרואים במֶרְנְפְּתָח, הפרעה של יציאת מצרים. באסטלה (מצבת גרניט) שהוצבה במקדשו, בגדה המערבית של תביי, הוא מזכיר 4 ישויות עליהן השתלט בכנען, שלוש ערים; אשקלון, גזר וינועם וקבוצה חברתית המכונה “ישראל”. השם ישראל נכתב בכתב חרטומים מצרי כשאות זהה משמשת את ה’ר’ וה’ל’, מאחר שהמצרים נהגו להחליף בין אותיות אלה. בכתב המצרי היו סימנים שכונו “דטרמינטיבים”. סימן כזה היה מגדיר את המילה שהופיעה לצדו. לצד המילה ישראל, הופיע סימן של קבוצת אנשים ולא עיר, כשאר השמות ברשימה. הייתה זו הפעם הראשונה בה השם “ישראל” מוזכר במקורות חיצוניים. האם יתכן שבני ישראל יצאו ממצרים בימי מרנפתח, התנחלו בכנען ועוד בימיו הוא התפאר על שלטונו בהם?
העפירו – האם הם היו אבות העברים?
הטקסטים המצריים מימי הממלכה החדשה, (תקופת הברונזה המאוחרת), עושים שימוש רב במונח חָבִּירוּ, חפִּירוּ או עפִּירוּ. האגיפטולוגים קובעים שמונח זה אינו מוצג כשם של עם, שבט או קבוצת אוכלוסייה, אלא כשם גנאי במצרית עתיקה. אך אזכורם של העפירו, בין השאר במכתבי אל-עמרנה, מן המאה ה-14 לפסה”נ, כגורמים בלתי ממסדיים המערערים את יציבותה של כנען, העלתה את האפשרות שאולי בני ישראל – העברים, התגבשו מקרב אלה המכונים ‘עפירו’ על ידי המצרים. ציפורה כוכבי-רייני, תרגמה את מכתבי אל-עמרנה לעברית. הטקסטים הללו מלמדים רבות על מצבה של הארץ באותה תקופה. מכתב 287 (איור מימין) נשלח ממלך ירושלים – עַבְּדִ-חֶבָּה למלך מצרים: “ראה, ארץ גזר, ארץ אשקלון ול[כיש] נותנים להם ל’עפירו’ מזון, שמן ואת כל מחסורם. לכן ידאג נא המלך לצבא הסדיר וישלח נא צבא סדיר נגד האנשים הפושעים במלך אדוני! אם יהיה (עוד) בשנה הזאת צבא סדיר, יישארו הארצות ומושלי הערים נאמנים למלך אדוני; אולם אם אין צבא סדיר, למלך לא יהיו ארצות ומושלי ערים. ראה, את ארץ ירושלים זו – לא אבי ולא אמי נתנו לי (אותה). ראה מעשה מִלכֲּאִלֻ ומעשה בני לַבּאַיַ: אשר נתנו את ארץ המלך ל’עפרו’.”
פפירוס אנסטזי א’ – הוא פפירוס מצרי עתיק, המתוארך למאות ה-13-14 לפסה”נ. בטקסט לועג סופר צבאי ששמו חורי, על עמיתו הסופר אָמֶנֶמוֹפֶּה (Amenemope), הוא שואל אותו סדרת שאלות אשר מטרתן להוכיח את בקיאותו בגיאוגרפיה של המחוזות האסייתים שהיו בשליטה מצרית, בהם ארץ כנען. מהשאלות עולה מידע על נופי הארץ ובין השאר מוצגת דמותו של ראש שבט ששמו ‘אשר’ ויש האומרים שאולי מדובר בקבוצת אוכלוסייה שלימים הייתה לשבט אשר, מבני ישראל. תיאורי פפירוס אנסטזי א’ מלמדים בין היתר על הנוהג של בני כנען לנדוד לדלתא המצרית בעת מצוקה כלכלית. הפפירוס נקרא על שמו של סוחר ארמני שרכש אותו במחצית הראשונה של המאה ה-19 והוא חלק מאוסף המוזיאון הבריטי.