אביגד נולד כבן למשפחת רייס, ב-25.9.1905 בעיירה זבלוב שבגליציה, כ-90 ק”מ דרומית-מזרחית ללובלין, בתחום הקיסרות האוסטרו-הונגרית. משפחתו היגרה לעיר ברנו, כיום בצ’כיה והוא למד שם בבית ספר בשפה הגרמנית. הוא שינה את שם משפחתו על שם בנו גד, יליד 1931, פרופ’ לביוכימיה, אשר חיי שנים בארה”ב.
אביגד היה אומן בחסד, דמות שלא קיימות כמותה בימינו. הוא היה ממניחי הייסוד לארכיאולוגיה הישראלית, איש תרבות מערבית בעל השכלה רחבה. אביגד היה רחב אופקים ופיתח תחומי מחקר שכמעט לא היו מוכרים בזמנו, בהם: ארכיטקטורה, טיפולוגיה של כלי חרס, סטרטיגרפיה ואפיגרפיה. הוא היה ארכיטקט, צייר ומורה. את רוב התחומים האלה הוא למד בכוחות עצמו כאוטודידקט.
אביגד היה איש מופנם וכמעט ולא סיפר על חייו האישיים. מידע רב הגיע להלל מהבן גד. הלל מעיד שהכיר את אביגד כשהחל ללמוד באוניברסיטה בשנת 1969, ברבע האחרון של חייו.
בשנות לימודיו באוניברסיטה בברנו, אביגד היה פעיל באוניברסיטה באגודה ציונית. עם סיום לימודיו עלה לארץ ב-1926. הוא וחבריו עבדו לפרנסתם בפרדסי רחובות. באותם שנים הצטרפה אליהם קבוצת חלוצים מליטא ובהם הייתה שולמית, לימים אשתו. בסוף שנות העשרים הקבוצה התפזרה. בכדי להתפרנס עסק אביגד בציור חרקים עבור הזואולוג פרופ’ בודנהיימר. בנוסף אביגד שימש כעוזרו של האדריכל אוייגן-יוחנן רטנר שתכנן את הגימנסיה העברית ברחביה. חברו של האדריכל היה א”ל סוקניק וכך החלה היכרותו עם הארכיאולוגיה. סוקניק גילה את כשרונו של אביגד לציור ושרטוט וכן את העניין הרב שלו במחקר. סוקניק הזמין אותו לחפירות בית הכנסת בבית אלפא. בהמשך הם ביצעו סקר של מערות קבורה בירושלים, שם אביגד התוודה לכתובות העבריות שהיו חקוקות על חלק מהמערות.
אביגד צייר בין היתר גלוסקמות עליהן היו כתובות בעברית ובארמית והוא נמשך לחקור את השפות העתיקות והפך לימים למומחה עולמי בתחום. אביגד היה זה שזיהה את הכתובת הארמית שתירגומה: “לכאן הובאו עצמות עוזיה מלך יהודה ואין לפתוח”, אף שנהוג לתת את הקרדיט לכך לסוקניק. הם נסעו יחדיו לדמשק ותיעדו שם את בית הכנסת היהודי. כך החל אביגד להתפתח כארכיאולוג, אף שהוא החל את לימודיו הפורמליים רק באמצע שנות הארבעים. ב-1947 סיים את עבודת המסטר ובשנת 1952 סיים את הדוקטורט על קברי נחל קדרון, בהם יד אבשלום וקבר בת פרעה. בשנים שלאחר מלחמת השחרור עלה אביגד מדי פעם להר הצופים בכדי לבדוק את אוסף העתיקות שנותר שם. באותם ימים היה מדובר בפעולה שיש בה סיכון והוא נהג להסתיר מאשתו את ביקוריו שם.
החפירות בהן השתתף:
בית הכנסת בבית אלפא התגלה במקרה, בשנת 1928, בעת שחפרו תעלה להובלת מים לשדות מחוץ לקיבוץ חפציבה. חברי הקיבוץ לא רצו לפנות למחלקת העתיקות המנדטורית ולכן פנו ישירות לסוקניק. יש טענה שהקשר הראשוני נוצר דווקא עם אביגד לאור העובדה שחלק מחברי קבוצת העבודה מברנו, אשר הכירו היטב את אביגד, הגיעו לקיבוץ בית אלפא. בחפירה זו התגלה כישרונו הרב של אביגד בתיעוד הפסיפסים בשרטוט ובציור. הייתה זו החפירה הראשונה שבוצעה על ידי משלחת עברית בארץ ישראל. רק לימים הוקם במקום קיבוץ בית אלפא.
בתל ג’רישה, על גבול רמת גן ותל-אביב, חפר אביגד, לצד סוקניק, באמצע שנות השלושים. בין חברי המשלחת הייתה גם רות עמירן. החפירה הייתה קטנה יחסית והיא פורסמה באיחור רב על ידי תלמידה של ידין.
בשומרון-סבסטיה השתלב אביגד במסגרת משלחת רב לאומית שכללה בין היתר את אוניברסיטת הרווארד וכן את פרופ’ סוקניק, כנציג האוניברסיטה העברית. הוא שימש כארכיטקט המשלחת והיה אמון על שרטוט וציור הממצאים. במשלחת הזו השתתפה גם קתלין קניון, חוקרת בריטית בכירה. אביגד סיפר שבסופי שבוע הוא היה משחק עם קניון טניס במגרש שהוקם באתר בשומרון.
השרטוטים של אביגד מאתרים את הפרסומים של המשלחת המאוחדת, בהם האיורים המופיעים על כריכות הספרים. אביגד צייר את שנהבי שומרון ושחזר את הפרטים החסרים בהם בעבודת אומן. בדוח של שנהבי שומרון, משנת 1938, ניתנה הקדשה מיוחדת לאביגד כמי שאחראי על מלאכת השחזור של השנהבים ובפרסום ממצאי שומרון
משנת 1957 ניתן קרדיט לד”ר אביגד כמי שהיה אמון על ציור הממצאים. במסגרת המשלחת המשותפת לשומרון אביגד למד לראשונה כיצד לחפור באתר רב-שכבתי. הוא עבד בצמוד לקראוופורט, מבכירי הארכיאולוגים האמריקאים. אביגד הרבה לבקר בחפירות בכל רחבי הארץ ולהכיר את הממצאים ואת החוקרים השונים. בשנים האלה גיבש את עצמו כחוקר עצמאי.
גד בנו מספר שבעת שאביגד עבד על מחקר הדוקטורט בקברי נחל קדרון הוא היה יוצא עם אביו כילד לסקור את המונומנטים ולתעד אותם. הם יצאו ברגל מרחביה עם סולם ולעיתים החביאו את הסולם בשטח בכדי לא להיטלטל איתו הלוך ושוב. בספרו, אביגד מודה לבנו גד שבזכות גופו הגמיש יכול היה להגיע למקומות קשים לנגישות ולסייע בתיעוד. האזור כולו היה מיושב על ידי ערבים ולא הייתה בו נוכחות יהודית ובכך לקחו האב ובנו סיכונים לא קטנים.
במחקרו זיהה אביגד את תאריכי המונומנטים השונים ומסקנותיו תקפות עד היום. אביגד היה הראשון שפענח את כתובת “….יהו אשר על הבית”, אשר נלקחה על ידי הבריטים למוזיאון הבריטי.
אביגד השתתף במשלחת סקר ראשונית למצדה שנועדה לבחון את מהות השרידים בה. בעקבות הסקר שביצעה המשלחת גיבש ידין את משלחת החפירות בשנות ה-60. תפקידו של אביגד בסקר במצדה היה להכין תכניות ושרטוטים.
מיזם נוסף בו הוא השתתף היה סקר מערות מדבר יהודה, דרומית לעין גדי, בתחומה של ישראל, קודם למלחמת ששת הימים. המפעל הענק שבוצע בשנות ה-60, חולק לארבע מחנות שכל אחד מהם נוהל על ידי חוקר בכיר: אהרוני, אביגד, ידין ופסח בר-אדון. כל חוקר היה אמון על סקר נחל ראשי ושלוחותיו. פסח בר-אדון היה זה שמצא את המטמון הכלקוליתי בנחל משמר וידין לעומתו מצא את אגרות מדבר יהודה מנחל חבר וכן ממצאים רבים שמוצגים כיום במוזיאון ישראל ובהיכל הספר. אביגד סקר את נחל דוד, שם הוא חפר מערה שכונתה מערת הבריכה, על שם בריכה שהוכנה כנראה על ידי פליטים מימי בר-כוכבא. בנוסף חפר אביגד מערות קבורה ובאחת מהן הוא מצא ארון קבורה מעוטר מעץ.
בבית שערים בוצעה חפירה על ידי מזר בסוף שנות ה-30 למאה העשרים. באמצע שנות ה-50 הציעו למזר לחזור לבית שערים. אבל מזר היה נשיא האוניברסיטה העברית באותם ימים והוא הציע לאביגד לנהל את החפירה. אביגד חשף מערות נוספות והחפירה זכתה לחשיפה רחבה בשל חשיבותה. נכבדים רבים הגיעו לבקר אותו באתר, בהם ראש הממשלה שרת, יו”ר הכנסת קדיש לוז ועוד. את רוב הפרסום של בית שערים אביגד כתב בעצמו זאת לצד האיורים שהוכנו על ידו.
בתל מכמיש, הצמוד לתל מיכל, סמוך לחוף הים בין הרצליה לתל-אביב, אביגד חפר מקדש פניקי מהמאה ה-4-5 לפסה”נ. באתר, אשר שימש כמקדש, נמצאו פסלוני פולחן רבים.
ב-1941 הוקם בהר הצופים בית הנכות לעתיקות. המבנה ניצב בקמפוס בהר הצופים עד היום. באותם ימים עבדו במקום מגוון אנשים מוכשרים, בהם זאב בן צבי שהיה אמון על הרפאות של כלי החרס, אך בן צבי היה גם אומן מוכשר ולימים הפך לנשיא בצלאל.
לאחר 1948 האוניברסיטה התפזרה והחוג לארכיאולוגיה התמקם במבנה טרה-סנטה בכיכר פריס, מול מלון המלכים בירושלים. בשנת 1959 הוקם בית המכון לארכיאולוגיה צמוד לקמפוס גבעת רם. המבנה משמש כיום את הג’וינט. בימים אלו סוקניק ואביגד היו מורי החוג לארכיאולוגיה והם לימדו כמעט את כל הקורסים.
אביגד פרסם עשרות מאמרים ועשרות כתובות, בולות וחותמות בעברית עתיקה ובארמית. הוא הקים את תחום הפלאוגרפיה והאפיגרפיה של שפות אלה. אביגד היה הראשון אליו פנה סוקניק לאחר רכישת מגילות מדבר יהודה. הוא סיפר שחשש בהתחלה להיכנס למחקר המגילות, בשל החשש להחריף מתח בין חילוניים לחרדים. אך הוא תרם תרומה משמעותית למחקר המגילות.
אביגד עסק גם בחקר כתובות מחוץ לארץ ישראל, במואב, באדום, בעמון ובפיניקיה. במחקריו אביגד נהג להפגין מעורבות אישית ורגשית עם מחזיקי הכתובות למיניהן. אביגד קבע עקרונות לאותנטיות של חותמות מקראיות תוך הקפדה להשוואתן למקורות המקראיים ולהקשר ההיסטורי. הוא החל להכין קורפוס של חותמות ובולות עתיקות, אך לא הספיק להביאו לפרסום בשל המעורבות שלו בחפירות הרובע היהודי. אשתו שולמית הייתה מכינה לו כרטיסיות ובהן סיכום המידע לכל חותם או בולה. הכרטיסיות הגיעו לימים לידי פרופ’ בנימין זאס אשר פרסם אותן בסופו של דבר.
פרופ’ נחמן אביגד היה איש רחב אופקים ובקיא בשפות עתיקות ומודרניות. הוא היה נטוע היטב על הקרקע ולא מיהר להפליג בהשערות לא מבוססות. נדרש זמן רב מאוד לשכנע אותו לכנות את החומה הרחבה כחומת חזקיהו.
בהתחלה כינו אותה אנשי המשלחת “חומת אביגד”.
ניסיונות לתת לבית מידות ברובע היהודי זיהוי היסטורי, כגון ארמון החשמונאים או בית הכהן הגדול קיפא, נידחו בסירוב על ידי אביגד כל עוד לא היו בידיו עדויות ברורות. הוא לא היסס להודות בטעויות שלו לאחר שנוכח שלא צדק בפרשנותו. בניגוד לרבים, אביגד נהג בגישה מצמצמת וזהירה, לדוגמה בשחזור שטחה של העיר ירושלים.
אביגד זכה בפרסים רבים: בשנת 1954 זכה בפרס ביאליק על ספרו “מצבות קדומות בנחל קדרון”. בשנת 1977 הוענק לו פרס ישראל לחקר ישראל, בשנת 1979 זכה בפרס פרשיה שימל מטעם מוזיאון ישראל, בשנת 1983 הוא זכה בפרס רוטשילד וב-1984 קיבל את התואר יקיר ירושלים.
לאביגד היה הומור מעניין. הוא היה הראשון שזכה לספר מאמרים בסדרת “ארץ-ישראל” עוד בחייו. לפניו, הוציאו ספרים רק לחוקרים שעזבו את העולם. כשנודע לו שעובדים על הכנת הספר הוא אמר: “הם בטח רוצים שאמות עד שהספר יצא לאור כדי שלא אשנה את המסורת”. אביגד היה נהג גרוע מאוד והיו סיפורים רבים על הקושי שלו לנהוג ברכבים, שלא לדבר על תאונות שהיה מעורב בהן, תמיד באשמת הצד השני.
חפירות הרובע היהודי נכפו על אביגד בניגוד לרצונו. בעוד שמזר לקח על עצמו את חפירות הכותל, שנחשבו נחשקים יותר, הוא קיבל את הרובע היהודי והייתה הנחה שלא יהיו שם ממצאים משמעותיים. החפירות החלו בשנת 1969 ונמשכו כל שנה מפסח ועד לחגים. בהתחלה אביגד היה אדיש יחסית לחפירה והוא נהג בכל יום לעזוב הכל בשעה 13:45 וללכת הביתה לאכול צהריים עם אשתו. בצוות הצעיר של החפירה שכלל את עמי מזר, רוני רייך והלל גבע, נהגו לצחוק על המנהג הזה. משנה לשנה נמצאו המונומנטים הגדולים והחשובים ואביגד החל להתלהב מהחפירה. אביגד נהג לצלם את הממצאים עם מצלמה היסטורית אך איכותית מאוד ותצלומיו משמשים עד היום.
בין ממצאי החפירה היו החומה הרחבה מימי בית ראשון, מסוף המאה ה-8 לפסה”נ. לצדה נמצא מגדל בן התקופה. קתלין קניון הייתה משוכנעת ששטח ירושלים בימי בית ראשון היה קטן יחסית. בעת ש”הגברת הזקנה” באה לבקר בחפירה, אביגד היה גאה להציג לה את הממצאים המעידים שהעיר הגיעה עד לרובע היהודי בשלהי המאה ה-8. קתלין קניון לא הייתה אוהבת ישראל בלשון המעטה ולאחר מלחמת ששת הימים יחסיה עם הממסד הארכיאולוגי התדרדרו. אך אביגד עשה מאמצים בכדי לנסות ולפשר בינה לבין עמיתיו החוקרים.
הממצאים מימי בית שני ברובע היהודי היו חסרי תקדים במחקר עד לאותם ימים. בין הממצאים היו כלי אבן רבים ומגוונים, משקולות, פלכי טוויה, המנורה המפורסמת שהייתה כנראה הממצא הכי דומה למנורת בית המקדש, מקווה ציבורי ועוד.
המשלחת חפרה את הקרדו הרומי ואת אזור כנסיית הניאה בחלקו הדרומי.
אביגד לא זכה להוציא לאור את דוח החפירה של חפירות הרובע היהודי. הוא נפטר די בפתאומיות, בחודש ינואר, שנת 1992, בהיותו בן 86.
