“אם לא היית פסיכיאטר, מה היית רוצה להיות?”
“ללא כל ספק, ארכאולוג”.
ריאיון דמיוני עם זיגמונד פרויד
שמו של זיגמונד פרויד מתנוסס באחד המקומות הראשונים ברשימת האישים שעיצבו את הדרך שבה אנו חווים את העולם כיום. בדומה לשמו של איינשטיין, מרבים להזכיר את פרויד, אך ממעטים להבין אותו. רובנו משתמשים בביטויים “תת-מודע”, “תסביך אדיפוס” ו”הדחקה”, בלי לדעת רבות על האיש או על תורתו. התמונה של פרויד שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי היא זו של אדם חמור סבר, האוחז בידו סיגר ומיישיר מבטו אלינו. מוכרות פחות הן תמונות מחדר עבודתו של אבי הפסיכואנליזה, שבהן, מלבד הספה שהפכה לשם דבר, אנו נתקלים בשפע של חפצים מעולם שונה – עולמה של הארכאולוגיה.
פרויד נולד בשנת 1856, והמפגש הראשון שלו עם הארכאולוגיה היה בגיל שבע. זיגמונד הצעיר החל לקרוא בספר התנ”ך של המשפחה, הוצאה דו-לשונית שהעמידה את הטקסט העברי מול תרגומו הגרמני, המודפס באותיות גותיות. עורך הספר, לודוויג פיליפסון, העשיר אותו בהסברים על העולם העתיק ועל התרבויות הקדומות שהתנהלו במקביל ליהדות. למשל, בספר “דברים” הסברים אלה לוו באיורים של אלים מצריים, חרפושיות ופרעונים הישובים על כס המלכות. פרויד עתיד לזכור בבהירות את התנ”ך המאויר, עד כדי כך שדמויות ממנו הופיעו בחלומותיו. “הדמויות(…) עם מקור העוף נלקחו מהאיורים בתנ”ך של פיליפסון. אני מניח שהן היו אלים עם ראשי בז, מתבליט קבר מצרי עתיק”, יתאר פרויד לימים את אחד מחלומותיו.
יעברו יותר מ-30 שנה עד אשר פרויד יעשה את הצעד הראשון בדרך להפוך את הארכאולוגיה מאהבה למעשה. בשנת 1896 הוא ביקר באיטליה, בעיר פירנצה, שם רכש העתקים של פסלים, ככל הנראה פרי עבודתו של מיכלאנג’לו. זו הייתה תחילתו של אוסף אמנות וארכאולוגיה אשר עתיד לכלול יותר מ-2,000 פריטים עתיקים. רכישותיו של פרויד כוללות חפצים מכל רחבי העולם העתיק: המצרים ריתקו אותו במיוחד, אך גם היוונים, הרומאים והסינים הקדמונים. את שכיות החמדה הארכאולוגיות רכש פרויד בחנויות לממכר עתיקות באזור וינה, וכן בסיוריו הרבים ברחבי אירופה. הוא היה אספן זהיר, ודאג לאמת את מקוריות החפצים שקנה באמצעות פנייה למומחים, כגון מנהל אוסף העתיקות של המוזאון לאמנות והיסטוריה בווינה. זהירותו של פרויד נגעה גם לענייני כספים. אף על פי שמחירן של עתיקות בתקופתו היה נמוך בהרבה מעלותן כיום, נהג הפסיכיאטר לעמוד על המיקח לפני שרכש דבר מה. חסכנות זו לא הייתה ביטוי של קמצנות, אלא זהירותו של אדם אשר נאלץ להילחם על לחמו בצעירותו.
מה משך את זיגמונד הצעיר למדע העבר? ייתכן שהייתה זו פריחתה של הארכאולוגיה בסוף המאה ה-19. בשנת 1873 חשף הגרמני היינריך שלימן את חורבותיה של עיר עתיקה, שאותה זיהה עם טרויה, העיר המתוארת ב”איליאדה”, יצירתו המפורסמת של הומרוס. עד לאותו רגע נחשבה טרויה לאתר דמיוני, מקום מושבם של הלנה היפה והנסיך פאריס, עיר שעל חומותיה התגברו היוונים בעזרת “הסוס הטרויאני”, אשר שכנה אך ורק בין דפי השירה היוונית, לא בין דפי ההיסטוריה. לפתע, הפכה האגדה למציאות (אף שלימים הסתבר כי שלימן טעה בתיארוך השכבות הארכאולוגיות של האתר). עיתוני התקופה פרסמו איורים מרשימים מחפירותיו של הגרמני בטורקיה ובאיי יוון, והארכאולוגיה הפכה לשיחת היום. הייתה זו השנה שבה זיגמונד פרויד, נער רגיש ושאפתן בן 18, התחיל את לימודי הרפואה באוניברסיטת וינה.
בשנים הבאות מיזג פרויד את אהבתו לעולם העתיק עם האהבה לנפש האדם והבנתה. הוא החל לחקור את עולם הרגש בשיטות חדשניות, והגיע לתובנות שעוררו עליו את זעמם של בני דורו. הקהילה המדעית סירבה לקבל את התאוריות הפרוידיאניות, וזיגמונד הצעיר, שרק לפני שנים מספר החל את עבודתו כרופא המתמחה במחלות עצבים, נמצא מבודד מבחינה מקצועית. לימים ייעלמו שמות עמיתיו ומבקריו בתהומות הנשייה, אך פרויד לא יכול היה לדעת זאת, וסבל מחוסר ההערכה ומהביקורות התקיפות שהופנו לעברו. איסוף העתיקות היה כנראה אחת הדרכים שבהן פיצה את עצמו על היעדרה של חברה מקצועית תומכת.
חדר עבודתו והקליניקה שבה קיבל אבי הפסיכואנליזה את מטופליו היו ממוקמים בווינה, בקומה התחתונה של בית ברחוב ברגסה 19. פרויד מילא חדרים אלה באוסף הולך וגדל של עתיקות, בעיקר פסלים, אך גם בתמונות ותבליטים. השולחן שעליו נכתבו החיבורים ששינו את מדע הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה, כמו למשל “פשר החלומות”, היה עמוס פסלונים מן העולם העתיק. פרויד הקיף עצמו בעיקר בדמויותיהם של חכמים ומלומדים, אולי כתחליף לעמיתים בשר ודם, שעמם לא יכול היה לחלוק את רעיונותיו.
עבור רבים, שמו של זיגמונד פרויד מקושר לנושא מיניות האדם והשלכותיה בכל תחומי החיים. אף על פי שפרויד מעולם לא טען ש”הכול זה סקס”, כפי שנוטים לחשוב בטעות, הוא בהחלט ראה ביצר המיני את אחד המרכיבים החשובים להבנת נפש האדם. “ארוס”, על שמו של אל האהבה היווני, זהה בעיניו של פרויד ליצר החיים. התפתחות התרבות, הוא טען, אינה אלא “המאבק בין ארוס וטנטוס (אל המוות), בין יצר החיים ליצר ההרס”. לא מפתיע למצוא בין מאות הפריטים באוסף העתיקות של פרויד לא פחות משישה פסלונים, המתארים את אל האהבה היווני. בצילום משמאל מופיע פסלון חרס (טרה-קוטה) שהתגלה ביוון, בעיר מירינה (Myrina) שבאי למנוס. הפסלון, שגובהו 38 ס”מ, היה צבוע במקור בלבן, ומעוטר בגוונים של כחול וזהב על כנפיו. כפות ידיו של ארוס, שלא שרדו את שיני הזמן, אחזו בחפץ כלשהו, ככל הנראה נבל או כלי נגינה אחר. חוסר השלמות אינו גורע מעדינות הפסלון ויופיו, שמצליחים לדבר אלינו גם 2,100 שנה לאחר שנוצר. גם התאוריות הפרוידיאניות, שזכו לביקורות רבות וקשות הן בתקופתו והן בימינו, מפגינות חוסר שלמות, אך עובדה זו אינה פוגמת ביופיין המדעי ובעמידתן האיתנה של חלקן.
אהבתו של פרויד לארכאולוגיה לא הסתיימה בהתבוננות בשרידי העבר. הוא ראה בעבודת הארכאולוג מטפורה ישירה לעיסוקו. פסיכואנליזה, סבר פרויד, חופרת בתוך הנפש, וחושפת את שכבותיה בזו אחר זו. בפעם הראשונה הוא כתב על כך בסביבות שנת 1893, כאשר תיאר את טכניקת עבודתו: “היינו רוצים להשוות זאת לטכניקה של חפירת עיר קבורה מתחת לפני הקרקע”. מאוחר יותר, הצהיר פרויד: “עבודת הבנייה, או עדיף לומר, עבודת השחזור, דומה במידה רבה לחפירה של ארכאולוג (…). כפי שהארכאולוג בונה מחדש את קירות המבנה מן היסודות אשר נותרו עומדים, קובע את מספר העמודים ומיקומם מן השקעים אשר נותרו ברצפה, ומשחזר את עיטורי וציורי הקיר מן השרידים שהוא מגלה בהריסות, כך פועל גם האנליסט כאשר הוא מעלה מסקנות מתוך שרידי זיכרונות”.
מלחמת העולם השנייה אילצה את בני משפחת פרויד לעזוב את עירם האהובה, ולנדוד לאנגליה. פרויד כבר היה בן 82, גופו נלחם במחלת הסרטן, ונפשו התמודדה בקושי עם האכזבה מהבגידה של העם האוסטרי בהומניזם שבו האמין כל חייו. אחת מדאגותיו העיקריות הייתה לאוסף העתיקות האהוב. הוא חשש שהשלטונות הנאציים יחרימו את האוסף, או יטילו עליו מסים בלתי אפשריים לתשלום, אשר ימנעו את הוצאתו מגבולות המדינה. למזלו של המדען הקשיש אף אחד מהתסריטים הגרועים הללו לא התרחש, ומאות החפצים היקרים ללבו נארזו ועשו את דרכם ללונדון. שנה אחר כך, מוקף במזכרות ובזיכרונות, הלך זיגמונד פרויד לעולמו. לפי החלטת המשפחה, האפר של המדען הדגול הובא לקבורה בתוך כד יווני עתיק.
במכתב אל הסופר האוסטרי הנודע סטפן צוויג, התוודה פרויד במפתיע: “למעשה, קראתי יותר על ארכאולוגיה מאשר על פסיכולוגיה”. מעניין לחשוב מה היה קורה אילו בחר במקצוע הראשון מבין השניים.
