מוזיאון רוקפלר בירושלים

מאת אלון שביט

(פורסם ב- 13.3.2022 )

בניין מוזיאון רוקפלר, אשר נמצא בצמוד לפינה הצפונית מזרחית של העיר העתיקה, על רחוב סולטאן סולימאן הוא לדעת רבים אחד מהמבנים המרשימים ביותר בעיר. המוזיאון הוקם בימי המנדט הבריטי כדי לשמש כאכסניה ראשית לממצאים ארכיאולוגים מארץ ישראל. מרבית הממצאים במוזיאון מוצגים בשלושת האולמות המקיפים את החצר המרכזית מדרום, ממערב ומצפון. התצוגה נערכה, כבר בימי המנדט, על בסיס כרונולוגי ותחילתה בממצאים פרהיסטוריים, באולם הדרומי וסופה בממצאים מימי הביניים. האולם המערבי מוקדש ברובו לממצאים מחרבת אל-מפג'ר.
לא נרחיב במסגרת מאמר זה במידע על הממצאים המרתקים המוצגים במוזיאון, אך ראוי להפנות את תשומת הלב לפסלים ולאסטלות מצריים, עליהם כתובות בכתב הירוגליפי מצרי. רבים ממצאים אלה הגיעו מהחפירות בתל בית שאן 1.

פסל רעמסס ה-3
אסטלת סתי הראשון אשר שולבה בנישה מיוחדת צילום: קלרה עמית

בחצר המרכזית של המוזיאון מוצגים פרטי אבן רבים ובהם גם כתובות תחום גזר, כותרות פרוטו-איאוליות, ארונות קבורה ועוד.

האל המצרי אוזיריס מתוך פרט משנהבי שומרון
כותרת פרוטו-איאולית מרמת רחל
כלי חרס דמוי ראש אדם מתקופת הברונזה התיכונה מתל יריחו
כד ארכוב מיקני מתקופת הברונזה המאוחרת מתל בית שמש
לקיטוס מעוטר אדום דמויות מהתקופה הפרסית כבר בראשית ימי המנדט הבריטי הגיעו נציגי השלטון לתובנה שעליהם לחדול מהנוהג שהיה נפוץ במאה

כבר בראשית ימי המנדט הבריטי הגיעו נציגי השלטון לתובנה שעליהם לחדול מהנוהג שהיה נפוץ במאה ה- 19 , לפיו עתיקות מרחבי כל העולם נשלחו לתצוגה במוזיאונים הגדולים של אירופה. ממצאים מהארצות שנשלטו על ידי האימפריה הבריטית נשלחו למוזיאון הבריטי. אך בשל היעדר תקציב, הקמת המוזיאון הלאומי של ארץ ישראל נדחתה. המפנה הגיע כאשר ראש המכון המזרחני בשיקגו, ארה"ב, ג'יימס הנרי ברסטד, הצליח לשכנע את המיליונר ג'והן דיויד רוקפלר לתרום סכום ניכר לארכיאולוגיה של ארץ ישראל וכך, בנוסף לתמיכה במפעל החפירות בתל מגידו, הקצה רוקפלר שני מיליון דולר להקמת המוזיאון בירושלים. רוקפלר ידע כבר בשנת 1927 שהקמת מוזיאון הינו אתגר יקר, אבל תחזוקתו של המוזיאון לאורך זמן דורשת משאבים לא פחות גדולים ולכן הוא הורה להקצות מחצית מהתרומה שלו להקמת קרן שתתמוך בתחזוקת המוזיאון ובמחקר.

תרומה מכרעת נוספת של פרופ' ברסטד לעתידו של המוזיאון הייתה בדרישה שלו שהבניין יתוכנן בידי אדריכל בעל שם, ולשם כך נבחר אוסטין סנט. בארב הריסון (Austen St. Barbe Harrison) אשר חי בשנים 1976-1890 ושימש כאדריכל הראשי של מחלקת העבודות הציבוריות בממשלת המנדט בין השנים 1923–1937 . בין המבנים הבולטים שאותם תכנן היו ארמון הנציב העליון בירושלים, בניין הדואר המרכזי ברחוב יפו בירושלים ובניין הדואר ברחוב ירושלים ביפו, בתי הספר כדורי לחקלאות בתבור ובטול כרם ובניין בית המשפט בחיפה.
את תחילת דרכו המקצועית עשה הריסון בהודו, בה הוא גיבש את התפיסה הממזגת בין מרכיבים אדריכליים שמקורם בתרבויות שונות – ממזרח וממערב. בהודו בנה הריסון את המוזיאון הלאומי של ניו-דלהי. סגנונו של הריסון מוגדר על ידי חוקרי האומנות כ"מודרניזם ים-תיכוני" – גישה הממזגת בין הבנייה הקולוניאלית הראוותנית לבין מסורות בנייה מקומיות. בנייניו של הריסון מאופיינים בשמירה על סגנון הבנייה הקלאסי עם שאיפה לסימטריה ולקווים ישרים, תוך התייחסות ברורה אל הנוף המקומי ושימוש בחומרי בנייה מסורתיים. הריסון ראה את המסורת האדריכלית של ארץ- ישראל בהקשר תרבותי והיסטורי רחב. לפי תפיסתו, המסורת האדריכלית של ארץ-ישראל משלבת סגנונות אדריכליים
ים-תיכוניים ומזרחיים. סגנונו האקלקטי של הריסון מתבטא בהרבה מהאלמנטים האדריכליים של בניין המוזיאון: סיתות האבן, גגות אבן מעוגלים, כיפות וקמרונות צולבים, חללים מתומנים, חצרות פנימיות, בריכת נוי וביתן מזרקה, השימוש בסטיו מקורה ובאריחים צבעוניים.

חדר הישיבות, השוכן בפינה הדרומית-המערבית של המוזיאון, נועד לישיבות המועצה הארכאולוגית המייעצת בתקופת המנדט. תקרתו היא כיפה, וב'תוף' תחתיה, סביב האולם, קבועים אריחים לבנים, שנעשו בידי האומן הארמני דוד אוהנסיאן, ועליהם ציטוט מפי הפילוסוף היווני היפיאס, בן המאה ה- 5 לפני הספירה, שבו מוזכר בראשונה המונח "ארכאולוגיה ". סוקראטס פנה אל היפיאס בשאלה: מה מעניין את האנשים האוהבים להאזין לנאומיו. היפיאס משיב: "על אודות העמים, סוקראטס, על הגיבורים ועל בני-האדם ועל היישובים, כיצד נוסדו בימי קדם הערים, ובקיצור – על כל תולדות ימי קדם (ארכאולוגיה), הם אוהבים לשמוע" (אפלטון , היפיאסרבא, 285 ד).
בין האומנים ובעלי המקצוע שאותם צירף הריסון לצוות התכנון והבנייה של המוזיאון היה גם הפסל הבריטי אריק גיל. גיל עבד במוזיאון בחודשים האחרונים של שנת 1934 , לפני השלמת הבנייה. עבודותיו של גיל הטביעו חותם עמוק באופיו של המוזיאון ובמסריו. מעל לשער הכניסה המרכזי של המוזיאון קבוע לוח ובו תיאור של עץ עבות המייצג את ארץ-ישראל. העץ צומח בין אסיה (מסופוטמיה) לבין אפריקה (מצרים). מוטיב אומנותי זה ינק את השפעתו ממרכזיותה של התפיסה ההיסטורית שהתייחסה לארץ-ישראל כאל גשר ואזור מעבר לאורך הסהר הפורה, בין מסופוטמיה למצרים, וכמפתח להבנת ההיסטוריה של ארץ-ישראל ומעמדה לאורך התקופות כולן .
הריסון גייס לעבודות גם את דוד אוהנסיאן הארמני, אשר חי בתורכיה ולמד את אמנותו בעיר קוּטָהיָה, אשר מדרום לימת השיש. בעיר זו פרחה כבר במאה ה- 16 אסכולת אומני קרמיקה, בגוונים כחול וסגול, אשר יצירותיהם פארו מסגדים באיסטנבול לצד המאוזוליאה של סולימאן המפואר ושל אשתו רוקסלנה. אך בימי מלחמת העולם הראשונה, אוהנסיאן גורש מתורכיה לצד רבים מבני עמו הארמנים והוא מצא את דרכו לסוריה, שם הוזמן לירושלים בכדי לשקם את אריחי הקרמיקה בכיפת הסלע.
אוהנסיאן הקים סדנה בעיר העתיקה בירושלים ובה יוצרו האריחים.

החצר הפנימית, המרכזית, היא גולת הכותרת של מבנה המוזיאון. חצר זו מצויה במרכז ציר האורך של הבניין. החצר משתרעת על שלושה מפלסים מדורגים; במרכזו של המפלס הנמוך ביותר ישנה בריכת נוי מלבנית הניזונה ממי בורות האגירה המצויים בשני קצותיה. על-פני המים צפות חבצלות מים ודגי זהב שוחים בבריכה. החצר נתחמת בשלושה סטווים מקורים בקמרונות צולבים, שבחזיתם שורה של קשתות. במרווחים שבין אומנות הקשתות שבחזית מוצבים מוצגים גדולים, כגון סרקופגים. בקצה הבריכה מצוי חדרון קטן – כמעין היכלית או מח'ראב, שקירותיו מחופים באריחים של קרמיקה ארמנית מרהיבה שעוצבה בידי אוהנסיאן, הנושאת עיטורים נטורליסטיים. ברצפה של חדרון זה הותקנה מזרקה, שמימיה מילאו בריכה מתומנת קטנה. מי המזרקה זרמו בתעלה אל הבריכה שבחצר (המזרקה פורקה בימי השלטון הירדני). ההשראה לחצר המרכזית באה מארמון אלהמברה שבגרנדה, מהמאה ה- 14, אשר נחשב לאחד מפלאי האדריכלות המוסלמית של ימי הביניים בספרד ובכלל.

בשלהי ימי המנדט החליטו הבריטים למנות מועצה בין לאומית שתנהל את המוזיאון ותשמור על אוצרותיו מפני הסערות הצפויות לו במזרח התיכון. ההחלטה הזו עמדה במבחן הזמן ובין השנים 1967-1949 נשמר המוזיאון על ידי ממלכת עבר הירדן כמעט ללא שינוי. כשלוחמי צה"ל נכנסו למוזיאון, במלחמת ששת הימים, הם מצאו את שלטי האבן שעוצבו על ידי האדריכל האריסון באנגלית, בערבית ובעברית, כאשר החלק העברי היה מכוסה בנייר שהודבק בסרט הדבקה. את עקבות סרטי ההדבקה ניתן לראות עד ימינו.

גם לאחר מלחמת ששת הימים הקפיד אגף העתיקות ולאחריו רשות העתיקות (אשר החליפה את האגף בשנת 1990) להימנע מביצוע שינויים בעיצוב המבנה ובתצוגה הארכיאולוגית הקבועה שלו. במהלך כל אותן שנים שימש המבנה כמקום מושבה של הנהלת רשות העתיקות ומשכן מפואר זה הותיר את כל מי שביקר במשרדי רשות העתיקות נפעם מיופיו. אך למרות הזכות הגדולה שנפלה לידה של רשות העתיקות, היא נענתה בשנת 1993 להצעה להקים את הקריה הלאומית לארכיאולוגיה בצמוד למוזיאון ארצות המקרא ולמוזיאון ישראל. מאז שנות ה- 90 של המאה הקודמת ועד היום, עוסקת רשות העתיקות בהקמת משכנה החדש, מיזם שעבורו גויסו תקציבים בסך כחצי מיליארד ₪.

לקריאה נוספת - הצילומים במאמר זה לקוחים מאתר המוזיאון המפורסם על ידי רשות העתיקות