התיאטרון הינו מתקן שעשועים ופולחן המאופיין בשלושה מרכיבים פיסיים: מושבים, בימה ואורקסטרה. ייעודו לאירועים תיאטרליים בלבד, אף שכפי שיתואר להלן אירועים אלה היוו לא אחת חלק אינטגרלי מהפולחן.
בטרם נתאר את התיאטרון, אנו מבקשים להבחין בינו לבין מתקנים הדומים לו בשם או בצורה.
האודיאון – הינו מתקן דמוי תיאטרון, אך הוא נבדל מהתיאטרון בעיקר בכך שהוא היה מקורה בגג ולפיכך הוא היה על פי רוב קטן יחסית לתיאטרון.
הרומים כינו אותו Teatrum Tectum – תיאטרון מרועף, המקורה בגג רעפים. אף שהשם אודיאון הינו יווני, המתקן הזה נוסד לראשונה בתקופה הרומית. האודיאון נועד למופעי זימרה ולא למשחק. במקומות רבים בעולם נטו לכנות תיאטראות קטנים – אודיאונים. אבל גודלו של המתקן כלל לא קובע את מהותו. בכדי לתאר מתקן מושבים כאודיאון יש להצביע על עדויות ברורות לכך שהמבנה היה מקורה בגג בעת שפעל.
האמפי-תיאטרון נושא אף הוא שם יווני, אף שהוא היה מתקן רומי מובהק ולא ידוע במקורות ההיסטוריים או בממצא הארכיאולוגי על אמפי-תיאטרון קדום למאה ה- 1 לפסה”נ. משמעות המונח תיאטרון – מבט, ואילו המונח אמפי ביוונית הינו כפול. מכיוון שהאמפי-תיאטרון היה מבנה עגול, לרוב סגלגל ומערכת המושבים שלו הקיפה את הזירה מ- 360 מעלות, דימו אותו הרומים לתיאטרון כפול ולכן כינו אותו כך. האמפי-תיאטרון היה מבנה רומי גם בהווייתו וגם באדריכלות שלו. נערכו בו שני סוגי אירועים: קרבות הלודארים שהיו לוחמים שהוכשרו להילחם בינם לבין עצמם או וֶנֶטְיוֹנֶס – שהיו מחזות צייד בהם הלוחמים נדרשו להכניע חיות טרף, אף שלא תמיד הציד ניצח.
לסיכום, כששלמה ארצי או איל גולן מופיעים בקיסריה, הם מופיעים בתיאטרון של קיסריה ולא באמפי-תיאטרון. יש בקיסריה גם אמפי-תיאטרון, אך הוא פחות מוכר לקהל הרחב. זו ההזדמנות לשרש טעות נפוצה נוספת לפיה רבים מכנים מקום להופעות תחת כיפת השמיים – ‘אמפי’. אין שום בסיס לשם הזה וניתן להחליפו בתיאטרון, באודיטוריום או במתחם הופעות.
התיאטרון הינו אחד מהמוסדות הקלאסיים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על התרבות האנושית. אדון בשם תֶסְפִּיס (Thespis) מוזכר במקורות ההיסטוריים כמי שזכה בתחרות תיאטרון במסגרת חגיגות דיוניסוס. האירוע התקיים בתקופה היוונית הארכאית, עוד בטרם אתונה אמצה את הדמוקרטיה, ברבע האחרון של המאה ה- 6 לפסה”נ. אמנם מדובר בעדות מאוד תמציתית, אך היא מלמדת שכבר בשלב הזה התיאטרון היה ממוסד וזוהי העדות הקדומה ביותר בתולדות האנושות למוסד התיאטרון. ישנן תרבויות קדומות בהן נהגו להציג בפני קהל, אבל קיומו של תיאטרון מותנה בקיומם של ארבעה תנאים שמתקיימים יחדיו: סיפור, שחקנים, מתקן וקהל. השילוב הייחודי הזה נולד ביוון בעיקר על רקע הפולחן לדיוניסוס. האקסטזה – יציאה מעצמך, במסגרתה היו הנשים החוגגות את הדיוניסיה (ביוונית) או הבאקכנליה (בלטינית – באקכוס היה שמו של דיוניסוס בלטינית) יוצאות אל היער לבושות בעורות של חיות, מפשיטות פר ואוכלות את בשרו החי. במסגרת החגיגות הייתה נפוצה גם ה’אורגיאצה’ אשר הייתה מלווה בין השאר באקטים מיניים. דיוניסוס לא היה אל אולימפי, הוא נערץ במקור בתראקיה. בתחילה היוונים דחו את פולחנו. דיוניסוס היה אל רב-תחומי, אל נוסע אשר ביוונית כונה ‘קרו נבלה’ ומכאן מגיע המונח קרנבל שנעשה כה משמעותי בעולמם של הקאתולים. דיוניסוס בישר את חילופי העונות. הוא היה אל היין והפטרון של האמנים והתיאטרון. כרם הגפנים עובר שינוי דרמטי בין מראה הגזעים העירומים בחורף, אשר נדמה שאין סיכוי שילבלבו עם בוא האביב, לבין המראה העשיר של הכרם בסופו של הקיץ, עשיר בעלווה ירוקה ובאשכולות ענבים. כך בדיוק תיארו היוונים את דמותו של דיוניסוס – אל מלא בהפכים.
היין נתפס בעת העתיקה, ויש האומרים עד היום, כחברו הטוב של האמן. הוא מאפשר לו לטשטש את חושיו ולהוציא ממנו ביטוי אמנותי עצמתי. מנגד, שתיה מוגזמת של יין גורמת לאמן לאבד את השליטה במעשיו ולהיכנס לדיכאון.
בראשיתו, התיאטרון הוקדש אך ורק למצבים המיוחדים בהם השחקנים נהגו לטשטש את זהותם כחלק מהפולחן. היוונים ראו את התיאטרון, כמו גם את הספורט, כפרקטיקת פולחן לכל דבר ועניין.
לפיכך, התיאטרון הקדום עסק כמעט ורק בדיוניסוס. בהמשך שילבו הטירנים את סיפורי המלחמה כחלק מעיצוב המיתוס היווני, העל-שבטי, הפאן-הלני.
כך נוצרו האִּילִּיאדה והאוֹדִּיסיאה. בהמשך, בעקבות המלחמות
עם הפרסים חדר לתיאטרון הרפרטואר ההיסטורי. המחזה הראשון בסוגה זו היה של איסכילוס והוא הוצג לראשונה בסירקוזה שהייתה מושבה יוונית בסיציליה (איטליה כיום). המחזה היה בנוי על דו-שיח בין המקהלה לשחקנים.
ראשית אירועי התיאטרון נערכו באגורה של אתונה. במרכז הוגדר משטח מעוגל שכונה אורקסטרה, מהמילה לרקוד ביוונית. הצופים ישבו על טריבונות מאולתרות מעץ ובאחד מהאירועים המושבים התמוטטו ובנסיבות אלה, איסכילוס נאלץ לברוח למגנה גרקיה (כך כונו המושבות היווניות מחוץ לתחומי העולם היווני הקדום), שם הוא העלה את המחזות שכתב. לאחר שהביקוש לתיאטרון לא פסק והיה ברור שלא ניתן לעשות שימוש במתקן מאולתר באגורה של אתונה, הוקם התיאטרון הבנוי הראשון על המורדות של האקרופוליס.
מרבית התיאטרון חצוב בסלע
במקביל הוקם גם בסירקוזה תיאטרון אשר ברובו היה חצוב בסלע.
מבנה התיאטרון הושפע מאוד מהשינויים בתִּפקוּדו במהלך ההצגה.
מעמדה של האורקסטרה, בה הופיעה המקהלה, ירד במקביל לירידת חשיבות המקהלה עד לתקופה ההלניסטית. במקביל הלך ועלה מעמד השחקן ולכן הבמה זכתה לתשומת לב מוקפדת יותר עם השנים.
בראשית ימי התיאטרון, בשלהי המאה ה- 6 לפסה”נ, הופיע שחקן יחיד בהצגה.
בשנת 400 לפסה”נ המחזות כבר נכתבו לארבעה שחקנים. אז עלה הרעיון להקים מבנה שכונה על ידי היוונים ‘סְקֶנֶה’ שפירושו סככה. הסקנה שימש למנוחת השחקנים במהלך המחזה שהיה ארוך ומייגע. בהמשך עשו בו שימוש להחלפת התלבושות במהלך ההצגה. בשלב זה עלה הרעיון לעצב סְקֶנוֹגְרפְיה – ציור על גבי חזית הסקנה ליצירת תפאורה. המבנה הלך והתפתח והפך למכלול בפני עצמו.
כבר בימי התיאטרון היווני היה ידוע מתקן שזכה לכינוי “תֶאוֹסאוֹמכִּינה” ובלטינית הרומים כינו אותו “דִּיוֹסאֶקְסמכִּינה”. אף שלא ברור כיצד נראה המתקן האמור, נראה שמדובר במתקן שריחף מעל הבמה וממנו יצאה דמות שייצגה את האל היוצא מה’מכונה’.
השחקנים שעמדו על הבמה נעלו נעליים גבוהות באופן קיצוני ומסכות שהגדילו משמעותית את דמות ראשם, כך ניתן היה לזהות את דמותם במחזה גם מהשורות הרחוקות של מערך המושבים. בשלב הזה הוחלט להוסיף למערך הבמה את הפְרוֹסְקֶנְיוֹן –המקום שלפני הבמה, אשר קרב את השחקנים לקהל. בעיר אפידאורוס, אשר בפלפונסוס, ישנה דוגמה מהקדומות ביותר לבימת תיאטרון. את מערכת מושבים כינו היוונים קוֹיְלוֹן (Koilon) ואילו מערך הבמה כונה על ידם לוֹגֶיוֹן (Logeion).
במרבית התיאטראות המושבים פנו לכיוון צפון על מנת למנוע מקרינת השמש להכות ישירות על מושבי הצופים.
הצורך של התיאטרון לקרב את הבמה לצופים, בעיקר לאחר הקמת מערכי מושבים שהחילו אלפי מקומות ישיבה והגיעו לגובה ולמרחק רב מהבמה, הביא לנגיסה בשטח האורקסטרה ולהצמדת הבמה למערך המושבים. מאחר שמערך המושבים היה בעל מתאר עגול (כ- 210 מעלות) ואילו הבמה הייתה מבנה מלבני, נותרה עדיין אורקסטרה כמחצית עגולה ביניהם. בפער שנותר בין הבמה לבין המושבים היו משני הצדדים של הבמה מעברים אשר שימשו לכניסה לתיאטרון והם כונו פארוֹדוֹיְי. אך סביר שהיו רבים שנכנסו מכל עברי התיאטרון. בתיאטרון בעיר פריאנה, באסיה הקטנה, כמעט ולא בוצעו שינויים בידי הרומים ולכן הוא משמש דוגמה טובה לבימה בסגנון ההלניסטי הקדום, בשנת 200 לפסה”נ. השינוי בעיצוב התיאטרון הגיע בתקופה ההלניסטית ולא במקרה. את השינוי הובילו גורמים תרבותיים ואזרחיים שאפינו את התקופה. התיאטרון עבר הליך הלניזציה ולראשונה הדת והתיאטרון נפרדו זה מזה, אף שהניתוק לא היה מוחלט מעולם. כך למשל בתיאטרון של פריאנה לא היה מקדש צמוד לדיוניסוס או לכל אל אחר. הזיקה לפולחן נותרה במסורת לפיה התחילו את המחזות באקט פולחני סמלי בתוך התיאטרון.
בכל אתרי הפולחן בהם נערכו משחקים תקופתיים, למעט באולימפיה, היה תיאטרון. התיאטרון ההלניסטי המאוחר ביותר אשר מוכר במחקר הינו התיאטרון של העיר אפרודיסיאס, באסיה הקטנה, כיום תורכיה. הוא נבנה סביב שנת 100 לפסה”נ ואולי אף מאוחר יותר. הרומים הסבו את האורקסטרה של התיאטרון הזה למעין ארֶנה (זירה) של אמפי-תיאטרון.
התיאטרון הרומי: הרומים נפגשו עם התרבות היוונית, בעקבות הכיבושים, החל במאה ה- 2 לפסה”נ. כבר בראשית החשיפה החלו הרומים לתרגם את המחזות היווניים ללטינית ומנגד האצולה הרומית נהגה ללמוד יוונית ולהתבשם בתרבות היוונית.
לאצילים רומים רבים היה מורה פרטי ליוונית. אך למרות האמור לעיל, התיאטרון הרומי הקדום ביותר היה
התיאטרון של העיר פומפי, אשר היה במתאר הלניסטי והוא הוקם סביב שנת 200 לפסה”נ. לאחר כיבוש פומפי בידי הרומים הם הסבו את התיאטרון למבנה בסגנון הרומי ומערכת המושבים נחתמה על ידי מבנה הבמה ב- 180 מעלות. לראשונה נוצר חיבור פיסי מלא בין המושבים לבמה וכך נוצר מבנה אינטגראלי דמוי מכתש. התיאטרון הרומי הקדום בעולם, אשר נבנה במקורו בשנת 55 לפסה”נ בסגנון הרומי, הוא תיאטרון פומפיוס ברומא. שרידי התיאטרון הוסבו בימי הביניים למגורים וכך שרד המבנה עד לעת החדשה.
תיאטרון קדום נוסף שהוקם ברומא היה תיאטרון מרקלוס אשר הוסב גם הוא למגורים. בימי שלטון מוסליני פונו בפקודה חלק מהתושבים וכך ניתן היה לחשוף את קמרונות המסד של התיאטרון. אחד מהמאפיינים הבולטים בתיאטרון הרומי היה בבנייתו במישור ובהשתתת מערכת המושבים על גבי קמרונות שיצרו טופוגרפיה מלאכותית. גישה זו אפיינה את הרומים לא רק בהקמת מבני ציבור, אלא גם בתכנון העירוני הכולל אשר שאף לבטל את הטופוגרפיה וליצור מישורים רחבים. הקמרונות לא שימשו
רק ליצירת השיפוע של מערך המושבים, הם היוו מסדרונות כניסה ויציאה לתיאטרון ובכך ניתן היה בתום ההצגה לאפשר לאלפי צופים לצאת החוצה תוך דקות אחדות וביעילות רבה עשרות מונים ממרבית מתקני ההתקהלות המודרניים.
התיאטרון של קיסריה הוקם בשנת 10 לפסה”נ והוא היה אחד ממבני התיאטראות הרומיים הקדומים ברחבי האימפריה. הורדוס, אשר יזם את הקמתו, הכיר היטב את רומא ומן הסתם הוא התרשם מהתיאטראות החדשים שנבנו בתחומה ולכן חפץ בהקמת מבנה דומה בעיר הנמל הראשית של ממלכתו. גם בקיסריה התנשאה הבמה לגובה כ- 3 קומות ולפיכך גם הצופים שישבו בשורות הגבוהות של מערך המושבים, לא יכלו לצפות בים או בנופה של העיר. הרומים ערכו שינויים מרחקי לכת בעיצוב התיאטרון.
מבנה הבמה, הסקנה, גדל משמעותית והוא היה רב קומתי. חלקו העליון הגיע עד סמוך למושבים הגבוהים ביותר במערך המושבים. כך ביקשו הרומים לשלוט לחלוטין במראה שייחשף בפני הקהל וזאת בניגוד לתיאטראות היווניים וההלניסטיים, אשר בהם ניתן היה לצפות על הנוף הסובב. הנוף שניבט מהמושבים הוגבל לחזית מבנה הבמה, אשר כונה ‘סְקֶנֶה פְרוֹנְס’, בתרגום ישיר – קיר חזית מבנה הבימה. הסקנה פרונס זכה לתפאורה אדריכלית חסרת תקדים תוך חלוקתו לקומות בממד האופקי והצבת עמודי שיש וביניהם נישות המכילות פסלי שיש מפוארים, אשר חילקו את החזית בממד האנכי. בתיאטרון הרומי נהגו להכריז בתחילת ההצגה: “המסך יֶרֶד” ולגלול את המסך למטה לחריץ שהוביל את המסך להיפּוֹסְקֶנְיוּם, מבנה תת-הבמה. את מערך המושבים הגבילו הרומים ל- 180 מעלות והדבר אפשר להצמיד את מבנה הסקנה למושבים תוך יצירת מכלול אדריכלי אינטגרלי.
בשלב הזה האורקסטרה נותרה חצי עגולה. את הבימה, אשר כונתה בידי הרומים פולפיטום (Pulpitum), הם מיקמו למרגלות מבנה הסקנה על גבי האורקסטרה.
התיאטרון של אפסוס, באסיה הקטנה, הוא גדול התיאטראות הרומיים בעולם. היו בו 24,000 מקומות ישיבה אשר שירתו עיר 
שמנתה כ- 200,000 איש בשיאה. התיאטרון השמור ביותר ברחבי האימפריה הרומית ואף המתועד ביותר, הינו התיאטרון של אסְפֶנְדוֹס, אשר נמצא סמוך לחוף הים, מזרחית מהעיר התורכית אנטליה. התיאטרון הוסב בימי הביניים לקרוון-סראי, מעין חאן, תוך שהמבנה כמעט לא משתנה, למעט פגיעה מצומצמת בבמה. התיאטרון של אספנדוס מושתת בחלקו על קמרונות ובחלקו הנמוך יותר על מדרון סלעי טבעי. מבנה התיאטרון הזה משמש כאילוסטרציה להיכרות עם המכלולים השונים שאפינו את התיאטרון הרומי, ביניהם למשל:
הורסורה (Versura) – משני צדי מערך הבמה נבנו שני מגדלים מסיביים שהיוו חוליה מקשרת בין מבנה הבמה למערכת המושבים. בתיאטראות רבים מבנה הסקנה היה כה צר שלא היה בו די מקום לשמש את השחקנים כ’אחורי הקלעים’. לפיכך הוקדש מרחב בתחום הוֶרְסוּראי (בלשון רבים) לצורך זה. בורסוראי היו גרמי מדרגות אשר אפשרו מעבר למפלסים העליונים של הטריבונה.
הפורטיקוס (Porticus) – או הסטווים, הינה הטיילת המקורה בחגורה המקיפה העליונה, בראש מערכת המושבים. משם ניתן היה ליהנות ממבט מקיף על התיאטרון.
האדיטוס מקסימוס (Aditus Macsimus) – שני פתחים מרכזיים אשר לרוב היו מקורים בקמרון חבית מפואר והם מוקמו משני צדי הבמה, בינה לבין מערך המושבים.
הדיאזומה (Diazoma ביוונית או Paraecinctio בלטינית) – הינו מעבר אופקי לאורחי התיאטרון אשר הפריד בין קומות שורות המושבים השונות. במרבית התיאטראות היו לפחות שתי קומות ודיאזומה אחת ביניהן, בתיאטראות גדולים היו אף למעלה משתי קומות.
הטריבונאליה (Tribunalia) – מונח ייחודי לתיאטרון הרומי. מקור
השם בטריבונים שארגנו את מחזות התיאטרון עבור התושבים. הם זכו לתאים מכובדים מעל האדיטוס מקסימוס. סביב מבנה התיאטרון הייתה שורה של קוֹרְבלֶס, תרנים גבוהים שקובעו בתוך ‘טבעות’ שסותתו באבן ועליהם נמתחו יריעות בד אשר כונו וֶלָארְיוּם (Velarium), והן הצלו על כל מערך המושבים בתיאטרון. המחזות בעולם הקלאסי היו ארוכים מאוד ועיקר אירועי התיאטרון היו במסגרת פסטיבלים דתיים. בנסיבות אלה היו התושבים מגיעים לתיאטרון בבוקר כשהם מצוידים במזון ומשקאות שהביאו מביתם והם שהו עד לשעות הערב בתיאטרון. לפיכך עשו הרומים מאמץ להצל על מערכת המושבים.
לתיאטרון הרומי היה תפקיד חשוב לא רק בחיי האמנות של העיר. בהיותו מבנה התכנסות גדול, בעל אקוסטיקה מעולה ויכולת לנהל תקשורת בין הבמה לנוכחים (פעולה שהייתה קשה לביצוע באמפי-תיאטרון או בצירקוס), נהגו תושבי העיר לקיים את הפעילות הדמוקרטית של הפוליס בתיאטרון. שם נערכו הבחירות, שם התקבלו החלטות על שלילת זכויות אזרחים שעברו על החוק ועוד.
תיאטראות בארץ ישראל (מערבית לירדן) עד כה מוכרים במחקר 15 מתקני תיאטרון, ולהלן נסקור אותם מצפון לכיוון דרום:
התיאטרון בסוסיתא, הינו אחד המתקנים האחרונים שנחשף ברשימה להלן, במסגרת החפירות של משלחת אוניברסיטת חיפה, אשר נוהלה במשך שנים על ידי פרופ’ ארתור סג”ל ובהמשך על ידי ד”ר מיכאל אייזנברג. התיאטרון בטבריה, בציפורי, בדור, בלגיו (אף שלדעת עורך סקירה זו המתקן המתואר בלגיו, בשולי קיבוץ מגידו, היה אמפי-תיאטרון). לאלה נוסף התיאטרון המפורסם והעתיק מכולם בקיסריה, התיאטרון בשוני, בבית שאן סקיתופוליס, בסבסטי – שומרון, בנֶאפוֹלִּיס – שכם.
באנטיפטריס –אפק שליד ראש העין, ישנו תיאטרון קטן יחסית אשר במשך שנים רשות הטבע והגנים הציגה אותו כאודיאון עד שד”ר צביקה צוק, לשעבר ראש אגף מורשת ברט”ג, פעל לשנות את המינוח בפרסומים השונים. תיאטראות נוספים נמצאו ביריחו, בהרודיון נחשף על ידי משלחת אהוד נצר ז”ל תיאטרון קטן בראשו חדר מפואר מעוטר בפרסקאות באיכות מיוחדת.
המכלול עבר הליך שימור ושחזור ובשנת 2020 והוא נפתח לביקור של הקהל. בירושלים היה תיאטרון עירוני על פי המידע ההיסטורי, בהתאם לכך שיחזר פרופ’ מיכאל אבי-יונה את התיאטרון בדגם המפורסם שלו שהוצג במקור במלון הולילנד ולימים עבר למוזיאון ישראל. את שרידי התיאטרון הזה הארכיאולוגים לא מצאו עדיין, אך בחפירות מנהרות הכותל נחשף תיאטרון קטן אשר לא ברור לחלוטין מה היה תִּפְקוּדוֹ. יודגש שבעולם ההלניסטי-רומי היה מקובל לבנות מבני מושבים מדורגים לא רק לצרכי שעשועים. מבנה מפורסם מאוד בסגנון זה היה האֶקְלֶסְ יה – בית המועצה של העיר. סוגר את הרשימה מדרום הוא התיאטרון של חלוצה. אין ספק שישנם מתקני תיאטרון נוספים בערים שהיו מרכזים חשובים בתקופה הרומית ואלו יחשפו, מן הסתם, בעתיד.
