השטן מהלך בעיר האלוהים

ד"ר אלון שביט

90.00 

המיזם הארכיאולוגי-קהילתי בעיר לוד – סיכום זמני

 

 

מכתב מנשיא המדינה מר יצחק הרצוג

במלאי

תיאור

ב-10 בפברואר, 2022 יצא ממכבש הדפוס ספרו של ד”ר אלון שביט, מנכ”ל מכון ישראלי לארכיאולוגיה.
הספר מציג על פני 288 עמודים סיכום זמני של המיזם הארכיאולוגי-הקהילתי אותו מנהל מכון ישראלי לארכיאולוגיה בעיר לוד מאז שנת 2005. הספר כולל שלושה-עשר פרקים בהם מציג שביט את ההישגים, הכישלונות, ההצלחות והאכזבות שנחלו אנשי צוות המיזם במהלך שנות פעילותו.

אתם בוודאי שואלים את עצמכם איך הגיעה סקירה כזו אל השטן ולעיר האלוהים? ובכן, לוד בתקופה הרומית נקראה דִיוסְפּולִיס – עיר האלוהים, ואילו השטן…, נראה שהוא נקרא בדרכו של כל פעיל חברתי המבקש להשקיע את מלוא הלהט האידיאולוגי שלו, את משאביו ואת האנרגיות שלו בקידום העיר לוד ובסיוע לתושביה המדהימים. לאור המפגשים הרבים והלא כל כך נעימים עם השטן, בסמטאותיה החשוכות של דיוספוליס ואף ברחובותיה הראשיים של לוד, בחרנו לשלב בספר ציטוטים נבחרים מהעבר על מעלליו של השטן, ובהם לדוגמא:

“השטן אינו מופיע אלא בפני מי שמפחד ממנו.” (פתגם ערבי); “כאשר השטן אינו דג, הוא מתקן את רשתות הדיג שלו.” (אוסטין אומלי) או “אנשים יראים מאלוהים, מהגמול על חטאיהם, מקרמה ומהשטן, זאת בזמן שכל מה שנדרש מהם הוא להיות יראים זה מזה.”

ג’ורג’ הקדוש הורג את הדרקון

הפרק הראשון בספר מגיש סקירה עדכנית על תולדות העיר לוד. זהו הפרסום הכולל הראשון על תולדות לוד, אשר מבוסס על סינתזה של המקורות ההיסטוריים עם ממצאי למעלה מחמישים חפירות ארכיאולוגיות שבוצעו בעיר. מסקירה זו עולה כי לוד היא העיר היחידה במזרח הקדום אשר התקיים בה יישוב בכל אחת מהתקופות הארכיאולוגיות וההיסטוריות, מהתקופה הנאוליתית הקרמית, באלף השישי לפסה”נ, ועד ימינו. נשאלת השאלה מדוע זכתה דווקא לוד ליציבות יישובית כה מיוחדת. המענה לשאלה זו מצוי בפרקים ההיסטוריים המזהירים של העיר: האזכור ההיסטורי הראשון של לוד היה ככל הנראה בתיאור מסע תחותמס ה־3 לכנען במאה החמש עשרה לפסה”נ. לוד מתוארת על הדרך הראשית העולה מדרומה של הארץ לכיוון מגידו ולארצות הצפון. אזור גוש דן ואגן הירקון היו לא מנוקזים וקשים לתנועה לאורך מרבית ההיסטוריה של ארץ ישראל. שיירות צבא ומסחר שנעו לאורכה של הארץ, נאלצו לנוע לאורך קו המגע בין אשדות ההר לבין מישורי עמק לוד והשרון. התנועה ממזרח לתוואי זה הייתה מוגבלת בשל הטופוגרפיה ההררית, ואילו ממערב היו, כאמור לעיל, אזורי ביצה קשים למעבר. לפיכך נהפכה לוד ל”מעבר הכרחי” לשיירות שנעו לאורכה של הארץ. כשהאימפריה הרומית פרסה את שלטונה על הלבנט, היא רישתה את המרחב כולו בדרכים רומיות אימפריאליות, שהיו מעין “אוטוסטרדות” בסטנדרטים של התקופה. לוד שימשה צומת לשבע דרכים אימפריאליות, ואין עיר אחרת בלבנט שהגיעו אליה דרכים רבות יותר. לוד רשמה פרקים חשובים ביותר במורשת שלוש הדתות  המונותאיסטיות. מבחינה יהודית היא הייתה ה”משנה” לירושלים ומרכז הגות, יצירה והוראה בתקופה שבין שתי המלחמות ברומים, בשליש האחרון של המאה הראשונה לספירה ובשליש הראשון למאה השנייה. לנוצרים היא הייתה עירו של ג’ורג’ הקדוש, מהקדושים הפופולריים ביותר בעולם הנוצרי. על פי מרבית המסורות הנוצריות, מקום קבורתו של ג’ורג’ בכנסייה על שמו בעיר לוד, שכונתה בתקופה הביזנטית גאורגיופוליס – עירו של גאורג (ג’ורג’). לאחר הכיבושים המוסלמיים לוד שימשה בירה אזרחית ראשונה של הארץ. היא החזיקה בתואר זה במשך כשלושה דורות עד שהשלטונות המוסלמיים החליטו להקים את רמלה, ארבעה קילומטר מדרום ללוד, כעיר בירה מוסלמית אותנטית אשר נועדה להחליף את לוד. כשהבריטים כבשו את ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, הם זיהו את לוד כלב הפועם של הארץ והקימו סמוך לה את תחנת הרכבת המרכזית בין דמשק בצפון לקהיר בדרום. בהמשך הוקם מצפון לעיר שדה לוד – שדה התעופה הבינלאומי של הארץ.
ואם נבחן את רשת התנועה המודרנית של מדינת ישראל במאה העשרים ואחת, לא נופתע לגלות שסביבת העיר לוד היא הצומת העמוס ביותר בכבישים ובמסילות רכבת ברחבי הארץ.


תחנת הרכבת העות’מאנית בלוד זמן קצר לאחר הקמתה

הפרק השני בספר הינו הסיכום העדכני ביותר בעברית לתחום הארכיאולוגיה הקהילתית, מקורותיו, עקרונות היישום שלו ומיזמים לדוגמה מרחבי העולם כולו.
יתר פרקי הספר מציגים את המיזם הארכיאולוגי-הקהילתי בעיר לוד. זהו אחד המיזמים רחבי ההיקף בעולם מסוגו. שביט לא בוחר להציג כאן סיפור הצלחה. בין פרקי הספר אנו נתקלים בפרשות מרתקות המלמדות עד כמה יכולה להיות קשה דרכו של יזם חברתי במדינה שלנו. בכדי להבהיר לקוראים שהמידע המוצג בפניהם אמין, מבוסס ונטול פניות, מרבה שביט לצטט מסמכים אותנטיים המעידים על התהליכים עמם היה על צוות העמותה להתמודד במהלך המיזם.
הספר הזה אינו מורה דרך לאנשי שימור, לארכיאולוגים, למדריכים בתחום המורשת או ליזמים חברתיים, אך הוא בהחלט יכול לצייד אותם בתובנות רבות באשר לדרך הצפויה להם בתחומים אלה.

הספר מאויר ביותר ממאה צילומים איכותיים, תוכניות ושרטוטים הממחישים את התיאורים המילוליים המוגשים בו.
להלן נביא את משפטי הסיכום של הספר: “לרגע לא איבדנו את האמונה שלנו ולא נחדל להמשיך ולחתור לפיתוח העיר העתיקה של לוד כאתר תיירות הראוי לעברה המפואר של העיר, אתר שיהווה אבן יסוד בהבטחת עתיד מפואר לא פחות לעיר. לרגע לא התערערה ההבנה שלנו שהדרך היחידה להצליח בחזון ולהשיב את לוד לתפארתה כבימי קדם, היא באמצעות שילוב מלא של הקהילה המיוחדת של העיר על כל גווניה. אנו מקווים שהספר הזה יסייע בגיוס כולל של כל הנוגעים בעתיד העיר העתיקה בלוד ובפיתוחה כאתר תיירות ברמה הבין־לאומית הגבוהה ביותר. ללא קשר, אנו מאמינים שהספר הזה יהיה במה שתציב את הארכיאולוגיה הקהילתית במקום המרכזי הראוי לה, הן בעולם האקדמי הן בציבוריות הישראלית.”
על הכריכה האחורית של הספר מופיעה המלצתו של אסא כשר, פרופ’ אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב, זוכה פרס ישראל בפילוסופיה.
“לוד היא עיר חשובה ומרתקת מאין כמוה, שנייה רק לירושלים, כך הייתה וכך היא יכולה להיות”.

רבים מאיתנו שמעו על העיר לוד, אבל הערכה כזו לא הייתה עולה על דעתם. כשהם נוסעים לנתב”ג אולי הם יודעים שפעם המקום נקרא “שדה התעופה לוד”; כשהם חולפים באחד הכבישים המהירים הסמוכים לעיר, הם רואים אותה להרף עין; ולאחרונה, מאז האירועים בזמן מבצע “שומרי החומות”, הם חושבים שהעיר היא מוקד תוסס של מתחים ומהומות.
הספר שלפנינו, מעשה ידיו של הארכיאולוג המהולל ד”ר אלון שביט, בא לפקוח את העיניים, להציג לנו את ההיסטוריה הייחודית של העיר המרתקת שרבים כל כך חיים לא הרחק ממנה אבל אין להם מושג מה אוצרותיה, הגלויים והסמויים.
לוד היא עיר בת כמעט שמונת אלפים שנים, ובכל תקופה היה בה יישוב. היא הייתה עירם של יהודים, בהם רבי יהושע בן לוי, בעל המדרשים, ורבי אליעזר, שעליו נאמר: “צדק צדק תרדוף, רדוף אחר בית דין שדינו יפה, אחר בית דינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחר בית דינו של רבי אליעזר”. היא הייתה עירם של נוצרים, בראשם ג’ורג’ הקדוש, המוכר לנו מן הציורים המראים אותו רוכב על סוסו והורג את הדרקון האכזרי, והוא טמון בחלל הקבורה שמתחת לכנסייה. היא הייתה עירם של מוסלמים שבנו בה אתרים מרהיבים, בהם לא רק המסגד והח’אן, אלא גם גשר ג’נדאס החשוב וגם “באר השלום”, שנבנתה כדי להעניק לעוברי האורח מים, מנוחה וחדרים ללימודי קודש.
בעיר התגלו גם פסיפסים גדולים, מיוחדים במינם. אלון שביט וחבריו יזמו את הקמת עיר הפסיפסים, בין שאר היוזמות המופלאות שלהם לחשוף את כל סודותיה של העיר העתיקה, לכונן אותה כעיר תיירות, המתפרנסת מן המעמד שלה כעיר מרכזית בעלת היסטוריה ייחודית, עיר שיהודים, נוצרים ומוסלמים חיים בה יחד, בשלום, בשלווה ובאחווה.
הספר מגולל סיפורים ארוכים של מאבק בטחנות הרוח של הבירוקרטיה הישראלית, סיפורים קשים, מטרידים, כמעט מייאשים. אלא שאלון שביט והשותפים לרוחו לא מרשים לעצמם להתייאש. כל שעה יפה להעלות את לוד על הפסים אל העתיד הנכסף, הנטוע בעבר המפואר.