עבור המצרים הקדמונים גוף האדם היה חשוב לא רק בחיים אלא גם לאחר המוות. תפיסה זו עמדה בבסיס השאיפה לשמר את הגוף בתהליך החניטה שהפך כה משוכלל עד שגם כיום קשה לשחזר את הישגיה של התרבות המצרית בתחום זה. מלבד הגוף הפיסי היו לאדם חלקים נוספים ששייכים לעולמות המנטאליים והרוחניים, ועל מנת להמשיך להתקיים אחרי המוות היה צריך לשמור על החיבור והקשר בין הגוף הפיסי לחלקים שאינם גשמיים ובפרט לאותו חלק מסתורי המכונה במצרית “בָּא”, שלבש דמות ציפור עם ראש אדם. ההרצאה תתייחס לחלקים השונים המרכיבים את האדם בתפיסה המצרית ותעמוד על ייחודו וביטוייו של כל חלק.