תל בית שמש נסקר ונחפר ע”י משלחות רבות, החל ממשלחת ה-PEF, דרך המשלחת האמריקאית וכלה במשלחת החפירות של אוניברסיטת תל אביב, בראשות פרופ’ שלמה בונימוביץ וד”ר צבי לדרמן. כל החופרים מיקדו את עניינם בגבעה המערבית, היכן שהשרידים הקדומים מתקופות הברונזה והברזל היו קרובים לפני השטח, בעוד את הגבעה המזרחית כיסו שרידיו של הכפר הערבי עין שמס, שניטש ככל הנראה בראשית המאה ה-19.
כך התגבשה הנחה לפיה תל בית שמש נמצא אך ורק ממערב לכביש 38, ועל בסיס הנחה זו, אישרו ברשות העתיקות תכניות להרחבת הכביש בחלקו המזרחי של האתר.
עם זאת, חפירות הבדיקה שנערכו באתר בשנים 2012 וב-2017 הוכיחו כי תל בית שמש משתרע מזרחה, ומעבר לכביש. למרות ממצאי חפירות הבדיקה, רשות העתיקות דרשה לבצע באתר חפירת הצלה בשטח של כ-24 דונמים כתנאי לאישור סלילת הכביש. החלק הצפוני של חפירה זו, אשר התאפיין בעצמה רבה של שרידים, נחפר על ידי משלחת מכון ישראלי לארכיאולוגיה, בחסות המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ובשיתוף רשות העתיקות. החפירה בתל בית שמש הינה אחת מחפירות ההצלה הגדולות ביותר במדינת ישראל, ולמעשה גם בעולם כולו.
מניתוח ראשוני של תוצאות החפירה זוהו בשטח שנחפר שמונה שכבות יישוב:
| שלב | תקופה היסטורית | טווח שנים משוער | אופי היישוב |
| 1 | שלהי עות’מני-מנדטורי | מאות 20-19 לספה”נ | פעילות חקלאית עונתית |
| 2 | ממלוכי-עות’מני | מאות 19-15 | כפר |
| 3 | אסלאמי קדום | מאות 10-7 | כפר, עיירה |
| 4 | רומי מאוחר-ביזנטי | מאות 7-4 | מרכז ייצור חקלאי |
| 5 | חשמונאי-רומי קדום | מאות 1 לפסה”נ ועד 2 לספירה | כפר יהודי |
| 6 | ברזל 2ג’-הלניסטי קדום | מאות 2-7 לפסה”נ | מרכז ייצור חקלאי |
| 7 | ברזל 2ב’ | מאה 8 לפסה”נ? | פעילות חציבה |
| 8 | ברונזה מאוחרת-ברזל 1 | מאות 11-12 לפסה”נ | בור מים והטמנת פסולת |
תקופת הברונזה המאוחרת:
מתקופה זו (מאות 11-12 לפסה”נ) זוהה באתר מכלול אחד בלבד – בור מים גדול ומטויח. למעשה, התיארוך של הבור מתבסס על החרסים אשר נמצאו בתוך שכבות האדמה אשר מילאו אותו, ולכן אי אפשר לשלול אפשרות שהבור עצמו אף קדום יותר, ורק יצא מכלל שימוש ומולא באדמה ובאשפה בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת. לדעתנו הבור אינו מלמד על קיומו של יישוב בחלק זה של התל, אלא על פעילות נלווית ביזמת התושבים מחלקו המערבי של התל, פעילות שתועדה בחפירות המשלחות הקודמות באתר.
תקופת הברזל:
תקופת זו באה לידי ביטוי בעיקר במתקנים חצובים בסלע ובנויים על גביו, בהם מחצבות ובתי בד. נותרו רק קירות ספורים אשר השתמרו באופן דל בלבד, אולם הממצאים מצביעים על כך שהתקיים במקום יישוב ובו שפע מתקני תעשייה. בחלק זה של האתר לא הובחנו כלל שכבות הקדומות למאה ה-7 לפסה”נ.
הממצאים, ובהם טביעות ‘למלך’ ו’רוזטה’ על גבי ידיות קנקנים, רובן מטיפוסים מאוחרים, יכולים להצביע על תיפקודו של המרחב כאזור רווי תעשייה חקלאית. בתי הבד מעידים שהענף המרכזי היה ייצור שמן זית, מסורת שנראה כי המשיכה במקום לאורך אלפיים חמש מאוד שנים. צלמיות נשים ובע”ח שנמצאו באתר מצביעות עושר התרבות החומרית של היישוב.
ממצאי התרבות החומרית בחפירה מעידים שלאתר הייתה זיקה חזקה לממלכת יהודה, גם לאחר מסע סנחריב בשנת 701 לפסה”נ.
האתר שמר על רצף יישובי והמשך השימוש במתקנים השונים ללא הפרעה, כולל במהלך הכיבוש הבבלי בשנת 586 לפסה”נ ועד לתקופה ההלניסטית.
התקופה הפרסית – ההלניסטית הקדומה:
בתקופה זו המשיך השימוש בחלק גדול מהמכלולים וממתקני המיצוי של תקופת הברזל. ברוב המקרים, על גבי הרצפות שנבנו במאה ה-7 לפסה”נ נמצאו שרידים למן המאה ה-7 ועד המאה ה-4 לפסה”נ. נמצאו ארבע ידיות קנקנים נושאות טביעות “יהד” – ממצא אופייני לפחוות יהודה תחת השלטון הפרסי ובראשית השלטון התלמי. טביעות אלו מתוארכות למאה ה-4 לפנה”ס.
התקופה החשמונאית – הרומית הקדומה:
בתקופה ההלניסטית המאוחרת האתר עבר שינויים משמעותית לראשונה מאז המאה ה-7. בתקופה זו נוסד יישוב כפרי יהודי. נחשפו כמה מקוואות לצד מטבעות חשמונאיים וכלי אבן גיר המזוהים עם התרבות החומרית של היהודים. מעט ממבני הכפר שרדו בשל הפעילות המאוחרת באתר. הממצא המפתיע ביותר שניתן לשייך לתקופה זו הינו מבנה גזית מלבני ומרשים עשוי אבנים מסותתות בסיתות שוליים. מידות המבנה כ-6.5X10 מטרים והוא השתמר לגובה של כ-3 מ’. לאורך פאותיו הפנימיים של המבנה השתמר נדבך אבן בולט פנימה מקו הקיר, אשר לבסיסו ניגשה רצפת טיח שהשתמרותה דלה מאוד. ניכר שהטיח כיסה גם את הנדבך הבולט המתואר לעיל. ייתכן שהנדבך שימש כספסל. בשל איכות הבנייה, עצמתה ומיקומו הצופה ונצפה של המבנה – אנו מניחים שהוא שימש כמבנה ציבור. מאחר מהמבנה התקיים בתוך כפר יהודי, וביתר שאת לאור האפשרות כי הכיל ספסל הקיפי וכן לאור העובדה שמטרים אחדים דרומית-מזרחית לו נחשף מקווה טהרה תת-קרקעי ומרשים, הצענו שהמבנה שימש כבית כנסת.
עוד מתוארכת לתקופה ההלניסטית מערכת תת-קרקעית ומכלול כניסה הבנוי כנגד קיר תמך רחב. במערכת התת-קרקעית נעשה שימוש משני בתקופה הרומית התיכונה, ככל הנראה בזמן מרד בר-כוכבא.
היישוב היהודי ניטש כנראה במהלך מרד בר כוכבא. מתקופה זו, המאה השנייה לספירה, נמצאו בחפירה כמה מערכות מסתור, רובן קטנות וחצובות בסלע. חוצבי המערכות עשו שימוש במתקנים חצובים קדומים כגון בורות מים.
התקופה הרומית המאוחרת – הביזנטית:
בתקופה זו האתר הפך מכפר לאזור תעשייה. בחלקו הצפוני הוקם מכלול כבשני קראמיקה גדול, הכולל שני תאי צריפה. הכבשנים, מהגדולים ומהשמורים שנמצאו בארץ, ייצרו ככל הנראה בעיקר קנקני אגירה.
במהלך התקופה הביזנטית הוקמו באתר מתחמים גדולים של בתי בד שעסקו בייצור שמן זית, ולצדם גת תעשייתית גדולה. ברוב המקרים המכלולים הביזנטיים הסירו את הארכיטקטורה שקדמה להם, והושתתו ישירות על גבי הסלע. במבנה הגזית הרומי קדום (“בית הכנסת”), שופצו הקירות, והונחה רצפת פסיפס מעוטרת, יחידה מסוגה באתר. לרוע המזל, הפסיפס נפגע במכוון, כנראה בתקופה המוסלמית הקדומה, כך שאין ביכולתנו לדעת האם הייתה במקום כתובת – אולם לאור מיקומו של הפסיפס, ועובדת השימוש המשני הייחודי במבנה – יש להציע כי נשתמרה מסורת פולחנית במכלול, ואולי אף רצפת הפסיפס שימשה קפלה נוצרית.
בהעדר שרידי מבני מגורים בני התקופה הביזנטית באתר, אנו מניחים שמכלולי הייצור הגדולים שהוקמו במקום היו שייכים למבנה מנזר ענק שנחפר בראשית המאה ה-20 על ידי דנקן מקנזי ושרידיו נותרו על גבי התל.
התקופה האסלאמית הקדומה:
בתקופה זו שוב שינה האתר את פניו ושב להיות כפרי. בעוד לפחות אחד מבתי הבד מהתקופה הביזנטית נותר בשימוש, שאר המכלולים, כולל הגת הגדולה, יצאו משימוש ועל גביהם הוקמו מכלולי מגורים אשר עשו שימוש משני בקירות המתחמים הביזנטיים. התרבות החומרית של ישוב זה הייתה עשירה למדי, ובין הממצאים: מטבעות רבים, מגוון כלי חרס וזכוכית, טאבונים וכלי שחיקה. לאחר התקופה האסלאמית הקדומה, ככל הנראה במהלך המאה ה-10 או ה-11 לספירה, האתר ניטש, כולו או רובו למשך כל התקופה הצלבנית-האיובית.
התקופה הממלוכית – העות’מנית:
החל מהמאה ה-15 לספירה, הוקם באתר יישוב כפרי ובו מכלול של מסגד, אשר מאוחר יותר הפך גם לקבר שייח’. מתחם זה, שהיה באוכף בין התל המערבי למזרחי, הועתק בשנים האחרונות למיקום מזרחי יותר. בסמוך למתחם זה התגלו מכלולים גדולים נוספים: מבנה ציבורי רבוע (ייתכן ששימש כמחסן או כבית ספר של הכפר), וכן בתי בד משוכללים בתוך מערות.
מבני הכפר עצמו מתאפיינים בבנייה צפופה מאוד, בבנייני “רכבת”, שנראה שהתפתחו באופן הדרגתי, עם הוספת יחידות מגורים לפי הצורך וגדילת האוכלוסייה. הכפר האריך שנים, אולם ניטש בשלהי המאה ה-18 או בראשית המאה ה-19. הסיבות לנטישה אינן ברורות. הנטישה בתקופה זו שימרה באתר את התרבות החומרית הערבית, הארץ-ישראלית, במצבה טרם כניסת התרבות החומרית של ימי המהפכה התעשייתית לארץ. בכפר לא נמצאו עדויות לשימוש בבטון, יציקות ברזל וכלי ייבוא מאירופה.
התקופה המודרנית:
לאחר נטישת הכפר העות’מני זוהתה באתר פעילות ארעית, אולי עונתית. מספר קירות חלקה או טראסה נמצאו בשכבה זו, לצד בורות אשפה המכילים בקבוקי תמרוקים ותרופות שמוצאם ככל הנראה אירופי. מעבר לפעילות דלה זו, שככל הנראה פסקה עם קום מדינת ישראל, האתר עבר פעילות שוד ענפה של אבנים לחומרים בניין מצד תושבי הכפר הסמוך דיר-ראבן, כפי שמשתקף מדיווחיו של פקח מחלקת העתיקות המנדטורית עורי.
סיכום:
לאור ממצאי החפירה ובעקבות זעקה ציבורית שקמה מצד תושבי בית שמש, בגיבוי העירייה, הגיעה רשות העתיקות לסיכומים חדשים לגבי התוואי העתידי של הכביש. מפיתוח שטח שתוכנן להיות ברוחב של כ-70 מ’, צומצם רוחב הכביש לכ-23 מטרים.
לפני שבועות אחדים פורק מבנה הגזית בן ימי הבית השני שנמצא באתר. לרוע המזל, מיקומו היה בתוך תוואי הכביש המתוכנן. התכנית הינה להעתיקו למיקום חדש באתר בעתיד.
צוות מכון ישראלי לארכיאולוגיה (ע”ר) והמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, עוברים כעת לשלב הבא, והמהותי לא פחות בחפירת ענק זו – הבאתם של הממצאים לפרסום מדעי מקיף וראוי.
