בעיצומה של עונת חגי תשרי הרימונים מבשילים. מיץ הרימונים זוכה בשנים האחרונות לתהילה בקרב התזונאים בשל תכונותיו הנוגדות חמצון, האנטי דלקתיות והאנטי אייג’ינג. הרימון היווה תמיד סמל לבריאות, לכוח האלוהי לשיקום החיים. הוא אף הופיע לעתים קרובות כמאפיין של אלוהות כמו אַשְתָר, אסטרטה, הרה, דמטר ומרים הבתולה.
התיאור הקדום ביותר של הרימון מופיע בעילם העתיקה, באלף הרביעי לפני הספירה. לאחר מכן ישנם תיאורים ברחבי כל המזרח הקרוב. שיח הרימון הגיע למסופוטמיה, לאנטוליה, לסוריה ולארץ-ישראל עד סוף האלף השלישי. נראה כי השוּמֶרִים היו מעורבים בביות הרימון, והפרי הפך במהרה לסמל חשוב.
קליפת הרימון האדומה-צהובה והמבריקה, המיץ האדום כדם ותכונותיו הבריאות של הפרי יצרו אסוציאציות עם פוריות האדם, עם חיים ומוות. באמנות מסופוטמית עתיקה רימונים מיוצגים לעתים קרובות עם אלי פוריות ושפע.
זרעי רימון נמצאו בערים רבות אשר היו מיושבות באלף השלישי לפסה”נ, כגון: אֶבְּלָה ויריחו, והתפשטות הרימון בלבנט נמשכה במהלך האלף השני לפני הספירה.
זרעי רימון, חלקי קליפות רימון וחלקי פרחים אשר שרדו בין ממצאי ספינת הסוחר שנטרפה בסוף המאה ה -14 לפסה”נ ב- Uluburun, אשר ליד החוף הדרומי של אנטוליה (תורכיה), מלמדים שהרימון היה פריט יוקרה בו השתמשו האליטות העירוניות. במאה ה-14 התפשט צמח הרימון בקפריסין וסביב הים האגאי, כנראה על ידי סוחרים סורים וכנענים ובהתאם הוא החל להופיע גם כסמל דתי.
בתחילת האלף הראשון לפסה”נ, הרימון מתואר במיוחד בהקשרים של לוויות בלבנט. כמו כן הוא מוצג כסמל למלכות. דימויי הרימון הוצגו על טקסטיל, עץ, שנהב, מתכות יקרות, כמו גם על גבי אלמנטים עיטוריים סמליים.
התנ”ך מספק מספר התייחסויות מעניינות לרימונים. התיאור המוקדם ביותר נמצא בספר שמות כח “לג וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב. לד פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב.” ובשמות לט “כד וַיַּעֲשׂוּ, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, רִמּוֹנֵי, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר. כה וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי, זָהָב טָהוֹר; וַיִּתְּנוּ אֶת-הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ, הָרִמֹּנִים. כו פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב, לְשָׁרֵת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.”
עיטור דומה שימש על גלימות של האליטות במזרח הקדום מאז האלף השני לפני הספירה, כפי שניתן לראות על פסלוני מלוכה אשוריים ובבליים. הרימון מופיע בין צמחי הפרי של הארץ המובטחת בספר דברים ח: “ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ”. הרימונים שימשו כאלמנט עיטורי בבית המקדש אשר הוקם על ידי שלמה בירושלים: “יח וַיַּעַשׂ אֶת-הָעַמּוּדִים וּשְׁנֵי טוּרִים סָבִיב עַל הַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָרִמֹּנִים וְכֵן עָשָׂה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית. יט וְכֹתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן בָּאוּלָם אַרְבַּע אַמּוֹת. כ וְכֹתָרֹת עַל שְׁנֵי הָעַמּוּדִים גַּם מִמַּעַל מִלְּעֻמַּת הַבֶּטֶן אֲשֶׁר לְעֵבֶר שבכה (הַשְּׂבָכָה) וְהָרִמּוֹנִים מָאתַיִם טֻרִים סָבִיב עַל הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית.” (מלכים א’ ז).
אף על פי שעץ הרימון כבר היה פרי שכיח שגדל במטעים ביוון, במסורת הספרותית המקומית היה נהוג לתאר אותו כפרי אשר מקורו בארצות רחוקות ואף במקורות מיתולוגיים. למשל, האודיסיאה מספרת שבגן השופע של ארמונו של המלך אלכינוס, הרימון הוא אחד מעצי הפרי, אשר יחד עם אגסים, תפוחים, תאנים וזיתים, שפעו בפירות בכל ימות השנה. במאה השביעית והשישית לפסה”נ הרימון הופיע כעיטור שכיח בקברי אצולה יווניים, הן כמנחות והן על אמפורות הקבורה.
הרימון מוצג כסמל של האלות ארטמיס ואתנה. בתרבות היוונית, הרימון היה אפוא סמל האלוהויות האחראיות לטבע ולרבייה של בני אדם, בעלי החיים והצמחים.
במסורות המינואיות והמיקניות הרימון מקושר לפולחן מֶטֶרֶס, אלוהות הטבע והפריון. בהמשך המיתולוגיה היוונית מייחסת לאלה דמטר, אלת הטבע והקציר, ולבתה פֶּרְסֶפּוֹנֶה את האחריות לפריון הטבע. לרימון יש תפקיד מרכזי בסיפור השאול המיתולוגי של פרספונה. פרי הרימון היה המרכיב המקשר עם האדס, מלך השאול, וגורם לו לשחרר בכל שנה באביב את פרספונה על פני כדור הארץ, ובעקיפין, לשמר את מעגל העונות. הרימון פורח בתחילת הקיץ ופירותיו מבשילים עד הסתיו, אז נותר העץ ערום במהלך החורף ובכך הוא מסמל את חזרתה של פרספונה לשאול.
באריופגוס, אתונה
הרימונים מסמלים גם התחדשות ולידה מחדש. במיתולוגיה המיקנית ומאוחר יותר היוונית, הרה, אשתו של זאוס, מקבלת עץ של כיפות זהב (μῆλη), כנראה רימונים, שהעניקו לה את מתנת האלמוות, שנשמרה על ידי הנימפות בגבול המערבי של העולם. הרימון הוא אחת הסמלים הנפוצים ביותר של הרה במערב הים התיכון, במיוחד בדרום איטליה, שם סגדו לאלה באופן נרחב.
סביר להניח שהתפשטות הרימון במערב הים התיכון נובעת ההתפשטות הפניקית בסביבות המאה ה-10 לפסה”נ, כאשר המתיישבים הפיניקים שיווקו את הפרי, ואת סמליותו לסיציליה, לחצי האי האיברי ולצפון אפריקה, ולאחר מכן לאטרוסקים ולעולם הרומי. במשך אלפי שנים, מהמזרח הקרוב ועד מערב הים התיכון, היה לרימון תפקיד מרכזי בכלכלה ובחיים הסמליים של תרבויות רבות. לצד ענבים ותאנים, רימונים הפכו לפירות מרכזיים של חברות בלבנט, בים האגאי ובמערב הים התיכון, זאת בנוסף למקומו של הרימון כסמל נפוץ ללידה מחדש ולפוריות. הרימון נחשב גם לפרי אלוהי המחובר לעוצמה, ולכן הוא הוצג מועבר מידי האלים למלכים.
