שבטה ממוקמת על כתף שבטה על גדתו הצפונית של אפיק של נחל איתן שבבקעת ברח’ה, כ-40 ק”מ דרומית לבאר שבע. תנאי הקרקע ומיקומה המרוחק תרמו לרמת ההשתמרות הגבוהה של המבנים באתר.
הממצאים הקדומים ביותר בשבטה הם כתובת וחרסים נבטים מהמאה השנייה לספירה, אך קשה לשייך מבנים לתקופה זו. במאה הרביעית, תחת השלטון הביזנטי, שבטה החלה לפרוח ובמאה השישית הישוב הגיע לשיא שגשוגו. החל באמצע המאה השביעית, במהלך השלטון המוסלמי בארץ ישראל החלה דעיכתו של הישוב, עד לנטישתו המוחלטת במאה העשירית. גודלה של שבטה כ-90 דונמים. ליישוב לא הייתה חומה והקירות החיצוניים של מבני מגורים נבנו צמוד זה לזה והיוו קיר התוחם את הישוב. בסביבתה של שבטה מתקנים חקלאיים רבים וטרסות, ובעיר עצמה נותרו שרידי שלוש כנסיות, מסגד, בריכות גדולות ומבני מגורים. מאז ימי משלחת קולט נערכו בשבטה עוד חפירות רבות, סקרים ומחקרים והיא עמדה במוקד דיונים ארכיאולוגיים רבים. דיונים אלה עסקו באופי הישובים בנגב בתקופה הביזנטית, בסיבות לשגשוגם, בסיבות לנטישתם, באופי השלטון בתקופה המוסלמית הקדומה וביחסו לנוצרים. בשנים האחרונות התבצעו באתר חפירות אשר נוהלו על ידי ד”ר יותם טפר מרשות העתיקות ופרופ’ גיא בר עוז מאוניברסיטת חיפה. החפירות שופכות אור חדש על השאלות לעיל.
האתר נסקר לראשונה על ידי המזרחן האנגלי א”ה פאלמר שמתאר אותה כאתר הכי מפואר והכי חשוב שהוא ראה אי פעם. הוא אף מתרגם אמרה מקומית על פיה אין דבר גדול יותר מעוג’ה (ניצנה) או מעובדייה, חוץ משבטה אשר גדולה משניהם. האתר נסקר עוד פעמים אחדות על ידי משלחות שונות, אך הוא נחפר לראשונה על ידי קולט, בשנות השלושים של המאה העשרים. לאחר שלוש עונות חפירה נאלצו החופרים לעבור לניצנה (שם מצאו את הפפירוסים הידועים) וזאת בשל מחסור בגשמים. למרבה הצער, קולט לא פרסם את ממצאי החפירה ובשנת 1939, במהלך המרד הערבי בית המשלחת בשבטה נבזז ונשרף ואיתו כמעט כל תיעוד החפירות באתר. בשנת 2017 מצאו הארכאולוגים יותם טפר וגיא בר עוז מכתב בארכיון רשות העתיקות שנשלח מבית המכס שבנמל חיפה אשר מדווח על מזוודה שנשכחה ובה ממצאים ארכאולוגיים. לאחר בדיקה התגלה כי המזוודה מצויה בארכיון רשות העתיקות ומכילה כ-140 ממצאים קטנים ומסמכים אודות החפירות בשבטה.
במאמר זה אנסה לגעת בכמה משאלות המחקר אודות אופי האתר וזאת באמצעות התמקדות באחד ממבני המגורים באתר המכונה “בית הבריכה” (מימין שחזור בית הבריכה מתוך ספרו של ארתור סג”ל). כבר בימי משלחת קולט נחפרו ונחשפו בשבטה כ-18 מבני מגורים, אך כאמור, ממצאי החפירות בבתים כמעט ואינם ידועים. המחקר המעמיק הראשון שנעשה על מבני המגורים בשבטה נערך על ידי פרופ’ ארתור סג”ל, אז ארכיאולוג באוניברסיטת בן גוריון, שבסוף שנות השבעים חקר את מבנה “בית הבריכה”. בשנת 2003 פרסם פרופ’ יזהר הירשפלד מהאוניברסיטה העברית מאמר ובו ממצאי סקר ומיפוי מקיף ומדוקדק של האתר ומבני המגורים בתחומו. בשנים האחרונות גיא בר עוז ויותם טפר חדשו את החפירה בכמה מבני מגורים, וביניהם בית הבריכה.
בית הבריכה תוחם את ה”כיכר הדרומית” של שבטה ממערב. הוא זכה לכינוי זה בשל קרבתו לשתי הבריכות הגדולות שבמרכז הכיכר. המבנה נחקר בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים על ידי ארתור סג”ל, שערך מחקר מקיף על שבטה כולה. על פי סג”ל, בית הבריכה שימש למגורים ולמסחר, כאשר חדריו הצפוניים, הפונים אל הרחוב נועדו לשמש כחנויות וחדריו הדרומיים למגורים. למבנה אחד עשר חדרים מרובעים המקיפים חצר מרכזית מרוצפת שבה בור מים. בסקר שערך ארכיאולוג רשות הטבע והגנים לשעבר, ד”ר צביקה צוק, מופו 57 בורות מים בשבטה ובסביבתה, מתוכם 40 בורות בחצרות הבתים הפרטיים. כל בור בעל נפח ממוצע של כ- 42 מ”ק. אחת הגישות המרכזיות במחקר הישובים בנגב, בתקופה הביזנטית, טוענת שבתחילת האלף הראשון לספירה האזור היה גשום יותר וירידה בכמויות הגשם לקראת סוף האלף הייתה הסיבה לנטישת היישובים. אך בשנת 2020 פורסם מחקר מקיף בידי בר עוז טפר ושותפיהם, אשר מראה שאין ראיות של ממש התומכות בשינויים אקלימיים כאלה.
בית הבריכה הוא מבנה מגורים טיפוסי בצורתו אך מעט גדול יותר ביחס למבני המגורים האחרים בשבטה. על פי פרופ’ יזהר הירשפלד מהאוניברסיטה העברית, בשבטה היו כ-170 מבני מגורים שבכל אחד מהם כשישה חדרים בממוצע. חדרי כל יחידת מגורים הקיפו חצר מרכזית. מבני המגורים בשבטה די זהים בצורתם ובמידותיהם ומתאפיינים ברמת בנייה גבוהה. 170 מבני המגורים הללו מחולקים לכ-42 מקבצי בתים. לרבים מהמבנים היו שתי קומות וכל אחד מהם אכלס משפחה מורחבת המונה בממוצע כ 13-12 נפשות. המדידות של הירשפלד במבני המגורים, לצד סקריו של צביקה צוק אפשרו לאמוד את גודל אוכלוסייתה של שבטה בכ-2200 נפשות, מספר קטן משמעותית מכפי שחשבו בעבר.
אחת השאלות המרכזיות בהן עסק המחקר במהלך השנים הייתה האם ניתן להתייחס לשבטה כאל עיר. חוקרים בהם פרופ’ אברהם נגב נטו בעבר לתאר את שבטה כעיר לא מתוכננת. נגב ראה בשבטה חלוקה לרבעים, בדרום העיר זיהה רחובות מסודרים בסגנון רומי וטען שחלק זה של העיר נבנה במאה הראשונה לספירה על ידי הנבטים. הוא סבר כי הסיבה היחידה בשלה שבטה לא מוזכרת במקורות ההיסטוריים כעיר היא בכך שאין לה ביצורים. אך מרבית החוקרים כיום, ובהם ארתור סג”ל ויזהר הירשפלד טוענים ששבטה לא הייתה עיר. סג”ל מתייחס לכך שהעיר נעדרת ביצורים, שרחובותיה של שבטה לא הוקמו על בסיס תכנון והם חסרים ריהוט רחוב, ומרבית תושביה עוסקים בחקלאות. מכאן הוא מסיק כי שבטה אינה עיר אלא “יישוב עירוני”. עם זאת, במחקריו על שבטה בשנות השמונים הוא ממשיך להשתמש בטרמינולוגיה עירונית: אל בית הבריכה הוא מתייחס כאל חלק מ”אִינְסוּלָה” (מִבְנָן), הוא מאמץ את החלוקה של שבטה לרבעים, מתייחס אל שלוש הכנסיות כאל מוקדים עירוניים ואף מכנה את שבטה עיר פעמים רבות בספר שכותרתו “שבטה דמותה של עיר ביזנטית בנגב”. הירשפלד ומרבית החוקרים כיום מתייחסים לשבטה כאל כפר גדול ומאורגן ומתנגד להגדרה “מבננים” כיוון שהיא מרמזת על עיר בתקופה הקלאסית, ומכנה אותם “מקבצי בתים”. 1
בחפירות שנערכו לאחרונה על ידי טפר ובר עוז בבית הבריכה, נתגלה משקוף מעוטר ששימש כמדרגה בפתח הבית ועליו הכתובת “האטריום של הכנסייה הקדושה”. כמו כן נחפר גם אחד החדרים הדרומיים של הבריכה ובו נתגלתה שכבת אדמה עשירה בחומר אורגני מהתקופה האומאית.
על פי החופרים, האדמה האורגנית שבמבנה, ביחד עם עדויות נוספות מהאתר, מעידה על כך שבתקופה האסלאמית חלק מהחללים בשבטה ננטשו והוסבו לחדרי זבל. כלומר, פינוי האשפה המסודר שהיה בתקופה הביזנטית, וניצול האשפה האורגנית לחקלאות, נפסק בתקופה האסלאמית הקדומה. כמו כן, המשקוף בפתח הבית, מעיד על שינוי דתם של היושבים באתר ועל יחסם לנצרות.
ההריסות המרהיבות בשבטה שבלב המדבר כמעט וכופות על המבקר בהן להרהר על היחסים שבין האדם לסביבתו ולתהות מי היו אותם אנשים שרתמו כך את הסביבה לצרכיהם ומה היה גורלם.
1 הערת המערכת: מחקרים בתחומים רבים עסקו בשאלת הגדרת העיר בעת העתיקה. ברור לכל שלא ניתן להגדיר עיר על בסיס היותה מוקפת חומה וביצורים, הרי לא כל מבצר הינו עיר. ברור שגם כמות התושבים שחיו בעיר לא הגדירה בצורה נכונה את אופי היישוב. אין כלל ספק שהדיון על מיקומה של אינסולה ביישוב אינו קשור כלל להגדרתו של יישוב כעיר. ההגדרה היחידה שעומדת במבחן המחקר לתיאור עיר הינה יישוב בו התקיים ריבוד חברתי שכלל שכבת שלטון אזרחי או דתי, אליטה רחבה ובתוכה פקידות בכירה, סוחרים עמידים וכו’, מעמד ביניים שכלל חלק ניכר מהתושבים ושכבה של חסרי רכוש אשר התפרנסו על פי רוב בעבודות כפיים אצל יתר תושבי העיר ובחברות מסוימות היו גם עבדים, חסרי מעמד. מכיוון שארכיאולוגים לא מוצאים ביטויים ישירים למעמדות ולא תמיד המקורות ההיסטוריים מספקים על כך מידע, נדרש הארכיאולוג לבחון את ממצאי החפירה בבואו להגדיר את היישוב הנחקר. ביישוב כפרי לא ניתן להצביע כמעט על מבני ציבור ולא ניכרת כמעט שונות בין בתי התושבים. הכפר מתאפיין בהיעדר ריבוד חברתי וכל תושביו חיים בתנאים דומים יחסית. יישוב עתיק בו נמצאים מבני פולחן, מערכות ציבוריות לאגירת מים, תשתיות חקלאות מפותחות, ביטויים למסחר מקיף ומנגנון ארגוני ריכוזי הינו עיר ללא קשר לגודלו ולנוכחות ביצורים סביבו. רק ביישוב בו ישנה היררכיה חברתית ברורה ניתן לגייס את משאבי הקהילה לצורך תכנון והקמה של מיזמים ציבוריים.
