המוזיאון הלאומי בנאפולי שוכן במבנה מרשים אשר הוקם בשנת 1585 ובמקור נועד לשכן את חיל הפרשים המלכותי. מאוחר יותר, בין השנים 1777-1616 שימש כאוניברסיטה של נאפולי. רק לאחר תחילת העבודות הארכיאולוגיות בחורבות הערים העתיקות של מפרץ נאפולי, נחנך בשנת 1801, המבנה כמשכן לחפצי האמנות שהתגלו באתרים וכן כמוזיאון בו הוצג חלק משמעותי מאוסף פָארְנֶזֶה, הכרוי על שם משפחת פארנזה מבית המלוכה של בורבון אשר שלט בחלקים ניכרים של איטליה לפני איחודה. עד לשנת 1861 הוא כונה המוזיאון המלכותי של בורבון ואילו לאחר איחוד איטליה הפך למוזיאון הלאומי.
במהלך המאות ה-18 והמאה ה-19 הוסרו ציורי הקיר המוכרים ביותר מפומפיי, מסטביי ומהרקולניום, שלשת הערים המפורסמות שנקברו תוך שעות אחדות תחת האבק הוולקני שהתפרץ מהר הווזוּב בשנת 79 לספירה. במוזיאון שלושה מפלסים ולמעלה למאה חדרים. מלבד ציורי הקיר מוצג בו גם אוסף עשיר, מהחשובים בעולם, של אמנות קלאסית ורומית: פסיפסים, פסלים, כלים מפוארים, תכשיטים, מטבעות וכתובות.
בין הפסיפסים (המוצגים בחדרים 61-57) ניתן למצוא גם את דיוקנו המפורסם של אלכסנדר מוקדון הנלחם מול דריווש מלך פרס. הפסיפס ניצב במקור בבית הפאן (Faun) בפומפיי והוא נחשף ב-24 בספטמבר 1831. בשנת 1843 הועבר הפסיפס לנאפולי, למוזיאון הלאומי. מאז שנת 2003 מוצג באתר העתק שלו אשר הוכן על ידי המרכז הבין לאומי ללימוד והוראת פסיפסים (CISIM) בוֶרוֹנָה, בצפון איטליה.
מידות הפסיפס 2.72 על 5.83 מטרים, שהם למעלה מ-18 מ”ר. הפסיפס מורכב מטסרות (‘טסרה’ ביוונית – ארבע או ריבוע) קטנות מאוד המאפשרות לאמן ליצור יצירה אמנותית ברזולוציה גבוהה מאוד. כיום אנו נוטים להשוות את הדבר לפיקסלים בתמונה דיגיטלית. ככל שהפיקסלים רבים יותר וצפופים יותר, כך התמונה חדה יותר. במ”ר של פסיפס באיכות כדוגמת פסיפס אלכסנדר היו למעלה מ-80,000 טסרות ובפסיפס כולו כמעט מיליון וחצי. מלאכת הפסיפס בוצעה תוך שימוש במגוון רחב מאוד של צבעי טסרות, אשר מקורן במינרלים צבעוניים מן הטבע או באבנים שחוממו באופן שצבען השתנה על פי צרכי האמן. הצגת פסיפס כזה בבית פרטי בעיר פומפיי מעידה על עושרם הרב של בעלי הבית. הבית השתרע על שטח של כ-3,000 מ”ר ועל פני אִינְסוּלָה (מִבְנָן המוקף ארבעה רחובות) שלמה, שטח הגדול משמעותית מבתים אחרים שנחשפו בעיר. הפסיפס ניצב ברחבה קטורה (שאינה מקורה בגג), בין שתי חצרות פֶּרִיסְטִילִיוֹת, המוקפות בעמודים. הרחבה שימשה להתכנסות של אורחי הבית. הפסיפס היה המיצג הראשון אליו נחשפו אורחיו של הבית ומן הסתם הוא הותיר עליהם רושם רב. ראוי לציין שאזרחים רומיים ראו באלכסנדר מוקדון כדמות הרואית, על אף היותו יווני. לדעת החוקרים, הצגתו של הפסיפס ובו דמותו של אלכסנדר נועדה להאציל מדמותו של אלכסנדר על בעלי הבית.
הפסיפס הותקן בשלהי המאה השנייה לפסה”נ ולפיכך הוא היה חשוף במשך כ-180 שנה עד שנקבר באפר הוולקני בהתפרצות הווזוּב. חוקרים רבים טוענים שהפסיפס היה העתק של ציור ואולי פרסקו (ציור קיר שבוצע על טיח לח והתייבש לאחר מכן), אשר נוצר במקורו בראשית המאה השלישית לפסה”נ.
הסצנה האמנותית מתארת את קרב איסוס, בצפון סוריה, כיום בשטחה של תורכיה, סמוך לעיר הנמל אִסְכַּנְדֶרוּן, אשר נקראה במקור אלכסנדריה לכבודו של אלכסנדר מוקדון. הקרב בין הצבא המקדוני והצבא הפרסי נערך בשנת 333 לפסה”נ. בצד ימין של הסצנה מוצג דריווש ה-3 מוקף בחייליו המגינים עליו. אחדים מהסוסים של צבאו מוצגים בנסיגה ונראה שגם מרכבתו מתוארת מוסטת לאחור לצורך נסיגה. לעברו (בצד שמאל) מסתער אלכסנדר הגדול הרוכב על סוסו אשר כונה בּוּקֶפָאלוּס. אלכסנדר עטוי בשריון החזה הידוע שלו עליו מוצג ראש המדוזה. על פי המיתולוגיה היוונית, ראש המדוזה גרם לאנשים להתאבן ובכך הוא הגן על מי שעטה אותו, יתרה מכך, ראש המדוזה סימל את יציר האל ובכך העצים את דמותו של אלכסנדר. בניגוד ללוחמים האחרים אלכסנדר לא מתואר כעוטה קסדת לוחם. ככל הנראה האמן העדיף להותיר את ראשו חשוף על מנת שדמותו תהיה מזוהה היטב על ידי הצופים בה, אף שיש להניח שאלכסנדר הקפיד לחבוש קסדה בעת קרב. אף שהפסיפס לא השתמר במלואו, דמויות שני המנהיגים השתמרו היטב והבעת פניהם בשעת הקרב נראית דרמטית ומלאת חיים. פניו של דריווש מביעות אימה ופחד בעוד שאלכסנדר מתואר מרוכז ושלו. אוֹקְסְיָתְרֶס, אחיו של דריווש, ניצב בינו לבין הכוח היווני במטרה להגן על אחיו. הוא מנסה לאחוז בידו את הרומח של אלכסנדר, אך הוא סופג את הרומח בבטנו. על פי המקורות ההיסטוריים הוא מת בקרב. חוקרים שעסקו בניתוח סצנת הפסיפס הסבו את תשומת לבנו לכך שאחד מסוסיו של דריווש מוצג כשאחוריו פונים לעבר המתבונן בסצנה ובניגוד לכיוון של יתר סוסי הקרב. הסוס מתואר עם זנבו מורם ואחוריו חשופים. החוקרים מניחים שתיאור זה נועד לבטא זלזול במלך דריווש. מימין לסוס המתואר ניתן לראות חייל פרסי נופל על הקרקע. פרצופו ניבט אליו מהשתקפות על המגן שמולו. בקרב זה הביס אלכסנדר הגדול את הצבא הפרסי ודריווש נמלט כדי לא ליפול בשבי. בסך הכל ניתן לזהות למעלה מחמישים דמויות של לוחמים בפסיפס.
קרב איסוס היה אחד מהקרבות המכריעים במאבק בין המקדונים לפרסים. הפרסים הגיעו אליו עם כוח של פרשים ורגלים שהיה כמעט כפול מכוחו של אלכסנדר, אך הם לא השכילו לבחור זירה מישורית לקרב, זירה שהייתה מאפשרת להם לנצל את היתרון הכמותי. בפועל הצבאות התנגשו באזור ההררי והמקדונים היכו את הפרסים והרגו רבים מהחיילים הפרסים. בני משפחתו של דריווש נפלו בשבי היוונים ובנוסף נלקחה גם מרכבתו, וכן שלל רב מאוד אשר העשיר את קופת הממלכה המקדונית. בזכות הניצחון בקרב איסוס נפתחה הדרך של אלכסנדר מוקדון לארץ ישראל ולמצרים והוא השתלט על ערי הנמל ששימשו את הפיניקים, אשר עד אז החזיקו בצי גדול ושלטו בים התיכון. בכך זכו המקדונים לראשונה לדומיננטיות בים.
