אספקת המים לעוברי דרכים, על-ידי חפירת בארות, בורות ומאגרים בצדי דרכים היה מנהג שרווח כבר בתקופות הקדומות והדים לו אנו מוצאים בספרות המקרא ובתלמוד. חיים רביב עמד כבר על משמעותו של ה”אשוח” הנזכר במצבת מישע, בהקשר של אספקת מים ציבורית. בתקופת המשנה והתלמוד הייתה אספקת מים לעוברי דרכים אחת מחובות הרשות הציבורית ובית הדין המרכזי. הוא זה שדאג לחפירה ולניקוי בורות ומאגרי המים מעת לעת ובעיקר לפני שלושת הרגלים שאז גברה תנועת עולי הרגל והולכי הדרכים. עניין זה נמשך גם לתוך ימי הביניים ולתקופה העות’מאנית. החל מימי הביניים ביטאו המוסלמים מצווה ותקנה זו לראשונה בדמותם הארכיטקטונית של סבילים. הקדומים והמרשימים שבסבילים בארץ-ישראל הם הסבילים מן התקופה הממלוכית (איור 2) ומראשית התקופה העות’מאנית בירושלים, ואלה שמסוף המאה הי”ח וראשית המאה הי”ט בעכו וביפו.
לאחר הקמת המדינה, יזמו גופים שונים הקמת סבילים מודרניים, בדמות ברזיות, בצמתים שונים ברחבי הארץ. לבד מסביל יצחק בן-צבי בפרוד, סביל זלמן שזר בטייבה ועוד מספר ברזים בודדים, לא התפתחה היוזמה ולא שרד ממנה הרבה.
ייעוד מתקני השתייה
בהיעדר מקורות מים זמינים לעוברי דרכים בין הערים הגדולות ובמרחב הכפרי, וכן לתיירים וצליינים שעלו למקומות הקדושים, יזמו גופים ציבוריים ופרטיים הקמת מתקני שתייה שיעמדו לרשות הכלל. מתקנים אלה לבשו צורות שונות, החל מבורות ובארות מים. בחאנים ובמרכזים עירוניים נבנו מזרקות מים, ששימשו לנוי ולשתייה. מתקנים אלה היוו למעשה חלופה לבור המים, ודרך מכובדת ומפוארת יותר להשקיית עוברי הדרכים.
מקורו של המונח סביל
למונח סביל שני הסברים באיסלם, הראשון דתי-רוחני והשני הוא פיזי-ארכיטקטוני. במובן הדתי סביל הוא דרך הישר והצדקה שאדם הולך בה עם אלוהיו ועם חבריו. במובן הפיזי, אמצעים שאדם מקדיש למען הנאת הכלל ללא כל תשלום וללא כל כוונה לקבל תמורה, יחשב כסביל. מתקן מים להשקיית עוברי דרכים, או נטיעת עצים לצל ולמאכל, למען יאכלו מהם עוברי אורח, יחשבו כסביל.
הסביל כמונח ארכיטקטוני נגזר מן המילה “שביל”. כך למשל מכונה אדם המצוי בדרכים בשם “אבן סביל”. בהקשר למתקן הארכיטקטוני ולהשקיית עוברי דרכים ידועים בתרבות הערבית מונחים נוספים כגון ‘מסכה’ ‘מיסכי’, ‘מסכי’, המעידים על סוג אחר של סביל. בתורכית מכונה מתקן זה ‘צ’שמה’ (Çeşme). סוג נוסף של סביל, המשמש למעשה כמתקן טהרה בכניסה למסגדים הוא ה”שָדִרְוָואן” ((Shadirwan בתורכית או ה”ראדו” בערבית. נוסעים ותיירים בארץ-ישראל ובמזרח כינו מתקנים אלה בכינויים שונים כגון: מזרקהPavilion , Fountain מעיין,Spring ועוד. מנוחים אלה גרמו לשיבושים ולעיוותים בהבנת המתקן ובתיאורו, הן אצלם, הן בקרב חוקרים ובעיקר בקרב מתרגמים.
האקדמיה ללשון עברית הוסיפה, בשנות השישים של המאה העשרים, את המונח ‘משקית’, כתרגום ל”מסכה” לציון סביל קטן. גם המונח ‘רהט’ משמש לתיאור הסביל בעברית.
מבנה הסביל
הסביל יופיע לעיתים כמתקן עצמאי ולעיתים רבות כמתקן הנשען על מבנה פרטי או ציבורי. לזה ולזה מספר מרכיבים אופייניים. למבנה הסביל 3 חלקים עיקריים:
1. מיכל אגירה
2. חזית הסביל
3. מערכת השתייה והניקוז
1. בגב הסביל, מאחורי קיר החזית, נבנה בדרך-כלל מיכל מים, כבריכת אגירה קטנה, לווסת את המים המגיעים מן הבאר או מהמעיין, ולהזרים אותם אל הברז שנפתח בקיר החזית. גודלו של מיכל המים נבנה בהתאם לכמות המים היומית שנדרשה להשקיית עוברי האורח.
2. חזית הסביל נבנתה בצורת קשת גדולה הסוככת על ברז המים ועל השוקת, ויוצרת מבנה ארכיטקטוני מוגדר ומושלם. לעיתים שולבו במבנה זה פריטים אדריכליים קדומים בשימוש משני, בעיקר עמודים לתמיכת הקשת, ולוחות שיש לחיפוי קיר החזית. בראש הקשת ישנה לעיתים כתובת על לוח שיש, המספרת בשבחו של בונה הסביל, מועד הקמתו ולעיתים אף ישולבו פסוקים מן הקוראן שעניינם צדקה.
3. בחלקו התחתון של הסביל הותקנה מערכת השתייה והניקוז הכוללת מספר אלמנטים: ברז מים, ספלים, ושוקת לניקוז המים. בסבילים רבים יימצאו מספר ברזים, בהתאם למידת מרכזיותו וחיוניותו של הסביל. בצד הברז, תהיה לעיתים נישה להנחת ספל השתייה, ו/או מסמר לקשירת הספל. בבסיס הסביל בנויה שוקת שנועדה לנקז את עודפי המים, הן למניעת שלוליות ובוץ מטעמי אסתטיקה, הן להשקיית בהמות וכן לניצולם להשקיית פרדס או גן סמוך. לעיתים נוקזו המים בחזרה למאגר או לבאר. ישנם מקרים בהם ניצלו סרקופג קדום בשימוש משני כשוקת.
בסבילים שניזונו מבאר מרוחקת יימצא בדרך-כלל מיכל אגירה בגב הסביל, שכן אספקת המים אינה קבועה, ומה גם שלעיתים, המרחק בין הבאר לסביל עולה על עשרות מטרים, והבאר נמצאת בתחום השטח הפרטי, שעוברי אורח אינם מורשים להיכנס אליו. במקרים אלה נבנתה מערכת הובלת מים מורכבת וארוכה שנועדה להזין את הסביל בלבד, מה שמלמד עד כמה השקיעו הבעלים במצוות צדקה זו.
הרקע להקמת הסבילים:
הסבילים הממלכתיים, שהוקמו על-ידי סולטנים ועל ידי שליטים אזוריים ומקומיים, הוקמו על-מנת לשרת את הציבור אך גם, ולעיתים בעיקר, לפאר את השלטון ולהפגין נוכחות. מרי אליזה רוג’רס הטיבה לעמוד על כך במאה התשע-עשרה: “מושלים אשר אך זה מונו עשויים לעיתים, להרעיף על מחוזותיהם; בראשית שלטונם שבים, לפתע, לפכות רֶהָטִים, שמקורותיהם נסתתמו; מתקנים מקווי מים ומתחזקים אמות מים, אך כל אלה, לתקופה קצרה בלבד”. דברים ברוח דומה כתב גם מיוחס בתקופת המנדט הבריטי: “הסבילים עשויים ברובם מעשה הדיוט אבל יש שהם עשויים גם מעשה אמן, וזה כשהם נעשים על חשבון הממשלה למזכרת כבוד לאיזה ” קדוש” או לרגלי מאורע חשוב”.
אולם כפי שנראה להלן, רוב הסבילים נבנו על-ידי גורמים פרטיים, פלחים, ואמידים. לבד ממצוות הצדקה שיש במעשה זה, עומדת להם גם זכות הפטור מתשלומי מס. כך למשל העיד מיוחס: “בני הארץ העשירים נוהגים לקבוע בבתיהם בחומת חצרותיהם שעל הדרך “סבילים” או ברזי מים או ברכות מתחת להם, וזה לתועלת העוברים כדי שישברו מהם צימאונם הם בהמותיהם, והם חשובים בעיני התושבים כמדרגה עליונה שבמצות צדקה, ומשום כך הם רבים בהם, בייחוד בערים שאין המים מצויים בהן במידה מספקת. וחשיבותם גדולה כל כך עד שהממשלה התורכית נהגה לפטור את בעלי ה”סבילים” האלה מתשלום מסים וארנונות בעד אחוזותיהם בשכר המצווה שעושים, ובתנאי שתהייה השגחה מצדם שהמים לטובת העוברים יהיו מצויים תדיר בבריכות”.
נראה כי מצוות הצדקה, דווקא אצל פלחים מקומיים, הייתה הגורם המרכזי שהניע את התופעה, אולם אין ספק כי הפטור ממס ממנו נהנו בוני הסבילים, סייע להתפשטות התופעה, כפי שאנו מוצאים אותה באזורים החקלאיים של היישובים הגדולים במישור החוף בשלהי התקופה העות’מאנית, כגון: עזה, אשקלון, יפו, עכו, רמלה ולוד.
