מכלול תת-קרקעי, שמתארו נראה מטושטש בצילומי אוויר מראשית המאה ה-20 הדליק את הניצוץ הראשוני להשקתה של משלחת חפירות חדשה במצדה. לפני מספר שנים זכה ד”ר גיא שטיבל לעיין באוסף צילומי אוויר הייחודי בספריית המכון לארכיאולוגיה של ה-College University בלונדון ולהבחין במכלול תת-קרקעי הממוקם בסמוך לכנסייה הביזנטית על ראש המצדה. צורה מלבנית ברורה הצביעה על קיומו של מבנה מעשה ידי אדם – כזה שלא ניתן היה להבחין בו לאחר שהוא כוסה בשנות ה-70 של המאה שעברה על ידי רשות הטבע והגנים (אז רשות הגנים הלאומיים). סקירת דוחות המשלחות הקודמות באתר הראתה כי המכלול מעולם לא נחפר. מה הסתתר במכלול זה? שאלה זו הפכה לאחת מהסיבות ליוזמת הפרויקט הארכיאולוגי החדש במצדה, בחסות המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, ולייסוד משלחת החפירות על שם משפחת נוישטאטר.
מצדה, האתר הישראלי הראשון שהיה מועמד לרשימת המורשת העולמית של אונסק”ו והגן הלאומי הפופולארי ביותר בישראל, ידועה במחקר המודרני כבר יותר מ-200 שנה. האתר נזכר כבר בשנת 1806 על ידי החוקר הגרמני אולריך ג’ספר סייטן. באותה תקופה, הבדואים המקומיים הכירו את ההריסות בשם הערבי: “א ס-ס ב ה” – “המקוללת”.
בשנת 1838 ,עלי סמית’, עוזרו של המלומד האמריקאי אדוארד רובינסון, זיהה את מצדה כזירה בה התרחשו האירועים הדרמטיים עליהם סיפר פלביוס יוספוס בספרו “מלחמת היהודים”. ארבע שנים לאחר מכן, סמואל וולקוט ו ו יליאם טיפינג הצליחו לעלות על פסגת ההר, הישג שהוליך אחריו רשימה ארוכה של חוקרים אירופאים ואמריקאים בעלי שם שנמשכו לאתר מרוחק ואקזוטי זה. החוקרים תיארו, בין השאר, את המתחם המבוצר, את מערכת המים המפותחת, את שביל הנחש שתואר על ידי יוספוס ואת מערכת המצור הרומית.
בשנים 1955 ו-1956 ערכה משלחת ישראלית שתי עונות חפירה קצרות שהוכיחו את הפוטנציאל הארכיאולוגי הגדול של האתר, בעיקר בתקופת המלך הורדוס. עם זאת, הייתה זו המשלחת בראשות פרופ’ יגאל ידין, אשר חפרה באתר במשך שלוש שנים (1963–1965), שסימנה את מצדה כאתר מפתח בהבנת התקופה הרומית הקדומה ביהודה. המשלחת פעלה מטעם האוניברסיטה העברית והחברה לחקירה ארץ ישראל ועתיקותיה תוך סיוע נרחב אותו גייס ידין מצה”ל וממאות מתנדבים מכל רחבי הארץ והעולם. החפירה סיפקה תמונה איכותית על ארמונותיו של המלך הורדוס ועל בתי המגורים הפשוטים של היהודים בימי המרד ברומים.
בשנת 1989 ערך פרופ’ אהוד נצר עונת חפירה קצרה במצדה. הוא חזר להר לחפירות נרחבות יותר, בשותפות עם גיא שטיבל, בין השנים 1995-2001 ולעונה נוספת בשנים 2007-2008 .עונה נוספת התקיימה בשנת 1995 ,במחנה F ובסוללת ההתקפה הרומית בניהולם של גדעון פרסטר, חיים גולדפוס, בני ארובס וג’ודי מגנס.
ידין טען בעבר כי 97 אחוזים מהאתר נחפרו. לאור זאת, הקורא עשוי לתהות לגבי המוטיבציה האמתית שלנו לשוב לחפור במצדה. ראשית, הכמות העצומה של הנתונים הארכיאולוגיים שפורסמו מאפשרת לנו לשאול שאלות שלא טופלו בעבר, כמו סוגיות של זהות, גיוון, מרחב, סמליות, כלכלה, ממשקים חברתיים, המתאר הטבעי של האתר, מפעלי המים והסביבה הקדומה. שנית, הכלים העומדים לרשות הארכיאולוגים התפתחו באופן דרמטי בעשורים האחרונים וניתן להפיק באמצעותם תובנות רבות שלא היו בידי החוקרים במאה ה-20. שלישית, שיטת החפירה התפתחה באופן משמעותי מאז שנות החפירה הראשונות במצדה; כיום ניתן להפיק יותר נתונים משטחי חפירה קטנים בהרבה.
הצלחנו לגייס למשלחת שלנו את המומחיות של עמיתים שהעמידו את הציוד והצוותים של המעבדות שלהם לראשותנו, מה שאפשר לנו להשיג ידע רב ערך אודות תחומי חקר שונים, בהם: ארכיאו-בוטניקה, ארכיאולוגיה, ארכיאו-מטלורגיה ופליאו-מגנטיות. עונת החפירות הראשונה של המשלחת יצאה לדרך בשנת 2017 ואנו חופרים באתר מאז בסיוע תלמידי החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ומתנדבים מהארץ ומכל רחבי העולם.
כשצוות המשלחת מגיע לפסגת המצדה בכל בוקר, יש מדי פעם תחושת קנאה שמתגנבת תוך כדי צפייה בנחיל התיירים הפוקד את האתר מדי בוקר. הצבע הדומיננטי הפוגש את עיניהם היא פָּלֶטָת צבעי המדבר – כ-50 גוונים של צהוב וחום. זו חוויה עוצרת נשימה. עם זאת, היום אנו יכולים להוכיח שבתקופת שלטונו של הורדוס מראה המצדה לא היה כה צחיח ויבש. חקר הגנים הרומיים הקדומים והתרבות החומרית הנלווית לגנים הפך לכלי עשיר במידע בכל הנוגע לשכבת האליטה הרומית. תחום זה שופך אור על שאלות של מעמד חברתי ורשתות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות. הידע שבידנו אודות הגנים שפארו את האתרים שפותחו בימי המלך הורדוס, מגוון הצמחים ומתקני המים ביריחו, בקיסריה ובהרודיון, מאפשר לנו לבחון את נוכחותם של הגנים במצדה. על פי יוספוס, הורדוס הותיר את ראש הבמה של מצדה, שאדמתו הייתה עשירה ורכה, לצורך חקלאות, כך שאם אי פעם יהיה קושי באספקת מזון ממקורות חיצוניים, ניתן יהיה ליהנות מאספקה מקומית (מלחמת היהודים 7, 288). לאור עדותו של פלביוס תהינו אם נוכל לזהות עדויות לפעילות חקלאית כזו על ההר. יחד עם צוות המעבדה הארכיאו-בוטנית של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, בראשות ד”ר דפנה לנגוט, חפרנו סדרה של דגימות בטרסה העליונה של הארמון הצפוני, אשר יש המזהים אותו כ’וירידריום’, הביטוי הלטיני למטע של עצים המהווים את מה שרבים מכנים “גן עונג”. הטרסה, המעוצבת כמרפסת חצי עגולה, סיפקה לבתי המגורים המלכותיים של הארמון הצפוני נוף מרהיב של ים המלח, הרי מואב ונווה המדבר של עין-גדי. האדמה שנחפרה במקום עברה תהליך סינון יסודי, ובדיקת הקרקע הניבה נתונים בוטניים רבים. זיהוי שרידי העצים, המיקרו-פחם ובעיקר גרגרי אבקת הפּוֹלֶן מספקים הצצה מרתקת לגן הפרטי של המלך.
צילומי אויר היסטוריים מראים סימנים לפעילות חקלאית במישורים הדרומיים של האתר, בדמות תעלות רדודות, שלפי פרשנותנו שימשו להשקיה על ידי הצפה. בריכה שנמצאה באזור מוגבה שימשה כנראה כמקור המים. בדיקותיה של ד”ר לנגוט מעלות עדויות לפעילות חקלאית – כך שניתן להניח שהיו גידולים של קבע באתר, לפחות בתקופת הורדוס.
השקעת המשאב היקר ביותר במדבר – המים, בתחזוקת גידולי קבע על גבי הר צחיח, כמוה כאמירה הצהרתית, וביטוי לעוצמה, לטכנולוגיה מתקדמת ולשפע. ביטוי זה של שימוש מופרז במים ובחקלאות באמצע המדבר קיבל חיזוק משמעותי לאחרונה, לאור הגילוי של יקב בהרודיון, עוד אחד ממבצרי הארמון של המלך הורדוס. היקב כלל קבוצת פיתוי (קנקני ענק) ששימשו כמכלי תסיסה. ראוי לציין שכ-50 פיתוי זהים תועדו גם במצדה, דבר המצביע על כך שהנוהג של האליטות הרומיות לייצר יינות בוטיק התפשטו אפילו לסביבות הנידחות והקשות ביותר בעולם הרומי, כולל המבצרים המלכותיים המדבריים של המלך הורדוס. ניתן לציין שכפי שאומצה תרבות הרחצה ובריכות השחייה, טיפוח הגינות על פי המסורת הרומית ביטא את קשריו הפוליטיים והחברתיים של הורדוס לרומא בימי אוֹגוּסְטוּס.
בעולם הסובל משינויים אקלימיים, זמינות המים, במיוחד במדבר יהודה הצחיח, הייתה תמיד גורם חיוני וקריטי לחיים. על פי המקורות ההיסטוריים, המלך הורדוס בנה לא רק מבצר שיכול לאכלס 10,000 חיילים, אלא גם צייד את חמשת הארמונות שלו במתקני מים – כולל שלושה בתי מרחץ ובריכת שחייה. כל אלה הוכיחו את השליטה המלאה של האדריכלים והבנאים שלו ברזי איגום המים ושימורם. הידע הזה אפשר לו לבנות וילה מָרִיטִימָה (“וילת חוף”) באמצע המדבר, בה הוא התהדר במומחיות איסוף המים שלו באמצעות מיזמים מפוארים של גינון. מערכת המים המתקדמת של מצדה נחקרה רבות במאה ה-20. הזמינות של טכנולוגיית הרחפנים אפשרה לנו לשפוך אור חדש על הפרויקט ההרודיאני המדהים הזה. ההדמיות התלת-ממדיות של האתר – במיוחד של אמות המים ומערכות ההשקיה שלו – סיפקה לנו נתונים חדשים בנוגע למערכות אלה ולדרך בה מי השיטפונות שזרמו לעיתים נדירות בכמויות עצומות בערוצים הסובבים את מצדה, הובאו על ידי תושביו אל פסגת ההר. ההדמיות, מבוססות הסריקה מהאוויר, של השבילים המובילים אל מצדה ושל מערכת המצור הרומית העלו נתונים לגבי נפח האבנים ששימשו לבנייה. נתונים חדשים אלה ישפיעו על קביעת הכרונולוגיה של השבילים, כמו גם על אורך המצור הרומי ואופיו (בשנת 73 לספירה).
כעת נשוב לשאלתנו הקודמת בנוגע למכלול התת-קרקעי שניכר בתצלום משנת 1924: מהו? בחפירותינו נחשפו שני בורות מים הרודיאניים, שלצדם הוקמה הכנסייה הביזנטית. הבור הדרומי שוחזר וטויח מחדש בתקופה הביזנטית על ידי הקהילה הקטנה של הנזירים שאכלסו את מה שידוע במקורות ההיסטוריים בשם “לָאוּרָה של מָארְדָה” (המנזר של מצדה). המידע על המנזר הגיע אלינו דרך סיריל מסקיתופוליס, שמזכיר את הגעתו של אֶאוֹתִימְיוּס (“הגדול”; 377–473 לספירה) ואחד מתלמידיו לאתר מארדה, המזוהה עם מבצר מצדה; כאן הם מצאו באר יבשה, שאותה שיקמו, ולצדה בנו קפלה. הקרבה המידית של בור המים הדרומי לשרידי הכנסייה עשויה לאשש את המסורת הזו. במהלך הסערה הטרופית שפקדה את ישראל באפריל 2018, בור המים, שעומקו כ-4.8 מטר, התמלא לחלוטין במים. הטיח העתיק החזיק את המים במשך שבועות, עד שלבסוף היה צריך לשאוב אותם על מנת לאפשר את שימורו.
כמה מאות שנים לפני שהנזירים הגיעו למצדה, קבוצת מורדים יהודים חיפשה מקלט במבצר המדבר של מצדה במהלך המרד הגדול נגד רומא (66–73 לספירה). המסע שלנו לחקר המורדים היהודים במצדה נובע מההבנה הבסיסית שקהילה זו לא הייתה בעלת אופי אחיד. יושבי ההר בימי המרד ביטאו מגוון רחב של קבוצות מקרב יהודי הארץ, והם היוו מיקרוקוסמוס של יהודה באותם זמנים סוערים, בניגוד לדימוי ההומוגני שנטו ליחס להם בעידן המודרני. חפירת שטח משמעותי שמעולם לא נחפר קודם לכן, ליד הארמון המערבי, הניבה שרידים חדשים המתוארכים לימי המרד ברומים. בנוסף למכלול עשיר של מתכות ומטבעות, נחשפו חומרים אורגניים, בהם: סף דלת שלם מעץ וידית עץ של מפתח גדול. שרידי עצמות בעלי החיים תרמו רבות למחקר, וניתן להסתייע בהם לשחזור המזון של המורדים ומשק החי שהובא לאתר. החפירה בשטח זה הניבה כמה שכבות קיום, האחת על גבי השנייה, ואנו מקווים שניתוח הנתונים יספק לנו תאריכים מדויקים והבנה טובה יותר של השלבים השונים של המרד, בין השנים 66 ל-73 לספירה.
בסוף המאה ה-19 תועדה כתובת מצוירת בצבע אדום במערה הסמוכה למבנה הכנסייה. התיעוד לא ציין את השפה או הכתב של הכתובת, וקיומה נשכח מאז. ביקרנו מחדש במערה ולהפתעתנו ראינו גרפיטו צבוע בצבע אדום בהיר, המורכב מכתובת ומציור – כזה שחמק מעיני כל המשלחות הקודמות, כולל שלנו. הכתובת הינה בארמית, ובה נכתב “האדון ישו”! יש דווח על כתובת עם נוסח דומה ממערה ליד מנזר קסטליון (חרבת אל-מירד), שהוקמה על חורבות הארמון-מבצר של הורקניה, כעשרה קילומטרים מערבית לקומראן, במדבר יהודה. ההקשר והמשמעות של הכתובת והציור הנלווה נמצאים בבדיקה. ממצאים חדשים ממערה זו מעלים את האפשרות כי לאחר התקופה הביזנטית, המשיכה הפעילות באתר גם בתקופה האסלאמית הקדומה, אשר עד כה לא היו ממצאים שהעידו על החיים במצדה במהלכה.
