מסבנת אל פאר

מסבנת אל-פאר הינו מבנה אבן עתיק אשר נמצא בפאה הדרומית של השוק העירוני של לוד, מעט מערבית לכנסיית סנט ג’ורג’ ולמסגד אל-עומרי. המבנה היה בבעלות של משפחת ‘אל-פאר’ ומכאן מקור שמו. בני המשפחה נמנו על ערבי לוד שעזבו את העיר במלחמת העצמאות והמבנה הוגדר על פי חוק כנכסי נפקדים ולפיכך הוא מנוהל על ידי רשות הפיתוח כנכס בבעלות מדינת ישראל.  

מסבנה הינו המונח הערבי למפעל מסורתי לייצור סבון משמן זית.
במסגרת תהליך הייצור המסורתי של הסבון היו ברבים מהמפעלים הללו בתי בד אליהם הביאו החקלאים את הזיתים אותם גידלו בכרמים הפרטיים. בשלב זה לא ברור לנו האם גם במסבנת אל-פאר פעל בית בד. בבית הבד הופרדו יבולי הזיתים בהתאם לכרמים מהם הגיעו. כך יכול היה כול ספק לוודא שהשמן מופק מהזיתים שלו ואיכותו בהתאם.

את הזיתים היו מכניסים למפרכה (מערכת הפריכה) אשר כללה אבן שכב עגולה המונחת באופן קבוע על הקרקע ועליה נסובה אבן רכב עגולה שהונעה לרוב על ידי סוס, פרד או חמור. בעבר נהגו בטעות לכנות את המערכת הזו “אבני ים ומלל” אף שמחקר שבוצע על ידי ד”ר איתן איילון, אוצר תערוכת אדם ועמלו במוזיאון ארץ-ישראל, הובהר שאבני הים והמלל, אשר תוארו במקורות, מתארות מערכת ריסוק שהופעלה ידנית ולא בידי בהמת עבודה. ריסוק הזיתים נעשה ללא הפרדת הגלעינים העשירים מאוד בשמן. 

את רסק הזיתים המכונה גפת, הכניסו לתוך שקים עגולים שמתארם כמתאר צמיג של מכונית והם מכונים עקלים. העקלים הונחו זה על זה בתוך מתקן הסחיטה ואז הופעל עליהם לחץ. בעבר הרחוק, הלחץ בוצע על ידי משקולות שהונחו על מוט עץ ארוך וחזק (בד הוא הכינוי העברי של מוט העץ שנשא את המשקולות). בהמשך פותחה מערכת סחיטה שפעלה על ידי בורג אשר סובב בהדרגה על גבי העקלים וסחט מהם את השמן.

שמן הזיתים נסחט בשלבים אחדים. השלב הראשוני הפיק על פי רוב את השמן האיכותי והוא שימש בעיקר למזון. השלבים המשניים הפיקו שמנים פחות איכותיים אשר הופנו לצרכי הכנת סבון, תאורה ובערה.

שמן הזית הניגר מהמסחטה כלל בתוכו מרכיב מימי אשר טעמו הטבעי מר. בכדי להפיק את השמן האיכותי נדרש להפריד את המרכיב המימי מהשמן. תהליך ההפרדה נעשה היום במכשיר צנטריפוגה אשר יוצר תנועה סיבובית מהירה הגורמת לשמן הקל להיפרד מהמים ולצוף על פניהם וכך ניתן להפריד ביניהם. בעבר היה מקובל לעשות שימוש במכשירים לא ממוכנים שאפשרו לצור תנועה סיבובית מהירה. לדוגמה בתוך קנקן שהיה תלוי על חבל והונע בידי אדם במהירות. לאחר הפרדת החומרים היו מחלצים פקק קטן מתחתית הקנקן ומשחררים את המים עד שהשמן היה מגיע לתחתית ויוצא מהפתח, אז היו סוגרים את הפקק. ניתן בקלות להבחין בין המים לשמן הן בצבעם והן במרקם שלהם.

כאמור לעיל, את השמנים האיכותיים פחות נהגו להפנות בין השאר לתעשיית הסבון. מרבית מוצרי הסבון שהיו בשימוש בחברות המסורתיות היו מבוססים על שמנים ובארצות אגן הים התיכון, היו אלה שמני זיתים. שמן הזית הוכנס לתוך דוד מתכתי גדול ושם בושל השמן עם תוספת של סודה קאוסטית וצמחי בישום על פי הצורך. לאחר בישול ממושך יצקו את השמן הנוזלי בעובי סנטימטרים אחדים (7-5 סנטימטרים) על משטחי רצפה חלקים. הסודה הקאוסטית גרמה לשמן להתקשות בתהליך הדרגתי ואיטי. בעת שהחומר החל להתמצק והיה קשה כעור, היו מניחים עליו סרגלים ארוכים וחותכים אותו באמצעות סכינים חדות וארוכות (דוגמת המצ’טות של יערות הגשם) לקוביות ש גודלן כ-5X10 ס”מ. לאחר החיתוך, היו לוקחים פטיש שנראה כפטיש שניצלים ביתי ועליו מורכבת חותמת מתכת שכללה את סמל המסבנה ואת שמה. עובד מקצועי היה פוסע כפוף גב ומכה עם הפטיש בכול קוביית סבון בנפרד וכך בקצב מהיר היה מותיר חותמת באלפי קוביות.

לאחר החתמת הקוביות היו מנתקים אותן מהמשטח ומציבים את קוביות הסבון במגדל עגול בקוטר כמטר אשר נישא לגובה של למעלה מ-2 מטרים וכול נדבך בו היה מעט צר מקודמו כך שהמבנה ישמור על יציבות. קוביות הסבון נותרו ימים אחדים במבנה המגדל עד שהתייבשו והתקשו היטב. לאחר הייבוש נהגו לארוז כול קובייה בנייר עליו הודפס סמל המסבנה. תפקיד זה היה שמור לנשים אשר היתה להן סבלנות ודייקנות בביצוע אריזה של אלפי סבונים. את הסבונים הארוזים היו מסדרים בתוך ארגז עץ שזכה לכינוי ‘בוקס’ במהלך ימי המנדט הבריטי. ארגזים דומים שימשו גם לאריזת תפוזי הג’אפה’ Jaffa)) בפרדסי הארץ. הארגזים נשלחו לשווקים והסבונים נמכרו לכול דורש.

שנים רבות לאחר שהתעשייה הזו גוועה כמעט לחלוטין, יש לה עדנה בשנים האחרונות והחל ביקוש לסבונים טבעיים עשויים בתהליכים מסורתיים וככול הנראה מבוסמים בצורה קצת יותר נעימה מהסבונים שיוצרו במסבנת אל-פאר ובמסבנות האחרות בלוד ובארץ-ישראל.

מבנה המסבנה משלב בתוכו שלבי בניה שונים וטכנולוגיות בניה מגוונות. ניתן להבחין​ בכך שרצפות המבנה הותקנו פעמים אחדות זו על גבי זו כשהמפלס האחרון רוצף ב’בלטות’ ככול הנראה בימי המנדט הבריטי. אף שאין בידנו נתונים היסטוריים או מידע ארכיאולוגי-הנדסי, אנו מעריכים שהבניין הוקם במהלך המאה ה-י”ט אולי אף בראשיתה. במסבנת אל-פאר אנו נחשפים לתופעה ייחודית או לפחות נדירה באדריכלות הערבית של ארץ ישראל.

בניית הקמרונות של המבנה נעשתה תוך שימוש בקנקני חרס. במבנים אחרים ברחבי הארץ מוכר השימוש בקנקנים בצורת בקבוק, צרים וארוכים, אשר ניחנים בחוזק קונסטרוקטיבי כשמופעל עליהם לחץ על הציר האורכי (בדומה לתכונות של הביצה). השימוש בקנקנים הללו סייע להפחית משמעותית את המסה של הקמרון תוך שמירה על חוזקו. עם זאת, במסבנת אל-פאר נעשה שימוש רב בקנקני אגירה עבים שכושר העמידה שלהם בלחצים מוגבל יותר. 

מצבו הפיסי של המבנה גרוע והוא נבחן בקפידה על ידי מהנדסי השימור של יסודות, ענף השימור והשחזור במכון ישראלי לארכיאולוגיה. במבנה ניכרים סדקים ועיוותים והקמרונות שלו קרסו ללא יוצא מן הכלל בעיקר בשל העדר תחזוקה לאורך השנים. במבנה ניכרים שלבי הבנייה השונים אשר כוללים שלב קדום שבוצע באבני גזית איכותיות ובבניה מוקפדת. השלמות בניה בוצעו מאוחר יותר בבניית אבן גסה יותר תוך הקפדה פחותה על איכות הבנייה. הדעת נותנת שקטעי בניה אלה כוסו בטיח ולא היו חשופים לעיני המתבונן. בשלבים המאוחרים של המבנה, בימי המנדט הבריטי, בוצעו במבנה חיזוקים באמצעות יציקות בטון. מדובר בהתערבות שימור שאינה מקובלת כיום.

תכנית המבנה עדיין לא ברורה לנו במלואה. עם זאת ניתן להתרשם שהמרחב הצפוני-מזרחי שימש לבישול השמן ולהכנת הנוזל הצמיג של הסבון. מערבית לדוד הבישול ישנו עמוד עגול בנוי אבן. העמוד שימש ככול הנראה כארובה לתנור שהיה בחלל תת-קרקעי, מתחת לדוד הבישול. גרם מדרגות יורד מצפון לעמוד לתוך חלל התנור. חללים תת קרקעיים נוספים נמצאים גם באגף הדרומי וגם באגף המערבי. באחרון נמצא גם אגן אבן בנוי במתאר עגול אשר שימושיו לא נהירים לנו בשלב זה.

על פי התכנית הרעיונית שהוכנה על ידי מכון ישראלי לארכיאולוגיה (ע”ר) לפיתוח 

העיר העתיקה של לוד, מבנה מסבנת אל-פאר ישוקם תוך שהוא משמר בתוכו מרחבים משוחזרים אשר בחלקם ניתן יהיה להציג את שלבי הייצור הקדומים זאת לצד בניה מודרנית שתאפשר להכשיר חלקים ניכרים מהמבנה לצרכי יזמות פרטית; למסחר, למסעדה, לבית קפה וכו’. על פי החלטת ממשלת ישראל, השוק של לוד אמור להיבנות כמבנה קבע במקום בו הוא מוצב היום על רחבת האספלט הערומה. מבנה המסבנה יוכל לשרת את אלפי המבקרים בשוק ולשמש כחוליה מקשרת בין השוק לבין האטרקציות המרכזיות של העיר העתיקה.