חאן גוב יוסף הינו אחד מהחאנים השמורים ביותר מבין החאנים שניצבו לאורך דרכי ארץ ישראל. החאן נבנה על צומת דרכים היסטורי, על אם הדרך מארץ ישראל לסוריה. דרכי רוחב חיברו את הצומת לצפת ולאזור צפון הכנרת. אף שהחאן מצוי מאות מטרים מצומת עמיעד הוא חבוי מהעין בין המטעים של קיבוץ עמיעד.
החאן נבנה בימי השלטון הממלוכי על פי עדותו של ג’אן אדורנו (Jean Adorno) משנת 1470: “…עזבנו בשעות הצהריים את הכנרת והגענו באותו ערב לעיר בצלע ההר Jebehosep התאכסנו מחוץ לעיר, במרחק מטווחי אבן ממנה, בפונדק יפה, בנוי אבני שיש, שנבנה לא מזמן. בדרך, סמוך לשער של הפונדק, נמצא המעיין, כלומר, הבאר העמוקה של השומרונים, שהיא הבאר של יעקב, ששם אישה שומרונית אחת נתנה לשתות לאדוננו, ישו. המים מצוינים והבאר מדופנת ועשויה בשיש מלוטש, ושפת הבאר מקושטת להפליא משיש מגולף. …המאורים (המוסלמים) מעריצים באר זו, אותה הם חושבים לקדושה, ולא מרשים לנוצרים להתקרב אליה. אנחנו הלכנו לשם בלילה בשקט ובקושי הצלחנו לשבור את צימאוננו במים אלה, שאותם שתינו ביראת קודש והם היו מצוינים. באותה עיירה נמצא הקבר של האב יוסף, שעצמותיו – כפי שהוא הורה – הועברו ממצרים לארץ ישראל”. אך ג’וב יוסוף ידוע בהיסטוריה כבר מהמאה ה-10 לספירה כבור מים שזוהה על פי המסורת המוסלמית עם המקום אליו הושלך יוסף על פי המסורת המקראית, בראשית ל”ז: וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. יח וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. יט וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה–בָּא. כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. כא וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. כב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם–הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ: לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו. כג וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. כד וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.
מסיבות שאינן ברורות החליטו בעלי המסורת לזהות את הבור האמור בגליל ולא בסמוך לדותן שבצפון השומרון. על פי המקורות ההיסטוריים הבור המזוהה עם יוסף שימש כבור מים אשר סיפק מים לעוברים בדרך ולבהמות המשא שלהם. מעל הבור נבנה מבנה המושתת על ארבע אומנות ובראשו כיפה. המקום הפך כה מקודש עד שבמהלך התקופה העות’מאנית הוקם מסגד בסמוך לו.
בשנת 1812 ביקר במקום הנוסע האירופאי בורקהרט וכך הוא תיאר את החאן: “…אין ח’אן לנוסעים בצפת ולא היה לי מכתב הפנייה כלשהו. לכן נאלצתי ללון באכסניה ציבורית. עזבנו את העיר מוקדם בבוקר וירדנו לצדי ההרים בכיוון האגם. הקרקע ברובה אינה מעובדת וללא עצים. לאחר שעתיים ורבע הגענו לח’אן ג’וב יוסוף, הוא ח’אן באר יוסף, הנמצא בעמק צר. הח’אן נהרס במהירות. לידו יש בריכה גדולה. פה מראים את הבאר שאליה הושלך יוסף על ידי אחיו. היא נמצאת בחצר קטנה לצדי הח’אן, כשלושה רגל קוטרה ולפחות שלושים רגל עומקה, ונאמר לי כי תחתיתה חצובה בסלע. הקירות בנויים באבן, ככל שיכולתי לראות. המים לעולם אינם אוזלים, וקשה, על כן, להאמין, כי זו הבאר שאליה הושלך יוסף.
רוב ההרים באזור מכוסים באבנים שחורות, אך עיקר הסלע הוא גירי. אנשי הסביבה מייחסים זאת לדמעות יעקב, בזמן שחיפש את בנו, שהפכו את האבנים הלבנות לשחורות, והם קוראים לאבנים בשם “דמעות יעקב”. באר יוסף נשמרת ביראת כבוד על ידי הטורקים הדואגים לאחזקתה, וכן על ידי הנוצרים. לטורקים מקום תפילה קטן לידה, ונוסעים עוברים במקום לעיתים רחוקות מבלי לומר תפילות כלשהן לכבוד יוסף. הח’אן הוא על הדרך הגדולה מעכו לדמשק, ומיושב על ידי כתריסר חיילים מוגרבים עם משפחותיהם, המעבדות את השדות בסביבה…”.
החאן נחשב קטן יחסית ביחס לחאנים שנבנו לאורך דרכי הארץ.
מידותיו: 34 X 47 מטרים ובמרכזו חצר קטורה שמידותיה: 16 X 22 מטרים. הכניסה לחאן הינה דרך שער מוגן היטב וממנו עובר מסדרון המוביל לחצר המרכזית. האגף הצפוני של החאן, במרכזו נמצא השער, הינו דו-קומתי בעוד שיתר צלעות המבנה חד קומתיות. נראה שהאגף הצפוני נבנה בכמה שלבים תוך שהוא הורחב צפונה. האגפים המערבי והמזרחי של המבנה הינם אולמות צרים וארוכים. רוחבם 6 מטרים, אורכו של האולם המזרחי 35 מטרים ואילו האולם המערבי באורך 28 מטרים. האגף הדרומי כולל שני חדרים קטנים יחסית המחוברים זה לזה. בחדר הממוקם על ציר האורך של החאן ישנו מחרב (גומחת תפילה) הפונה דרומה לכיוון מכה ולפיכך יש להניח שהמקום שימש לתפילה של באי החאן.
החלל הצפוני-מערבי של החאן הינו מאגר מים בנוי ובחלקו התחתון חצוב בסלע. הבור משתרע על חלל של 8 X 8 מטרים, הוא במצב השתמרות לא טוב, אבל ניתן להתרשם מאיכות הבנייה שלו. קירותיו מטויחים ומעליו הותקנה תקרה שנבנתה מלוחות בזלת על גבי קשתות אבן. התקרה מנעה אידוי של המים וזיהום שלהם. עומקו של בור המים לא ברור לחלוטין, אך ניתן להעריך שהקיבולת שלו הייתה למעלה מ-130 קוב מים. בהתייחס לכך שצריכת המים בחברות מסורתיות הייתה צנועה מאוד, בור כזה היה יכול לספק את צורכי המים של אורחי החאן למשך החודשים הראשונים של הקיץ. בחודשי החורף הבור התמלא ממי הגשמים באופן תדיר. הגישה לבור המים הייתה אך ורק מתוך החאן וכנראה דרך חדר שנמצא מדרום לבור וגם בו ישנה גומחת תפילה הפונה דרומה.
בקצה מסדרון הכניסה לחאן, ממש לפני הכניסה לחצר, ישנו גרם מדרגות הפונה מזרחה ועולה
לקומה השנייה של האגף הצפוני ולגגות החאן. בקומה השנייה היה מגדל שמירה וממנו תצפית היקפית מרשימה. על פי המקורות ההיסטוריים החאן עובר הליך של הזנחה מזה למעלה ממאתיים שנה. המקום נטוש ואינו מתוחזק על ידי גורם מקומי או ממלכתי. הקרקע בתחומה נמצא החאן בבעלות המדינה ומנוהלת על ידי רשות מקרקעי ישראל. לפני שנים אחדות ניסה מכון ישראלי לארכיאולוגיה (ע”ר) לעניין גורמי תיירות שונים באפשרות לשקם את החאן ולהפעילו כמלון בוטיק. הכוונה הייתה להכשיר את החללים של החאן כמרחבים ציבוריים הפתוחים לקהל הרחב ואילו את חדרי המלון לבנות בסמוך לחאן בסגנון אדריכלי שיתאים למראה המקורי של החאן.
