גרש נמצאת כ-30 ק”מ מצפון לבירה עמאן. ראשיתה ככל הנראה בתקופה הסלווקית אז היה שמה אנטיוכיה. היא נמצאת קצת ממזרח לגבולות הפראיה וממוקמת בתוך בקעה פוריה אותה חוצה נחל כריסורואס או נחל גרש. גרש הגיעה לשיא התפתחותה בתקופה הרומית והביזאנטית ושטחה היה כ-850 דונם.
נראה שהתפתחותה קשורה לעובדה שהיא נוסדה על דרך משנית ל’ויה טריאנה נובה’ שנסללה בימיו של הקיסר טריאנוס ובקרבת דרכים נוספות שהובילו לבקעת הירדן ולסוריה. כלכלתה התבססה על חקלאות: גידולי תבואה, כרמי זיתים וענבים וכן על מסחר.
בתקופה החשמונאית, במאה הראשונה לפסה”נ, נכבשו חלקים ניכרים מעבר הירדן על ידי אלכסנדר ינאי שהטיל על הערים הנוכריות (הערים היווניות) מיסים גבוהים ומעיקים אשר החריפו מאוד את מערכת היחסים בין הערים הנוכריות לממלכה החשמונאית.
ארץ-ישראל ועבר הירדן נכבשו בימיו של המצביא הרומי פומפיוס בשנת 63 לפסה”נ. פומפיוס ניתק את הערים הנוכריות מן המדינה החשמונאית והחזיר להם את ריבונותם. בעקבות ההשתלטות הרומית התארגנו עשר ערים בעבר הירדן ובגולן וכן בית שאן וייסדו מסגרת גיאוגרפית ופוליטית שנועדה להוות משקל נגד לעריצות החשמונאית. מסגרת זו מוכרת בשם הדֶקָהפּוֹלִיס, כלומר עשר הערים, עליהן נמנתה גרש.
היהודים בגרש
מרבית יהודי הארץ חיו באותם שנים ביהודה, בגליל ובעבר הירדן. בפראיה עם זאת היו יהודים שמשיקולים כלכליים בחרו להתגורר בערים מעורבות (ערים נוכריות עם מיעוט יהודי) כך למשל בגרש, בפילדלפיה, בפֶּלָה, בחשבון ובגָדָרָה בעבר הירדן.
באמצע המחצית הראשונה של המאה הראשונה לסה”נ, כאשר התלקחו מהומות בין יהודים לנוכרים בקיסריה, התפשטו המהומות גם לערים המעורבות וגרש בתוכן. פלאביוס יוספוס מתאר בספרו מלחמת היהודים ברומאים יחסי ידידות ואמון בין הנוכרים ליהודים בגרש. “תושבי גרש לא זו בלבד שנמנעו מלפגוע ביהודי, אלא אף ליוו עד הגבול כל יהודי שבחר להגר משם” (מלח’ ב 476).
אין ספק אפוא שבחצי הראשון של המאה הראשונה לסה”נ וערב המרד הגדול הייתה קהילה יהודית בגרש, נראה שהקהילה הזו עזבה את העיר בערך בשנת שישים ושש. כפי שעולה מן הממצא הארכיאולוגי היו יהודים שחזרו לגרש כנראה במאות השלישית והרביעית לסה”נ.
הממצא המלמד על נוכחות של יהודים בעיר הוא בית כנסת מרשים, רצפתו עוטרה בפסיפסים מרהיבים ובתוכם כתובת הקדשה (בעברית) של התורמים להקמת המבנה. כתובת ברכה נוספת (ביוונית), עיטור של מנורה וסמלים יהודיים נוספים כמו לולב שופר ומחתה והשמות שם חם ויפת (ביוונית). נראה שהעיטור המרכזי בבית הכנסת היה תיאור המבול וצעידת זוגות של בעלי חיים לספינתו של נוח. בין השאר מתוארת בפסיפס יונה ובפיה עלה של זית.
מעשי נסים וסיפורי הצלה אנו מוצאים גם בבתי כנסת נוספים כולם מן התקופה הביזאנטית כמו עקדת יצחק בבית הכנסת בבית אלפא ודניאל בגוב האריות בבית הכנסת בסוסיה.
בית הכנסת בגרש היה מבנה אורך בסיליקלי שהכניסה אליו הייתה ממזרח והבימה בצד המערבי לכיוון ירושלים. בית הכנסת נחפר על ידי אליעזר ליפא סוקניק בשנת 1929 ותוארך על ידו למאה החמישית לסה”נ.
במאה השישית לסה”נ, בימיו של הקיסר יוסטיניאנוס, הוקמה על מבנה בית הכנסת כנסיה אף היא בסיליקלית, הכניסה אליה הייתה כמקובל ממערב אל חצר רחבה (אטריום). הבימה הייתה בצד המזרחי של המבנה. היום לא ניתן למעשה לראות את שרידי בית הכנסת אלא את שרידי הכנסייה שמעליו.
גרש מן התקופות הרומית והביזאנטית
רוב המונומנטים הבולטים בגרש מתוארכים למאה השנייה לסה”נ ומקצתם למאה השלישית ואף לתקופה הביזאנטית. העיר נבנתה במתכונת היפודאמית, כלומר עיר מתוכננת עם שערי ענק, רחובות עמודים צולבים (קרדינס ודקומני), מזרקות כיכרות, טטרה פילאי, מקדשים, תיאטראות היפודרום ועוד.
תפיסת האדריכלות העירונית המונומנטלית התפתחה בעיקר בימיו של הקיסר הרומי אוגוסטוס אשר בזמנו האימפריה זכתה לתקופה של רגיעה ומתינות.
מאחר והמדינות הרבות שנכללו בשטחי הרפובליקה לפניו היו בעלות זיקה לתרבות ההלניסטית במזרח האימפריה ולתרבות הלטינית במערבה ולעמים הרבים שתחת ידו היו שפות ומנהגים שונים החליט אוגוסטוס לעצב את האימפריה שייסד במתכונת תרבותית-אדריכלית אחידה וכך 
אזרח בית שאן (סקיתופוליס) יכול היה לראות את עצמו שייך ומזוהה עם התוכנית העירונית המוכרת והמרשימה גם באפסוֹס (באסיה הקטנה) בווֹלוּבִּילִיס (במרוקו) או בלֶפְּטִיס מַגְנָה (היום בלוב). האדריכלות העירונית הפכה להיות השפה המאחדת את אזרחי הערים באימפריה כולה.
רוב החפירות בגרש בוצעו במהלך המאה העשרים על ידי משלחות רבות מארה”ב ומאירופה. החופרים מן המוסדות האקדמיים השונים שיחזרו חלקים רבים מן המונומנטים: הכיכרות ורחובות העמודים, המקדשים
ומתקני השעשועים, לפיכך המבקר בגרש עובר מוקסם ונפעם נוכח העוצמה והפאר שמתגלים לעיניו.
יש בגרש מספר כנסיות כולן מן התקופה הביזאנטית ומעט מאוד שרידים מן התקופה הערבית הקדומה, ראוי עם זאת לציין שהאתר לא נחפר בשלמות.
העיר חרבה ככל הנראה ברעידת האדמה המפורסמת שהרסה את בין שאן ופגעה גם בטבריה ובאתרים נוספים לאורך בקעת הירדן בינואר שנת 749.
