ראשית היישוב היהודי בעבר הירדן בימי הבית השני
על פי המקרא, במאה השתיים עשרה לפסה”נ התיישבו השבטים גד, ראובן וחצי המנשה בעבר הירדן, חבל הארץ השתרע מצפון לארנון אשר בארץ מואב ועד לצפון הגלעד.
ההתיישבות המתוארת נפגעה קשה עם ההגליה האשורית שביצע תיגלאת פלאסר השלישי בשנת 732 לפסה”נ. עם זאת, ההגליה האשורית לא הייתה מוחלטת ונותרו כפרים אחדים מקרב השבטים על מכונם או שהם נפגעו בצורה קלה.
בתקופה הפרסית, בעקבות הצהרת כורש, החלו גולים רבים לחזור ליהודה. אחדים מבני משפחת טוביה, שגלו מאדמתם בארץ בני עמון (מדרום מערב לעמאן), ביקשו כעת לחזור לאחוזתם.
מצב היישוב היהודי בעבר הירדן בימי יהודה המקבי
בזמנו של יהודה המקבי, בשנים 166 עד 164 לפסה”נ, זכה יהודה בשורה של ניצחונות מרשימים על הצבא הסלווקי ובסופם הצליח יהודה להשתלט על בית המקדש שנטמא וחולל ולטהר אותו. ניצחונותיו המפתיעים של יהודה גרמו לדאגה עמוקה בקרב האוכלוסייה הנוכרית בארץ ובעבר הירדן.
קהילות יהודיות מבודדות בבני בעון וביעזר, שני יישובים המזוהים מדרום מערב לעמאן, שהיו מוקפות בכפרים ובהם אוכלוסייה נוכרית, הותקפו ככל הנראה בפיקודו של קצין סלווקי ששמו טימותיאוס. היהודים, שנקלעו למצוקה, הזעיקו את יהודה המקבי שיסייע להם ואכן בספר מקבים מתוארים החיכוכים שפרצו בין הנוכרים ליהודים ומסעו של יהודה שהתקיים ככל הנראה בשנת 163 לפסה”נ.
מסע העונשין של יהודה השיג את מטרתו ואנו יכולים ללמוד ממנו על קיומן של קהילות יהודיות קטנות ומבודדות שהיוו מיעוט בתוך הסביבה הנוכרית, סביר להניח שהכפרים היהודיים האלה, כדוגמת: בני בעון ויעזר, ביהודים שלא גלו מאדמתם בזמן ההגליה האשורית.
בית טוביה
מדובר במשפחה יהודית אריסטוקרטית שהקימה אחוזה במעלה ואדי סיר, בארץ בני עמון, מדרום מערב לרבת עמון, באזור בו נובעים מעיינות אחדים הזורמים גם בימינו. למשפחת טוביה היו קשרים הדוקים עם השלטון הפרסי וקשרים משמעותיים לא פחות עם השלטון התלמי במאה השלישית לפסה”נ . משפחת טוביה סייעה לאנשי הממשל המצרי לשלוט באזור הרגיש של דרום הגלעד וצפונה של ארץ מואב. באזור פעלו שבטים של נודדים ומשפחות שלא כפפו עצמם לשלטון המצרי והיוו איום על הביטחון ועל הסדר הציבורי.
משפחת טוביה העניקה לאנשי הממשל המצרי שירותים צבאיים חשובים בזכות פרשים ואנשי צבא שהיו ברשותה.
הקשרים ההדוקים שהיו לבני משפחת טוביה עם פקידי השלטון הפרסי ולאחריו השלטון התלמי , קירבו אותם מאוד לתרבות ההלניסטית וניתן היה להבחין באורחות חייהם במגמות של התבוללות.
פלאביוס יוספוס ציין כי הורקנוס לבית טוביה, הנצר האחרון לשושלת, שלח יד בנפשו כאשר אנטיוכוס הרביעי תפס את השלטון בממלכה הסלווקית, בשנת 175 לפסה”נ. אך ישנם חוקרים שאינם מקבלים את התיאור הנוגע להורקנוס כפשוטו.
בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בראשית שנות השישים של המאה העשרים התגלו ממצאים המלמדים כי הנוכחות היהודית באחוזת בית טוביה לא פסקה עם עלייתו לשלטון של אנטיוכוס הרביעי והיא נמשכה עד שנת 68, השנה בה כבש אספסיאנוס את הפראיה.
עבר הירדן בזמנו של יונתן (143-161 לפסה”נ)
מאז שאנטיוכוס הרביעי נטל לעצמו את כתר המלוכה חל פילוג בשלטון הסלווקי. לאחר שיהודה המקבי הביס את החיילות הסלווקיים בשורה של קרבות ולאחר שיונתן ביצר את מעמדו החלו השליטים הסלווקיים, אלכסנדר באלאס ודימטריוס הראשון, המסוכסכים ביניהם, לחזר אחרי יונתן. אלכסנדר באלס הציע ליונתן את משרת הכהן הגדול ואת התואר רע המלך ואילו דימטריוס הראשון הציע לו ריבונות על חבלי ארץ אחדים. פלאביוס יוספוס ציין כי שלושת הפלכים הסמוכים ליהודה: שומרון, הגליל ועבר הירדן היו פטורים ממס מאז ועד עולם.
נראה כי במהלך השנים החלה התבססות של יהודים בשומרון, בגליל וגם בעבר הירדן. האישור שהעניק דימטריוס הראשון, הוענק בעקבות מציאות דמוגרפית חדשה לפיה יהודים רבים עזבו את יהודה ועברו להתגורר במחוזות עבר הירדן.
בנו הצעיר של אלכסנדר באלאס, אשר שלט בחסותו של המפקד הצבאי טריפון, אישר ליונתן ארבעה גלילות כלומר ארבעה מחוזות. מ’ אבי-יונה הציע שהמחוז הנוסף, הרביעי, היה ארצם של בני טוביה. לאחר שחבל ארץ זה צורף למדינה החשמונאית, התקבל השם היווני פראיה שפירושו יהודה שמעבר (לירדן). רוב החוקרים סבורים שהמדינה החשמונאית התרחבה בימיו של יונתן וכללה גם את ארץ בני עמון, לימים נחלת בית טוביה, ואת אזור גדור היום א-סאלט שבגלעד.
עבר הירדן בזמנו של יוחנן הורקנוס (104-134 לפסה”נ)
גם יוחנן הורקנוס בנו של שמעון החשמונאי הרחיב את תחומי המדינה החשמונאית בעבר הירדן. פלאביוס יוספוס ציין כי לאחר מותו של אנטיוכוס השביעי סידטס יצא יוחנן הורקנוס למלחמה על הערים שבסוריה וכן כבש את מידבא ואת משגב (כנראה סמגה) וסביבותיה. חוקרים רבים סבורים כי באותה מערכה נכבשה גם חשבון ובכך השתלט יוחנן למעשה על קטעים מדרך המלך. לגבי מועדי המערכות החוקרים מתלבטים לגבי השנים 129-128 לפסה”נ ואפשר שמאוחר יותר.
בימיו של יוחנן הורקנוס השתנה היחס אל הנבטים, החשמונאים החלו מתנגשים עם הנבטים שעד לעת הזו נחשבו לידידיהם. אך משהממלכה הסלווקית החלה להתפורר ניסו החשמונאים והנבטים להשתלט על שטחים שונים שהלכו ונשמטו מידי הסלווקים כך נוצר מתח והתנגשויות בין שני העמים.
עבר הירדן בזמנו של אלכסנדר ינאי (76-103 לפסה”נ)
אלכסנדר ינאי בלט במלחמות הרבות שיזם כדי להשתלט על נכסים ומשאבים כלכליים, בזמנו של אלכסנדר ינאי התחזקו המלחמות נגד הערבים והעמיק הקרע עם הממלכה הנבטית. המלחמות הרבות אותן יזם גרמו לקרע בינו לבין הפרושים אשר שילמו בגופם ובחייהם על יצר הכיבושים של ינאי. בראשית תקופת שלטונו נחל אלכסנדר ינאי מפלה בקרב כנגד תלמי לתירוס, בנה המורד של קליאופטרה השלישית מלכת מצרים, שנערך ליד היישוב צפון. אתר המזוהה עם תל א סעידיה, ליד ואדי כופרינג’ה, הנחשב לגבול הצפוני של הפראיה.
זמן קצר לאחר מכן כבש ינאי את העיר היוונית גדרה הנמצאת בצפון הגלעד, לאחר מכן הצליח לכבוש לזמן קצר את המבצר הגדול בחמתא שהיה ברשותו של תיאודורוס בן זנון קוטילאס הטיראן של פילדלפיה. אך תיאודורוס התעשת והצליח להביס את צבאו של ינאי ולהרוג עשרת אלפים מחייליו. נראה כי יש לזהות את המבצר המתואר עם תל אמתה (ראה מפה מצורפת).
בראשית תקופת שלטונו הקים ינאי את המבצר מכוור בארץ מואב. בתקופת הכיבושים השנייה הצליח ינאי להניח את ידו על שטחים נרחבים בגלעד ובמואב. בתקופה זו נכבשו דיון וגרש, בה החזיק זנון רבים מנכסיו. בנוסף השתלט ינאי על שורה של ערים, ביניהן: חשבון, אלעלה, מידבא, לב, חורונים, עגלת, צער, עמק השידים ופחל בצפון הגלעד. רוב הערים הנזכרות ברשימה זו מזוהות במחקר לגבי מקצתן יש לבטים ולעיתים אף מחלוקות. הכיבושים במואב העניקו לינאי שליטה על כל אזור ים המלח, על מקורות האספלט ועל נאות המדבר הפוריות בהן גידלו את כרמי התמרים ואת שיחי האפרסמון. חלק מהשטחים החשובים האלה היו ממזרח ומדרום לים המלח. ינאי הצליח להשתלט גם על חלקים משמעותיים מדרך המלך, ציר התנועה המרכזי אשר שרת את שיירות הסחר של הנבטים. להשתלטות זו הייתה משמעות כלכלית, מדינית ואסטרטגית חשובה.
יוספוס מוסר כי ינאי הרס את העיר פלה משום שתושביה סירבו להמיר את דתם ולאמץ את מנהגי היהודים. נראה שינאי ניסה לגייר את תושבי פלה ומשאלה סירבו פגע בעירם אך הממצא הארכיאולוגי מלמד על פגיעה בלבד ולא על הרס נרחב.
המערכה האחרונה אותה ניהל ינאי הייתה על העיר רגב הנמצאת בתחומה של גרש. במהלך המצור נתקף ינאי במחלה אנושה (הקשורה כנראה בשכרות). בהיותו על ערש דווי הפקיד ינאי את השלמת הכיבוש בידיה של שלומציון אשתו.
עבר הירדן בשלהי התקופה החשמונאית ובזמן הכיבוש הרומי
לאחר מותו של ינאי ירשה שלומציון את השלטון על הממלכה החשמונאית. מתיאוריו של פלאביוס יוספוס ניתן ללמוד על חשיבותם של המבצרים הרבים עליהם שלטה המלכה. יוספוס ציין שאוצרותיה של שלומציון הוחזקו בהורקניה, באלכסנדריון ובמכוור. אולי רמז לחשיבותו ולחוסנו של המבצר החשמונאי שהוקם בארץ מואב.
בשנים 63-64 לפסה”נ שהה המצביא הרומי פומפיוס בדמשק. הוא בחר לתמוך בערים הנוכריות במרחב שעליו השתלט ולהחליש את המדינה החשמונאית האדירה שנוצרה בעקבות כיבושיו של אלכסנדר ינאי. פעולותיו הביאו לצמצום דרמטי בשטחה של הממלכה החשמונאית. מישור החוף נותק מיהודה והגליל נותר כאי מבודד. מדרום לגליל, התקיימה ארצם של השומרונים ולא הייתה רציפות של יישובים יהודיים בין הגליל ליהודה. מאידך, בעבר הירדן – בפראיה היה יישוב יהודי צפוף. העובדה שפומפיוס לא ניתק את אזור הפראיה מן השטחים הנרחבים של הממלכה החשמונאית מלמדת על משמעותו הדמוגרפית של האזור.
גבולות הפראיה תוארו על ידי יוספוס: אורכה של פיריאה, ממכרס ועד פלה וברוחב: מפילדלפיה ועד הירדן. הגבולות הצפוניים: פלה, שהזכרנו, והגבול המערבי הוא הירדן: בדרום גובלת בארץ מואב ובמזרח-ארץ ערב חשבון פילדלפיה וגרש.
בעקבות מרידות אחדות ברומאים, ביוזמתם של אריסטובולוס השני ובניו, מצא גביניוס לנכון להחליש את יהודה ולחלק אותה לחמישה מחוזות (סנהדריות) ואלו הן: ירושלים, אדורים, חמתא, יריחו וציפורי. לגבי הקריאה אדורים יש הסתייגויות מאחר ועל פי הנוסח ביוונית צריך לקרוא גדרה אותה מזהים עם גדור בירת הפראיה (היום א סאלט).
את אמתוס יש לזהות עם בית ארמתא, היא בית רמתא, הנזכרת בתלמוד הירושלמי בערבות יריחו מצפון מזרח לים המלח. בית רמתא הייתה מרכז מנהלי חשוב בפראיה. אם נקבל את הזיהויים האלה, אזי שתים מחמש הסנהדריות אותן ייסד גביניוס נמצאות בעבר הירדן.
מפעלי הבנייה של הורדוס בעבר הירדן
הורדוס שיקם את החומות של מכוור והקים שם ארמון מלכותי. בנוסף, הוא בנה אמת מים בצד המזרחי של המבצר וחצב בורות גדולים בהם ניתן יהיה לאגור את מי הגשמים. את יסודות האמה ואת הבורות ניתן לראות גם היום. ייתכן שמכוור שמשה תחנה בקו המשואות שבאמצעותן העבירו את המועדים לגולת בבל.
הורדוס הקים את המעגן ואת מרחצאות המרפא בקלירוהי, אתר הנמצא ממערב למכוור על שפת ים המלח. בחשבון, הציב את הפרשים המובחרים שלו. הורדוס בנה בעבר הירדן אתר נוסף שנקרא הרודיון על שמו, חוקרים שונים העלו הצעות לזיהוייה של הרודיון השנייה ואין לפי שעה הצעה מוסכמת.
יוחנן המטביל בעבר הירדן
יוחנן המטביל מתואר בברית החדשה וגם בכתבי יוספוס כדמות של מנהיג למופת שקרא ליהודים לנהוג בצדק ובהגינות עם זולתם וטיפח את מנהג הטבילה כחלק מתהליך של חזרה בתשובה. על פי הברית החדשה יוחנן פעל בעבר הירדן. בשלהי שנות התשעים של המאה הקודמת ובתחילת המאה הנוכחית חפר הארכיאולוג הירדני מוחמד וואהיב בואדי חראר הנמצא ממזרח לירדן, מול יריחו, וגילה שרידי מבנים שקירותיהם בנויים מחלוקי נחל. בנוסף מצא ואהיב מתקן מדורג ומטויח אותו הוא הגדיר כבריכת טבילה וכן ממצאים יהודיים טיפוסיים ביניהם כלי אבן, מטבעות ונרות שהיו בשימוש על ידי יהודים בתקופה החשמונאית ובתקופה ההרודיאנית. ואהיב תיאר את הבריכה המדורגת שגילה כבריכת טבילה baptismal pool אך אנו הגענו למסקנה שמדובר במקווה טהרה. הממצאים הקטנים הנוספים מאפשרים להציע שמדובר בשרידים של יישוב יהודי קטן בו פעל יוחנן.
בשנת 2000, כשביקר באזור האפיפיור יוחנן פאולוס השני, הוא השתכנע שאכן יוחנן המטביל התגורר ופעל במקום והאתר החל להיות מזוהה כמקום הטבילה המקורי בו הטביל יוחנן את המאמינים בו וכן את ישוע.
