אף ששמו של המתקן יווני: אָמְפִי – כפול, תִיאָ – מראה או מבט, טְרוֹן – סיומת מקובלת לשם מתקן, הרי שהמתקן הזה רומי, הן בתכנון האדריכלי שלו והן בהווייתו. הבלבול בשימוש במינוח אמפיתיאטרון החל כבר בעת העתיקה, אולי בשל שמו הכל כך יווני של מתקן השעשועים הרומי המובהק. ראשיתו של האמפיתיאטרון במאה הראשונה לפסה”נ ולא ידוע על מתקן קדום יותר.
באמפיתיאטרון נערכו שני סוגי אירועים: קרבות הלודרים, שהיו לוחמים אשר אומנו והוכשרו להילחם בינם לבין עצמם בזירה ומחזות הוֶנֶטְיוֹנֶס – שהיו מחזות צייד של חיות בר או אף חיות טרף, בהם לא אחת, ה’צייד’ נטרף בטרם הצליח להרוג את חיית הטרף.
תכנית האמפיתיאטרון: לאמפיתיאטרון הייתה מערכת מושבים פריפריאלית המקיפה את
באמפיתיאטרון בארל,
גאליה נרבוננסיס, צרפת
הזירה מ- 360° . על פי רוב המבנה היה סגלגל ולא עגול. הרומים נהגו להקים את מתקני האמפיתיאטרון במישור ואת השיפועים של מערכת המושבים הם השתיתו על גבי מערכת קמרונות, בכמה קומות, אשר אפשרו לכנס עשרות אלפי אנשים סביב הזירה וסיפקו לצופים תצפית נוחה על ההתרחשות. הקמרונות שימשו כמסדרונות כניסה אל המתקן לפני תחילת האירועים ודרכם יכלו לצאת כל הצופים, תוך דקות אחדות, עם סיום האירוע. השליטה המדהימה של הרומית באדריכלות הקמרונות, לצד השימוש האינטנסיבי ב’אוֹפּוּס צֶמֶנְטוּם’, בניה ביציקות מלט בתבניות, אפשרו לרומים אי-תלות מוחלטת במדרונות סלע טבעיים לצורך הקמת מערכות מושבים מדורגים. האתגר הזה היה כמעט בלתי אפשרי לפני זמנם של הרומים, למתקן בו המושבים ערוכים ב- 360° . במרכזו של האמפיתיאטרון הייתה זירה, שהופרדה ממערכת המושבים באמצעות קיר גבוה שמנע מהחיות
לפגוע בצופים היושבים על המושבים. לזירה היו שתי כניסות ראשיות אשר מוקמו זו מול זו על ציר האורך והן כונו אדיטוס מקסימוס, בדיוק כשמם בתיאטרון. הפתחים הללו שימשו את הקהל לפני תחילת הפעילות בזירה ומבעדם נכנסו התהלוכות של הלודרים אשר נהגו להכריז “מוֹרִיטוֹרִי טֶה סָלוּרְטָה”, ההולכים למות מברכים אותך (הקיסר). הקיסר, או האישיות הנכבדה שהשתתפה באירועי האמפיתיאטרון, זכו על פי רוב למתחם מוגבה מעט מהזירה,
במרכזה של הזירה. המקום הופרד מיתר המושבים באמצעות מעקה אבן.
ישנן עדויות על משחקים גלדיאטוריים בפורום רומנום כבר במאה ה-ד’ לפסה”נ. יתכן שהמקור למנהג היה אטרוסקי או שמוצאו בבני השבט הסמניטי ששכן דרומית לרומא.
מנקודת מבט מודרנית, הווי האמפיתיאטרון נתפס כאכזרי ווולגארי. ראשית, אכן היה כאן ניסיון לספק בידור להמונים באמצעות מחזות של דם והרג אך הדימוי השלילי הועצם משמעותית בשל יחסה השלילי של הנצרות, במשך כל שנותיה, למשחקי האמפיתיאטרון. בטרם הפכה הנצרות לדת מוכרת ברחבי האימפריה הרומית, רבים מבין האנשים שהושלכו לזירת האמפיתיאטרון, שלא מרצונם, היו נוצרים. בין הקורבנות של הווי האמפיתיאטרון היו גם יהודים. לאחר המרד הגדול נלקחו מהארץ אלפי שבויים ויוספוס פלביוס כותב שחלקם נמסרו לערים השכנות בכדי “שימצאו את מותם בחרב או כטרף לחיות”.
לפיכך, גם היהדות הוקיעה את מתקני האמפיתיאטרון ואת ההווי שהתפתח בהם. קורבנות נוספים של האמפיתיאטרון היו פושעים, גברים ונשים. אלה הושלכו לזירה ולא אחת מצאו את מותם. אם הצליחו לגבור על חיית הטרף, יכלו לעיתים לזכות בחירותם.
ישנם טקסטים לטיניים בהם תוהה הכותב מה יעשו כאשר ‘יגמרו’ הפושעים ולא יהיה את מי להכניס לזירת האמפיתיאטרון. עם זאת, חשוב להדגיש שבמרבית המקרים הלוחמים בזירה היו גלדיאטורים מקצועיים, אשר היו אנשים חופשיים ומאוגדים בגילדה משלהם. הם מומנו על ידי קופת העיר ויכלו להקדיש זמן רב לאימון על מנת שיוכלו לסיים את המחזה מבלי להיפגע משמעותית.
קלאודיוס גאלנוס נחשב לגדול הרופאים של העת העתיקה. הוא היה בן העיר פרגמון, באסיה הקטנה, כיום תורכיה. גאלנוס רכש את הידע שלו על האנטומיה במשך שנים בהן הוא ניתח גלדיאטורים שלא זכו לצאת שלמים מהזירה בפרגמון. העובדה שהגלידאטורים זכו לקבל טיפול רפואי באסקלפיון של פרגמון, אחד ממרכזי הרפואה המפורסמים במאה השנייה לספירה, על ידי בכיר רופאי התקופה, מעידה על היחס המיוחד לו זכו.
היו תרחישים שונים של קרבות בעולם הרומי. החל בדו-קרב ועד לקרבות בין שתי קבוצות של לוחמים. לרוב היו קרבות ‘יבשתיים’, אך לעיתים היה מקובל להציף את הזירה ולקיים ‘נָאוּמָכְיָה’ – קרבות ימיים, כפי שהיה נהוג בקולוסיאום ברומא.
הווי האמפיתיאטרון היה מנותק לחלוטין מדת ומריטואלים פולחניים והוא נתפס כמתקן שעשועים לאזרחי העיר. המקורות ההיסטוריים מלמדים על קווי דמיון רבים בין הווי משחקי הכדור-רגל המודרניים לבין הקרבות שהתנהלו באמפיתיאטרון. לא אחת, קבוצות האוהדים השונות היו בעלות זהות פוליטית מוגדרת. הם נהגו להתגרות זו בזו במהלך האירועים ולעיתים המפגש בין האוהדים הסתיים בתגרה המונית, כך היה בשנת 59 , עת פרצו תגרות אלימות באמפיתיאטרון של פומפיי, בין אוהדי נוצ’רה לבין האוהדים המקומיים . בימי אוגוסטוס קיסר, בשלהי המאה ה- 1 לפסה”נ, תועדו 40 אירועים שנתיים של חגיגות שאירועי האמפיתיאטרון היו אחד משיאם, אך בימיו של קונסטנטינוס הגדול, בראשית המאה ה- 4 לספירה נמנו כ- 200 אירועים שנתיים ובפועל, תושבי רומא היו עסוקים בלחם ושעשועים מרבית ימי השנה תוך שהם מתקיימים על גבם של תושבי הפרובינקיות.
הקולוסיאום ברומא – אשר כונה על ידי הרומים ‘אָמְפיתיאַטְרוּם פְלוְיוּם’ היה גדול מתקני השעשועים
בעולם העתיק. הוא גם מהווה עד ימינו אחד המונומנטים העתיקים המפורסמים בעולם כולו. בניית הקולוסיאום החלה בימי הקיסר אספסיאנוס והיא הסתיימה בשנת 80 לספירה, בימי טיטוס, שניהם בני השושלת הפְלָאוִית ומכאן מגיע שמו של המבנה. המבנה הכיל כ- 60,000 מקומות ישיבה.
רבים נוהגים לכנות מתקני אמפיתיאטרון כ’קולוסיאום’, אך הכינוי הזה היה תקף אך ורק לאמפיתיאטרום פלויום ברומא.
דוגמאות נוספות למבני אמפיתיאטרון בעולם הרומי:
האמפיתיאטרון באל-ג’ם, בתוניסיה, הינו אחד המתקנים הגדולים בעולם הרומי, שני או שלישי לאמפיתיאטרום פלויום, והוא נבנה במלואו באבן, ללא שימוש ביציקות של אופוס צמנטום.
בלפטיס מגנה שבלוב ישנו אמפיתיאטרון כמעט עגול, המחובר באופן ייחודי למערך המושבים של קירקוס (ראו מאמר על הקירקוס בעולם הרומי).
האמפיתיאטרון בנים (Nîmes), צרפת – נחשב לאחד מהמתקנים השמורים ביותר ברחבי העולם הרומי. הוא נבנה זמן קצר לאחר הקולוסיאום ברומא באחת הערים החשובות בפרובינקיה גָאלְיָה נָרְבּוֹנֶנְסִיס. אורכו 133 מטרים ורוחבו 101 מ’. הארנה שלו הייתה במידות: 38 X 68 מטרים. החזית החיצונית שלו התנשאה לגובה 21 מטרים והיא תוכננה בשתי קומות המוקפות כל אחת ב- 60 קשתות. האמפיתאטרון בנים הכיל כ- 24,000 מקומות ישיבה והוא היה מבין 20 המתקנים הגדולים ברחבי האימפריה מתוך כ- 400 מבני אמפיתיאטרון המוכרים מהמקורות או מהממצא הארכיאולוגי.
אמפיתיאטראות בארץ ישראל – מערבית לירדן ידועים מתקנים בודדים של אמפיתיאטראות. בבית גוברין – אלאותרופוליס הוקם אמפיתיאטרון באמצע המאה ה- 2 וכנראה הוא שירת את חיל המצב הרומי ששהה בעיר. גם בשכם – ניאפוליס, ובבית שאן – סקיתופוליס נחפרו ונחשפו מתקני אמפיתיאטרון. בחלקה הצפוני של קיסריה מזוהה מתקן בעל מתאר מכתשי סגלגל המזוהה
כאמפיתיאטרון. המתקן לא נחשף עד כה בחלקים משמעותיים ממנו ולכן הוא לא מוצג למבקרים באתר. לדעת כותב שורות אלה, את מתקן המושבים המוכר בלגיו, סמוך למגרש הכדור-רגל ולברכת השחייה של קיבוץ מגידו, יש לזהות כאמפיתיאטרון ולא כתיאטרון, כפי שמקובל במחקר. המתבונן בתצלום אויר על המקום יכול להבחין שמדובר במכלול סגור כמעט ב- 360° , יש בו פרצה קטנה לכיוון מזרח, אשר מן הסתם נבעה מתקופה ממושכת בה המתקן היה מוזנח ונטוש ובהעדר ניקוז למדרון, מי הגשם פרצו את אגפו המזרחי. חפירה ארכיאולוגית במקום תוכל לאשר או לשלול את ההצעה הזו.
חז”ל התייחסו בשלילה למשחקי האמפיתיאטרון ואסרו בחומרה על יהודים למכור עצמם ‘לודארים’,
הכינוי היהודי באותם ימים לגלדיאטורים. משתמע מדברי חז”ל שבשל מצוקה כספית היו יהודים הסכימו למכור את חייהם ולהיזרק לזירה תמורת סכומים צנועים שהוצעו למשפחתם. ישנם חוקרים שמציעים שמיעוטם של מתקני האמפיתיאטרון בארץ ישראל נבע מהיחס היהודי העוין למתקן זה. בשל כך, הקימו הרומים בארץ מתקנים בודדים וכנראה שמרביתם היו בצמוד למחנות הלגיון של הצבא הרומי, זאת מכיוון שהווי האמפיתיאטרון היה מאוד משמעותי לחיילי הצבא הרומי. בהקשר זה יש לראות את ההצעה לזהות את האמפיתיאטרון בלגיו (בשולי קיבוץ מגידו), ממש בצמוד למחנה הלגיון הרומי שישי, פראטה.
על פי יוסף בן מתתיהו גם בירושלים היה אמפיתיאטרון ובו נערכו קרבות. עד כה לא זוהה בירושלים מתקן שניתן לפרש אותו כאמפיתיאטרון. בהחלט יתכן שבירושלים לא נבנה מתקן אמפיתיאטרון, כמקובל ברחבי העולם הרומי והמשחקים עליהם דיווח יוספוס פלוויוס התקיימו באופן מאולתר ברחבה פתוחה או במתקן אחר.
