מדינות מועטות הצטרפו ל”חבר הלאומים” של העולם הקדום לא ככובשים גדולים או כממלכות עתיקות ימים, אלא כסוחרים ומשווקים של משאבי טבע נדירים. משאבים אלו נהפכו למונופול כלכלי בידי קבוצה אתנית מסוימת, בדרך כלל במהלך ריק פוליטי בזמן נסיגתו של כוח אימפריאלי מהאזור וכניסתו של גורם אימפריאלי חדש. ניהול המונופול, הפקתו ושיווקו הניע צורך במנהל מרכזי, מה שהוביל למורכבות חברתית ובסופו של דבר לעלייתה של ישות פוליטית מדינית. הנבטים, תרבות נוודית למחצה מהתקופה הקלאסית, מוזכרים לראשונה בין דפי ההיסטוריה, לא כמקימי ערים במדבר או כמובילי בשמים בשיירות גמלים, אלא כמגיני עתודות האספלט של ים המלח במהלך מלחמת הדיאדוכים השלישית, בתחילת המאה ה-3 לפסה”נ. ים המלח היה מכונה ים האספלט בידי כותבי יוון ורומא והיה ידוע בכך ש”הקיא” מתוכו גושי אספלט גדולים הניתנים לכרייה ולשיווק. האספלט או בשמו השני, ביטומן, הינו חומר צמיגי שמורכב מנפט גולמי. שימושיו כוללים מלט לבנייה, דבק, יצירות אמנות, ציפוי עמיד למים, הפקת חומרים רפואיים וחניטה.
Daniel Tzvi, Public domain, via Wikimedia Commons
האחיזה הנבטית באספלט ים המלח כנראה החלה בתקופת השלטון הפרסי בעת שהם התיישבו באזורים שהתרוקנו מעמים שמיים אחרים, באזור עבר-הירדן המזרחי, כגון: האדומים והמואבים. סיפוריו של דיודורוס סיקולוס מדגישים את היחסים האינטימיים של שבטים ערבים אלה למשאב הטבע היקר. דיודורוס, שכתב במאה ה-1 לספירה, מדווח על מסעות הקרב של הירונימוס מקרדיה, שחיי כ-300 שנה לפני זמנו והיה גנרל תחת אנטיגונוס מונופתלמוס, ועל סכסוכו עם הנבטים בים המלח שלא אפשרו לכוחותיו להשתלט על מקורות האספלט. דיודורוס ממקם את ים המלח “בארץ הנבטים” ומכנה את כוריי האספלט “ברברים”. מתיאוריו ניתן לשער שהאספלט נכרה מגושים שמקורם בעומק האגם ושצפו למעלה עקב פעילות טקטונית. גם מקורות אחרים מתארים איך מקור האספלט ממצולות ים המלח ואיך שתושבי האזור היו שטים על סירות קנים כדי לחצוב ממנו חתיכות קטנות ולהביאם לחוף. סטרבו תיאר כיצד האספלט הופיע בפרקי זמן לא קבועים ויוסף בן מתתיהו מדווח על תופעה דומה. אך האם היו הנבטים היחידים שניצלו משאב זה? אחד מחוקרי האספלט, האמונד, טען שמקורות היסטוריים מדגישים את הגמוניית הנבטים על רוב חופי ים המלח ואחרים אף הצהירו שגושי האספלט בעיקר צפים לכיוון מזרח, מה שנתן לנבטים עדיפות גאוגרפית ומונופול על המשאב. עם זאת, אנו יודעים בוודאות כי ים המלח היה מיושב בחלקו על ידי יהודים וכי החופים המערביים והצפון-מזרחיים נשלטו בסופו של דבר על ידי החשמונאים ולאחר מכן על ידי הורדוס. כמו כן, בעוד שמרבצי אספלט מסוג שעוות אוזוקריט, ניתנים לאיתור בחוף המזרחי בין נהר ארנון ללשון ים המלח, לא היה סוג אספלט זה ששווק בעולם העתיק. כמו כן, מחקרים גאולוגים ותצפיות מהמאה ה-20 מאשרים שגושי האספלט צפים הן מזרחה והן מערבה. ניסנבאום, חוקר האספלט הישראלי הידוע ביותר, אף הביא לאור מקרים רבים מן המאה ה-19 ומהמאה ה-20 בהם האספלט צף לכיוון מערב. ואכן, כל דיווח על גושי אספלט הצפים דווקא מזרחה ולא מערבה ניתן לתאר כמקרי. דיודורוס אף הזכיר “אנשים שחיים על הים משני הצדדים”. מדוע אם כן מרבית החוקרים הקלאסיים מעניקים לנבטים שליטה בלעדית על כלכלת האספלט וכיצד ניתן בכל זאת ליחס לחומר גלם זה חשיבות בהפיכתם של הנבטים לממלכה משגשגת?
מתוך Oron et al. 2015
דיווחים היסטוריים מספקים רקע ותובנה רבה יותר לגבי הקהילה, הפוליטיקה והכלכלה של תושבי מערב ים המלח. לכן, ניתוח קצר של קהילת יהודה בצדו המערבי של האגם יוכל לתת לנו אינדיקציה לגבי מעורבותם (או חוסר מעורבותם) בתעשיית האספלט לצד עמיתיהם הנבטים בצד המזרחי. שני אתרים בעלי קשרים מלכותיים חזקים חלשו על החלקים הפוריים ביותר לחופי ים המלח המערביים: עין גדי ויריחו. חלק מהשטח בין המרכזים הללו היה שייך כנראה למלך בירושלים. גם השטחים סביב נווה המדבר של קלירוהי היה אחוזת מלך. העובדה שקילומטרים רבים של ים המלח היהודאי היו בבעלות פרטית של המלך כנראה מנעה מתושבי המקום להגיע לאזורים מסוימים. הגבלה זו עלולה הייתה לעכב את הנגישות לאספלט מכל נקודה אקראית באגם, שכן הגושים יכלו להופיע בכל מקום. עדויות רבות מדווחות על השקעותיהם של מלכי החשמונאים בפיתוח מטעי האפרסמון והתמרים ביריחו ובעין-גדי. ניתן אפוא לשאר שגם אם היה ניצול אספלט, ההתמקדות הכלכלית נותרה חקלאית. כלכלה חקלאית מבוססת על פעילות קבועה ומחזורית: שתילה, זריעה, קציר וכו’, בעוד העוסקים בה יסתמכו על הכנסותיה היציבות. לעומת זאת, כריית אספלט הייתה שונה לגמרי. דיווחים עתיקים ותצפיות מודרניות מאששים שגושי האספלט יכולים להופיע כמה פעמים בשנה או פעם בעשור. בעוד שרוב החוקרים מסכימים שהתופעה התרחשה לעתים קרובות יותר בעת העתיקה, חוסר הוודאות הפך את התעשייה ללא בטוחה כלכלית, במיוחד לא בחברה חקלאית. ואכן, ויטרוביוס כותב על התעשייה שנמצאת “בערב הנוודית” בה האספלט נאסף על ידי “השבטים”. שבטי נבטים רבים עוד היו על סף הנוודות למחצה וחיו כחברה אגרו-פסטורלית. צורת חיים זו היוותה יתרון למעורבות בתעשייה לא יציבה. נוודים למחצה נעים ממקום למקום, והופעתה הגאוגרפית המשתנה של גושי האספלט לא היוותה אתגר בשבילם. כמו כן, בעוד החוף המערבי של ים המלח היה קשור מסחרית, פוליטית ומנהלתית לירושלים, המצוקים של מדבר יהודה הותירו אותו ואת תושבי החוף מנותקים גיאוגרפית מנוודי מזרח הרי יהודה והנגב. בחוף המזרחי, פסגות ההרים היו גבוהות יותר, אך מדרונותיהם היו מדורגים ואפשרו חיבור וגישה נוחים של נוודי המדבר לחוף ים המלח.
ממצאי אספלט ארכיאולוגים התגלו באזורי סוריה, לבנון וארץ ישראל, אך היישום הבולט ביותר של האספלט בעידן הקלאסי היה בתהליך חניטת המומיות במצריים. מחקר שנערך לאחרונה על ידי קלארק ועמיתיו, ביקש לחקור את תפקיד האספלט בחניטת המומיות לאורך התקופות. התוצאות הראו שכמעט 0% מהמומיות שלפני הממלכה החדשה הכילו אספלט, 50% מהמומיות של הממלכה החדשה-הממלכה המאוחרת ו-87% מהמומיות ההלניסטיות, כלומר עלייה ניכרת בשימוש האספלט בתקופת בית תלמי. המחקר, לעומת זאת, אינו קובע את מקור אספלט שהגיע כאמור גם מאזורים אחרים. ניסנבאום ורולקוטר ביצעו אנליזות גיאו-כימיות על ארבעה ממצאי אספלט מארבעה מכלולי קבורה מצריים: אחד מהמאה ה-10 לפסה”נ, אחד מהמאה ה-3 לפסה”נ ושניים מהמאה ה-3 לספירה. בעוד ששלושת המכלולים הקלאסיים סווגו כאספלט ים המלח, מקורו הגיאולוגי של האספלט מהמכלול הקדום יותר היה משמעותית שונה. יש להניח שיבוא בהיקף רחב של אספלט מים המלח למצרים החל לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול בסוף המאה ה-4 לפסה”נ. ניתן לשאר שאספלט היה זמין לפני אלכסנדר, אבל תפקידו בחניטה כלל לא מתועד לפני התקופה ההלניסטית. אפילו הרודוטוס אינו מזכיר את האספלט בתיאור תהליך החניטה. את חשיבות השוק המצרי ניתן לפרש גם מסיפוריו של יוסף בן מתתיהו לגבי הסכסוך בין קלאופטרה, הורדוס ומליכוס מלך הנבטים על אזור ים המלח. רצונה של קלאופטרה לשלוט על האזור מיוחס בדרך כלל למטעי האפרסמון והתמרים, אך חוקרים כיום סבורים שגם האספלט היווה גורם מרכזי בפרשה.
Wikimedia Commons/Tim Adams
לסיכום, כקבוצה אתנית נוודית למחצה שחיה באזור ים המלח, ניצלו הנבטים את משאבי הטבע הנדירים שנחשפים בפרקי זמן קצרים ובלתי צפויים כדי לתפוס נתח משמעותי בכלכלה הגיאו-פוליטית של התקופה ההלניסטית. אומנם, הנבטים לא היו כוח פוליטי וכלכלי יחיד באזור. הממלכה היהודית של סוף התקופה ההלניסטית התרחבה לחופים המערביים והצפון-מזרחיים של ים המלח, והחזיקה כנראה ברוב קו החוף. אף על פי כן, רוב החוקרים מאמינים שסחר הביטומן היה מונופול נבטי. סיבות פוליטיות, אתנו-תרבותיות וגיאוגרפיות עשויות להסביר את הבלעדיות הנבטית האפשרית ואת ההתערבות המינימלית של יהודה בתעשייה. מלבד השימושים היומיומיים של האספלט בחבישה ובאטימות למים, השוק הבינלאומי העיקרי היה מצרים, שם האספלט נוצל לעתים קרובות לחניטה. תופעה זו מתועדת היסטורית וגם ארכיאולוגית, וניתן אף לקשר בין הסחר הנבטי באספלט והעלייה ביבואו למצרים בתקופת בית תלמי. אף על פי כן, מחקר ארכיאולוגי מקיף אשר מתייחס לתעשיית האספלט הקלאסית בים המלח עדיין לא התבצע ואין עדיין עדות לאזורי אחסון או מסחר מסודרים.
