הארכיאולוגיה של ארץ ישראל עוצבה במידה רבה על ידי האב ובנו – סוקניק וידין. הם היו הדומיננטים ביותר בזמנם והשפיעו רבות על דורות של ארכיאולוגים במשך כ-50 שנה, החל משנות השלושים ועד לשנות השמונים של המאה ה-20. סוקניק וידין היו במידה רבה אנשי האסכולה הגרמנית במובן בו לפרופ’ הדומיננטי הייתה השפעה מכרעת על תלמידיו והם כמעט לא העזו לערער על קביעותיו.
אליעזר ליפא סוקניק נולד ב-12 באוגוסט 1889בעיר ביאליסטוק, אז בשלטון רוסיה אך כיום בפולין. הוא נפטר בגיל 63 ב-28 בפברואר 1953. סוקניק היה הפרופ’ העברי הראשון לארכיאולוגיה בארץ-ישראל, הוא הקים את המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בשנת 1928 ועמד בראשו עד ליום מותו.
יגאל ידין נולד ב-20 במרץ 1917 לאביו פרופ’ סוקניק ואמו חסיה שהייתה הגננת העברית הראשונה בארץ ישראל. מלחמת השחרור שלחה את בני המשפחה לחזית. ידין היה עוזרו של הרמטכ”ל דורי ומתי, אחיו, היה טייס ומצא את מותו כשמטוסו התרסק בגן העצמאות, ליד מלון הילטון בתל אביב. ידין היה הרמטכ”ל השני של צה”ל בהיותו בן 32 בלבד.
מיד לאחר מות אביו התקבל ידין כמורה במחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא השלים את עבודת הדוקטור שלו בשנת 1955 ובגיל 39 זכה בפרס ישראל על מחקרו על מגילת מלחמת בני אור בבני חושך ובשלב מוקדם בקריירה הוא הפך לדמות נערצת. בשנת 1977 הוא הצטרף לפוליטיקה והיה סגנו של ראש הממשלה בגין. ידין נפטר בשנת 1984 בהיותו בן 67 בלבד.
ידין יצג תפיסה בסיסית למחקר ובהתאם לה פותחו שיטות עבודה ומחקר. גישתו התחדדה מאוד לאחר שאהרוני עזב את האוניברסיטה העברית, יסד את המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב וחידד את המתח בין הגישות השונות למחקר. הארכיאולוגיה הייתה בבחינת הובי לאומי בעשרות השנים בהן בלטו סוקניק וידין. מבחינות רבות סוקניק האב ובעיקר ידין הבן ראו כמשימה עיקרית בעבודתם את הפצת פירות המחקר בקרב הציבור הרחב. ספריו של ידיו, בהם: מצדה, חצור – ראש כל הממלכות האלה, בר-כוכבא ותולדות המלחמה בארצות המקרא היו רבי מכר, הם נמצאו בבתים רבים בישראל ותורגמו לשפות רבות ברחבי העולם.
ידין היה בבחינת בן אצולה בתפיסת הציבוריות הישראלית. הוא פרש מצה”ל כרב-אלוף כבן 35 והצטרף לאוניברסיטה שם הוא פירסם את מחקרו הראשון על מגילת מלחמת בני אור בבני חושך. אך למרות שכוכבו זהר, בתחומים רבים טענו כלפי ידין שהיה סִטְרָא אַחְרָא. הוא הואשם בעיוות המחקר המדעי לצורך שירות התפיסות האידיאולוגיות שלו. גורדון צ’יילד הבריטי, היה החוקר שהגדיר מה היא תרבות Cultural History. חפצים מגדירים אנשים ואף קבוצות ואתנוסים. סוקניק וידין הושפעו מאוד מצ’יילד וגישתם הלאומית הייתה אופיינית לתקופות הללו והשפיעה גם על המדעים בארצות שהיו ערש המדע כדוגמת גרמניה ואיטליה.
התקופה של בן מלחמות העולם הייתה תור הזהב של הארכיאולוגיה של ארץ ישראל. במאה התשע עשרה עוצבה התובנה של חקר הכרונולוגיה ובכך נוצר המעבר בין אספנות אובססיבית למחקר כרונולוגי. ב-1922 החלו לראשונה בגישה שמכנה תקופות לפי טכנולוגיה (אבן, ברונזה וברזל) ולא לפי אתנוס, מתוך רצון להימנע מהטיה של המחקר.
סוקניק היה חלוץ עברי בתחום בין חוקרים זרים רבים שפעלו בארץ. בארץ הוקמו בתי ספר ומכונים לארכיאולוגיה שייצגו את ארצות המערב הבכירות: אנגליה, צרפת, ארצות הברית, איטליה וגרמניה.
תחת ההשפעה הגדולה של אולברייט, ניסו החוקרים המקראיים, בהם סוקניק, לבטל את ביקורת המקרא מבית המדרש של המחקר הגרמני, החל בוֶולְהָאוזֶן וממשיך באלברכט אלט, ובנות ותלמידיהם.
לצד הצורך להוכיח באמצעות הארכיאולוגיה את הנרטיב המקראי, נוסף הצורך לבסס את הלאומיות הישראלית המתהווה בסיוע הממצא הארכיאולוגי.
סוקניק למד בגרמניה ועל פי האסכולה הגרמנית הוא ראה עצמו כחוקר ארכיאולוגיה יהודית. גישה זו נתפסת כמעשה כפירה כיום ויש צפייה מחוקר מודרני להשיל מעצמו גישה לאומית במהלך המחקר. בעולם הרחב יש עד ימינו ביקורת קשה מאוד על גישת המחקר של ידין במצדה, אף שבפועל המחקר ובעיקר תוצאותיו לא היו מוטים כל כך בשל הגישה הלאומית.
סוקניק היה המנוע של ההקמה של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בהר הצופים. בית הנכות הוא מבנה באוהאוס שתוכנן על ידי מנדלסון. הבנין נבנה בכספי צוואה שהורתה להקים בית לעתיקות היהודים בארץ ישראל. המבנה שוכן עד היום בהר הצופים. חדר האוספים של בית הנכות קיים בו עד היום, האוסף שלו היווה בסיס להקמת מוזיאון ישראל. בין השוטרים שפינו את בית הנכות והעבירו את העתיקות שהיו בו לבניין טרה סנטה, היה גם עמי מזר.
סוקניק היה מעורב בחפירות רבות ובהן גם החפירה בדורא אירופה, על נהר הפרת, בסוריה. הוא אף לקח שלושה אריחים מבית הכנסת והביאם לבית הנכות באוניברסיטה העברית. עבודות האומנות בבית הכנסת כללו דמויות אנשים ובעלי חיים בהם תיאורי עירום. ממצאים אלה גרמו לזעזוע בקרב היהדות האורתודוקסית שהתקשתה להתמודד עם גישה כה מתירנית ביהדות.
סוקניק חפר בבית אלפא וזו הייתה החפירה הראשונה של חוקר עברי בארץ. ממצאי החפירה הפכו מהר לחדשות בעיתונות ארץ ישראל. סוקניק לא הסתפק בחפירה והוא החל בשימור בית הכנסת בבית אלפא. ידין המשיך את אביו עם היוזמה להקמת המחלקה לשיפור פני הארץ, לימים רשות הטבע והגנים.
סוקניק היה מיוזמי האנציקלופדיה המקראית, אשר רבים מערכיה נחשבים איכותיים עד ימינו.
בנובמבר 1947 הלכה עז לאיבוד ובמהלך חיפושיה נמצאה מערה 1 בקומראן על כל ממצאיה. בדיוק ב-29 לנובמבר יצא סוקניק לבית לחם וקנה מכספו את המגילה הראשונה מהסוחר קאנדו. רכישת המגילה הייתה כרוכה בסיכונים רבים, אך ההיכרות האינטימית של סוקניק עם הכתב העברי העתיק חיזקו בו את ההבנה שמדובר במסמך עתיק ואותנטי. לימים האוניברסיטה החזירה לו את התשלום והיא עד היום מחזיקה בבעלות על המגילות מקומראן, שערכן עשרות מיליוני ש”ח. לסוקניק ולידין הייתה תרומה מכרעת בחקר מגילות מדבר יהודה, ממצא שלדעת רבים הינו החשוב ביותר בתולדות הארכיאולוגיה של ארץ ישראל ומהחשובים בעולם.
