“לרגל צמצומים דרסטיים בתוכנית הייצור, הננו נאלצים להודיעך על פיטוריך ממקום עבודתך במפעל” – זו לשון ההודעה שקבלו 146 הפועלים במפעל ‘א. אילין – תעשיות אשקלון’ באמצע מאי 1966. הם היו האחרונים בסדרת הפיטורין שצמצמה את מספר פועלי המפעל מ-450 ל-150. כאן הסתיימה תקופה והחלה חדשה – מפעל “עשות אשקלון”.
מבוא
1951, מדינת ישראל עדיין מלקקת את פצעיה אחרי ניצחונה במלחמת העצמאות. עלייה רבת-ממדים מכל תפוצות הגולה החלה, הכלכלה רעועה, מחסור בדיור, הוקמו המעברות, והממשלה הצעירה לחמה כמעט בכל החזיתות לצאת מחושך לאור. והנה קם ציוני נלהב בשם אפרים אילין והחל להקים מפעל להרכבת מכוניות בחיפה. לכאורה שיגעון. אותו איש יבנה באשקלון את אחד ממפעלי המתכת הטובים והמשוכללים בישראל כיום. “המפעל באשקלון היה מימושו של חלום ישן שלי, להקים בארץ תעשייה מתוחכמת, ולהעמיק את הייצור של מכלולים מכניים וגלגלי שיניים – ייצור שיעלה את ישראל על המפה העולמית של מדינות בעלות תעשיות מתקדמות”, כתב אילין בזכרונותיו (אילין, 1985).
מדינת ישראל חבה לאפרים אילין חוב גדול, בזכות תרומתו יוצאת הדופן בפעילותו בתנועת בית”ר ובפעילות ההגנה והעפלה של ארגון האצ”ל. במלחמת העצמאות לקח אילין חלק מרכזי ברכישת נשק מצ’כוסלובקיה. מימן מכספו את אניית הנשק ‘נורה’, שפרקה את מטען הנשק הצ’כי שלה בתל אביב ב-3 באפריל 1948. בלעדי רכש זה לא היו מגיעים לארץ אלפי הרובים לפריצת המצור על ירושלים במבצע נחשון. כן סייע בהבאתן של שלוש אניות נוספות שתרמו רבות להצטיידות צה”ל הצעיר. בקשריו הצליח לאפשר העלאת כ-150,000 מיהודי רומניה. רכש בכספו מטוסי קרב ראשונים, והעבירם דרך יוגוסלביה, ואף היה מעורב ברכש מטוסי המיסטר 4 הראשונים מצרפת.
אילין נולד ב-1912 בחרקוב שבאוקראינה ועלה ארצה ב-1924 עם הוריו שהתיישבו בנס ציונה. כבר בגיל צעיר החל לפעול במסגרת בית”ר בפעילות ה”הגנה” בהעפלה וברכש, ואף נאסר על ידי הבריטים ב-1943. בשנים 1947-1945 עשה חיל בעסקיו בארץ ובחו”ל, והיו לכך השלכות על הצלחותיו העסקיות בעתיד. הוא נפטר בשנת 2010 בגיל 98, שבע מעש ואכזבות.
מפעל קייזר-אילין בחיפה
כבר באוקטובר 1949 הוגשה בקשתו של אילין להקמת מפעל הרכבת מכוניות בתל חנן (לימים שכונה בעיר נשר)1. ב-1951 החל המפעל להרכיב מכוניות בשיתוף קייזר פרייזר האמריקאית. עד שנמכר בשנת 1969, נוצרו בו עשרות אלפי כלי רכב שונים. בשנתיים הראשונות הורכבו במפעל בחיפה 2,991 מכוניות אשר יוצאו לשבדיה, לפינלנד ולצרפת. שתיים אף נמכרו לקניה. בשנת 1953, כשקייזר האמריקאית השתלטה על ויליס, החל לייצר ג’יפים. לאחר קריסת ‘קייזר-פרייזר’, חיפש אפרים אילין שותפים אחרים. בסיומו של דבר הורכבו בארץ שני דגמי רנו הצרפתית – דופין וקטר-שבו. עד סוף 1956 יצרה קייזר-פרייזר לישראל 17,053 יחידות, מתוכן 10,217 ליצוא, ל-14 מדינות בשווי של 2.2 מיליון דולר. המפעל בחיפה מכר סחורה בהיקף של 28% מהיקף היצוא של מדינת ישראל. השגריר האמריקאי הראשון בישראל, ג’יימס מקדונלד, הגדיר בזמנו את תרומת המפעל למשק כ”אחד הניסים הגדולים שהיו כאן”. במהלך שנות פעילות המפעל, יוצרו מעל מאה אלף כלי רכב, בטרם מכירתו למתחרה העיקרי שלו – חברת אוטוקרס. תלאות החברה נבעו בחלקן מנפתולי הביורוקרטיה הישראלית ובחלקן היו תוצאה של תמורות שחלו אצל שותפותיה: קייזר האמריקאית שסבלה מנזקים מהחרם הערבי עד לסגירת שעריה, רנו הצרפתית שנכנעה לחרם וביטלה את חוזה ייצור המכוניות מתוצרתה וייצורן של הלארק והקונטסה אשר הופסק בחברות האם (אביעד, אתר הבית).
אילין תעשיות אשקלון
מספר אילין בספרו: “הפיצויים, שקיבלתי מ”רנו”, אפשרו לכסות את ההפסדים הישירים אשר נגרמו למפעל עקב הפרת החוזה. אף נותר עודף כדי להשלים את ההשקעה במפעל “אילין תעשיות” באשקלון, שעבודות התכנון שלו החלו עוד ב-9.58.” בהמשך כתב: “המפעל באשקלון היה מימושו של חלום ישן שלי, להקים בארץ תעשייה מתוחכמת,
ולהעמיק את הייצור של מכלולים מכניים וגלגלי שיניים – ייצור שיעלה את ישראל על המפה העולמית של מדינות בעלות תעשיות מתקדמות”. המפעל נבנה בכניסה לאשקלון, כיום רחוב עזרא יסודי, וכלל עם הקמתו ארבע מחלקות לייצור חלקים מכניים של הג’יפ (פרט למנוע), גלגלי-שיניים, מכונות-כלים ומכבשים. בשלב מאוחר יותר נוספה לו מחלקה לייצור מבלטים. השטח הבנוי של המפעל השתרע על 13 אלף מטרים רבועים. שר-המסחר והתעשייה, פנחס ספיר, היה בין הדוחפים להקמת המפעל.
ב-1959 היו בארץ תנאים טובים לאין ערוך מאלה ששררו עשר שנים קודם לכן, כשהוקם המפעל בחיפה. “אף-על-פי-כן נדרשה העזה רבה להקים אז מפעל חדיש, הדורש ידע וניסיון בטכנולוגיות מתקדמות של עיבוד שבבי וטיפולים תרמיים. כל זאת באזור פיתוח, המרוחק 160 קילומטרים ממפעל-האם בחיפה”. כשהגיע אילין לאשקלון לראשונה, כדי לאתר את השטח להקמת המפעל, הוא סיפר שהמקום “שכוח-אל”. “אשקלון של 1958 הייתה עיירה קטנה ועלובה” כתב, “לנתי לילה אחד במלון היחיד, שהיה אז במקום, ונעקצתי קשות על-ידי יתושים”. לא היה קל לשכנע צוות של מהנדסים ואנשי מקצוע לעבור ממרכז הארץ ל”מקום נידח כזה”. אמנם אילין הגזים קצת בתיאורו שכן ב-1958 מנתה אוכלוסייתה של אשקלון מעל 20,000 נפש, היו בה מפעלי תעשייה כגון ‘יובל גד’ ו’לבידים’; מ-1954 כבר פעל מלון ‘דגון’ ומאוחר יותר מלון ‘גני שמשון’. מלון דגון ארח את דוד בן גוריון, גולדה מאיר וטדי קולק, הוא בהחלט היה עונה על ציפיותיו של אילין. ובכל זאת, יש בדבריו להעביר את תחושותיו הראשוניות בעיר הדרומית.
בבעלותו של אילין היה מפעל מתכת ברמת גן בשם “זחל” אותו סגר ואת חלק מהעובדים הבכירים כ-20 במספר, העביר לאשקלון. ימים ולילות עשה בשכנוע אנשים ואף את נשותיהם. הוצעו להם תנאים מפתים – “דירות מרווחות יותר מאלה שהיו להם במרכז הארץ, שבנינו וסבסדנו”, כתב אילין (אילין 1985).
את המפעל ניהל סא”ל אריה שוהם, לשעבר מחלוצי חיל האוויר, והוא עסק בשלושה תחומים: מחרטות, אוטומוטיבים (חלקי כלי-רכב), וג’ובינג – ייצור חלקים לפי הזמנות לקוח. את שוהם החליף מייק לוי שבא מהמפעל ב”אורון”. הקמת המפעל באשקלון הביאה להעלאה דרמטית של רמת הטכנולוגיה, מה שהצריך להכשיר מספר רב של עובדים. למטרה זו הוקם במסגרת המפעל בית-ספר להכשרה מקצועית, שבו נקלטו, בשני מחזורים, כמאתיים איש. באישור משרד החינוך, המחלקה לחינוך על-יסודי, סוכם שבוגרי בתי ספר דו-שנתיים במגמה מסגרות-מכנית יתקבלו ככיתה מלוכדת. יעבדו שנתיים עד גיוסם, יום יום עד השעה 14.00. התלמידים יקבלו לימודים כלליים ומקצועיים אחרי גמר עבודתם אחה”צ או בערב, אולי יום-יומיים בשבוע כפי המוסכם. הלימודים יקנו להם זכויות כמו לבוגרי בתי הספר המקצועיים2. קבוצה גדולה של מהנדסים וטכנאים עברה השתלמות מיוחדת בחוץ-לארץ. עוד דבר מספר לנו אילין, שמעיד על אופיו של האיש: “התקוות הרבות שתליתי במפעל באשקלון והתלהבותי הגדולה בעת הקמתו, באו לביטוי גם בצד האסתטי שלו”. לעומת המפעל בחיפה, שהוקם במהירות הבזק, הייתה בעת הקמת המפעל באשקלון שהות מספקת כדי להשקיע מחשבה בתכנון הפנימי ובמראה החיצוני של הבניין ובאיכות החיים בו. הוא כתב שידע כי בניית מפעל יפה ונוח, שנעים לעבוד בו, אינו עולה יותר מאשר בניית מפעל מכוער ולא נוח. זוהי רק שאלה של יוזמה ודמיון. עד היום המפעל הוא פנינה אסתטית. שני המפעלים, בחיפה ובאשקלון, השלימו זה את זה והפיקו מוצרים שישראל יכלה להתגאות בהם. למרות החרם הערבי, למרות הקשיים האובייקטיביים של מדינה חסרת מסורת תעשייתית, אילין הוכיח כי ניתן להקים בארץ תעשיית מכוניות, להרחיב ולהעמיק את ייצורן ולפרוץ נתיבים חדשים בתחום הייצור התעשייתי.
סער ופרץ
מתוך: Ilin.co.il
“הקמת המפעל באשקלון הוסיפה מעגל חדש של תככנים שהתנכלו למפעל”, כתב אילין. תככים וביורוקרטיה והתנכלות מכוונת מצד משרד התחבורה ליוו את מפעליו של אילין לטענתו, כל השנים. בשנים 1958-1957 שלח צה”ל את צריחי הטנקים לצרפת לשם ביצוע הסבה. עם הקמת המפעל באשקלון, ניתן היה לבצע את העבודה כאן ביעילות רבה ובמחיר זול יותר מאשר בצרפת. זאת, תודות לציוד המשוכלל לעיבוד שבבי, והמפעל ביצע הסבה של כמה עשרות טנקים. חיל חימוש החליט שגם הוא יכול לעשות את העבודה. “הוא למד מאתנו את השיטה, רכש ציוד דומה לשלנו והחל לבצע את העבודה בעצמו”. אילין מספר שכאשר ביקר בן-גוריון בבתי-המלאכה הצבאיים, טען הקצין הממונה כי חיל-החימוש עושה את העבודה במחצית המחיר שדורש המפעל באשקלון. בן-גוריון קיבל את הדברים כפשוטם. מה שלא נאמר לו הוא שהתחשיב מזויף בתכליתו. שכן, בחישוב העלות של ההסבה בבתי-המלאכה של חיל-החימוש לא הביאו בחשבון את שעות העבודה שביצעו חיילים בקבע ובמילואים, למשל. במפעל באשקלון בוצע עיבוד שבבי לתבנית יציקה עבור הטיל “גבריאל”, וכשהחל היצור נמסרה העבודה לתעשייה האווירית. התעשייה הצבאית החלה גם היא לייצר מחרטות בשעה שהמשק לא היה זקוק לתוספת זו. בתנאים כאלה, לא ניתן היה עוד לקיים את המפעל.
עשות אשקלון – הראשית
באשקלון העבודה שבתה למעשה. כ-200 פועלים קיבלו שכר ולא עשו מאומה. החל המאבק כנגד הסגירה ומשמעויותיה. הועד הצליח למצוא לעובדים המפוטרים עבודה בקיבוצים, והדבר הקל עליו לנהל את מלחמתו. “הרגשתי כי בממשלה מבקשים להוציא אותי מהשוק בכל מיני דרכים, וקיבלתי את האישור להרגשתי ביום שבו נודע לי כי משרד-הביטחון מבקש לרכוש את המפעל באשקלון. למעשה הוא קיבל הוראה לרכוש”, כתב אילין. היה זה בראשית 1966. המחיר שהוצע תמורת המפעל היה מגוחך, ולא רק בהשוואה לערכו הממשי. הוא אף לא כיסה את ההשקעה
הכספית בפועל, “בסופו של דבר נשברתי”. מערכת הביטחון לא ידעה להעריך את הפוטנציאל התעשייתי של המפעל, עובדה שהיום מייצרים בו, בין השאר, חלקים של טנק ה”מרכבה”3. הפועלים יצאו למאבק, מפקד משטרת אשקלון אישר קיום הפגנה בירושלים מול הכנסת. מזכיר מועצת הפועלים אורי אליאב, ורחביה אדיבי ראש העיר (1972-1965) תמכו. הועד הגיע לשיחה עם שר העבודה יגאל אלון שהבטיח ש”יהיה בסדר”.
נשאלה השאלה כמה שווה המפעל? מומחה מהטכניון קבע שהבניין והקרקע שווים 4 מיליון לירות. ערך המכונות נקבע על ידי מומחה בשם פיֶטרי שבא מאיטליה שקבע 4 מיליון לירות. ולבסוף, ערך התוצרת בתהליך – 4 מיליון לירות. בס”ה רכשה המדינה את המפעל באשקלון ב- 12 מיליון לירות (כ-3.3 מיליון דולר).
חבר ועד העובדים שעמד בראש המחאה סיפר: “בית החרושת מסוגל לייצר כל מוצר מתכת הנדרש בארץ, אך אינו מסוגל לעמוד בתנאים של תחרות חופשית עם יבוא מחו”ל, ובוודאי לא מול תחרות עם מפעלי תע”ש. נקפו שנים רבות של עמל ושכנוע עד שנקבצו באשקלון בעלי מקצוע מעולים שביקשו לראות את עתידם בעיר זו. עובד אחר טען שלא ימצא תעסוקה במקצועו ואם לא ימצא תעסוקה מתאימה באזור תל אביב, “יפקוד את השגרירויות” (הרצברג, 2020). עובד ותיק נוסף הוסיף: “לא רק כבודו שלו נפגע – גם כבוד המקצוע נפגע”. הוועד בחסות ההסתדרות תבע שש דרישות:
1. חיוב בתי הספר המקצועיים בארץ לרכוש מחרטות מייצורם.
2. הגנה אדמיניסטרטיבית מלאה מפני יבוא מכונות וכלים ארצה.
3. שילוב המפעל בעבודות מערכת הביטחון.
4. חיוב מפעלי המכוניות בארץ להזמין חלקים במפעל.
5. איסור יבוא של חלפים ומכלולים המיוצרים במפעל, או כלולים בתכנית הייצור שלו, בעתיד הקרוב.
6. איסור הקמת מפעלים נוספים בענף המתכת, כל עוד לא נתמלאה תפוסת הייצור במפעל.
ונשאלה השאלה: האם תמשיך אשקלון להשתלב בפתוח או תכנס לתקופה של נסיגה ונטישה המונית, מן העיר צפונה.
עשות אשקלון בע”מ
בשנת 1967 המפעל נמכר, נותרו 80 איש שהיו לגרעין שהפעיל את “עשות” תחת ניהול התעשייה הצבאית, למנכ”ל מונה עזרא יסודי ז”ל, שניהל את המפעל עד מותו ב-1990. נמשך ייצור מחרטות הריסון וסוקומו שיועדו לבתי הספר המקצועיים עד 1972/3. ב-1968 הייתה “עשות” אחד ממפעלי התעשייה הראשונים בארץ שנכנסה לעידן העבודה עם מכונות בקרה ספרתית -CNC. בשנים 1970-1969 הלכה והתמחתה בייצור צבאי: קטיושות, חלקי מתכת עבור פצצות חודרי מסלולים שהיו בשימוש חיל האוויר, ומיזמים שהכניסו את המפעל לתחום תעשיית המטוסים כמו רכיבים להתאמת מטוס הסקייהוק לחיל האוויר הישראלי. הצעד המשמעותי ביותר שהכניס את “עשות” למה שהיא כיום החל ב-1976 – התחלת ייצור מרכיבים לטנק ה”מרכבה”. בראש המיזם עמד המהנדס אל”מ ישראל טילן ראש הרשות לפיתוח טנק המרכבה של חיל החימוש. ההתחלה הייתה השתתפות בתכנון ההינע הסופי והמסקומ”ב (המכלול הכולל את המתלים, ואת מנגנון המתח). כללית: כל מה שעליו נע הטנק, להוציא את גלגלי המרכוב. אחת התרומות החשובות של המפעל היה שיתוף פעולה עם יצרן כלי החיתוך – ישקר, איתו פותחו כלי חיתוך לעיבוד פלדות שריון. ב-1974 הוצג בפני המטכ”ל אב-הטיפוס הראשון, וב-1982 מרכבה סימן 1 השתתפה במלחמת לבנון הראשונה (“מלחמת שלום הגליל”). בראשית שנות השמונים החלה “עשות” בהרכבה של ממסרת המרכבה ומאוחר יותר תוך העמקת הייצור עברה לייצורה ועד היום מייצרת ומרכיבה את ממסרת המרכבה של כל סדרותיה. ב-1971 עוד מהפך בארסנל הייצור – כניסה לפיתוח וייצור “חודרנים” (תחמושת תותחי הטנק) ממתכת כבדה. מהנדס יהודי מארה”ב בשם מילר “נשכר” תמורת $1 לשנה, להעביר למפעל את תכניות הייצור שלהם, שבמעבדות המפעל בהנהלת ד”ר רוברט גרו פותחו סדרות משוכללות יותר. ב-19 באוקטובר 1973, במלחמת יום הכיפורים, צלחו את התעלה על “גשר הגלילים” אשר פותח ותוכנן על ידי תא”ל דוד לסקוב ואלוף ישראל טל. כמה מפעלי תע”ש לקחו חלק במיזם הענק, ובהם “עשות אשקלון”.
עשות אשקלון תעשיות בע”מ – העתיד
עיקר תחומי הפעילות של החברה היום מתמקד בשלושה תחומים: בתחום הצבאי כ-63% ובתחום האזרחי בעיקר בתחום תעשיית התעופה, כ-29% מהמכירות. עם השנים התרחב המפעל ומשתרע כיום על שטח של 33,800 מ”ר ומועסקים בו 520 עובדים בהם 347 עובדי תפעול (דו”ח תקופתי 2018). המפעל כולל שלושה בנינים חדשים: מבנה לטיפול תרמי מודרני במתכות, מבנה מחסנים ממוחשב, ומבנה לייצור ה”חודרנים”. אולם הייצור שינה פניו משהוחל לפעול בענף התעופה. רצפת הייצור כוסתה בציפוי אפוקסי תעשייתי, סביבת הייצור שופרה, מכונות העיבוד השבבי הישנות הוחלפו במיטב הטכנולוגיה של תעשיית המתכת. המפעל הוא בין המובילים בארץ בתכנון וייצור גלגלי שיניים וממסרות, ופועל בתקנים הבינלאומיים המחמירים ביותר.
תודות
לידידינו ותיקי “עשות”: רפי הרצברג, אריה בלוך, דוד לוי ויצחק בירנבאום.
ביבליוגרפיה
אביעד, ב’, אתר הבית, “קייזר-פרייזר, “קייזר-אילין”, “א’ אילין תעשיות”
אילין, א’, 1985, על החתום, מעריב, פרק 23
ארבל, נ’ (עורך), 1990, אשקלון ארבעת אלפים ועוד 40 שנה, כרך ב’
דו”ח תקופתי, 2018, עשות אשקלון תעשיות בע”מ, דו”ח תקופתי ליום 31 בדצמבר 2018
הרצברג ר’, 2020 – מוותיקי המפעל, ראיון אישי.
נספחים:
ארכיון המדינה, תיק 3/94110/ ש, גל-7929/5.
ארכיון המדינה, תיק מס/א/85/ 49, ג- 45/ 97 3.10.49 – 9.10.49
1 ארכיון המדינה, תיק מס/א/85/ 49, ג- 45/ 97 3.10.49 – 9.10.49
2 מכתב מס’ 24110/3, 25.11.64. ממשרד החינוך/מנהל החינוך העל-יסודי, אל: הנהלת קייזר-אילין אשקלון. ארכיון המדינה, תיק 3/94110/ ש, גל-7929/5.
3 אפרים אילין נפטר בשנת 2010, וחווה את ההתפתחות המרשימה של המפעל.
