בעוד כמה ימים נתקבץ כולנו בבתים לסדר פסח, בין יושבין ובין מסובין. נקרא בהגדה וכל ילד יהודי ידע שבני ישראל התפללו לה’ שישחררם מעבדות תחת המצרים סוגדי האלילים. ואכן, אלוהים גאל את בני ישראל ולאחר שהפגין את גדולתו וחולל ניסים, יצאו העברים לחירות. אין ספק שכותבי ההגדה ביקשו להדגיש את תפקידו של ה’ ולכן השמיטו דמויות מרכזיות בסיפור יציאת מצרים, בין היתר את הדמות האנושית הראשית, משה. אין זה מפתיע שלא הוזכר העם אשר היווה תפקיד מכונן בהתפתחותו של משה מנסיך מצרי לרועה צאן צנוע, ושאחד מבניו הפך לדמות מרכזית באמונתם של הדרוזים; המדיינים.
המדיינים במקרא
לפי סיפור המקרא, היו המדיינים קרובי משפחה רחוקים של בני ישראל, שכן מדין היה אחד מבניו של אברהם מאשתו השלישית, קטורה (בראשית כ”ה). בניו של מדין היו: עיפה, עפר, חנוך, אבידע ואלדעה. מחמשת בניו נוסדו חמישה שבטים כאשר בראשם עמדו חמישה מלכים. המדיינים היו אלה שחילצו את יוסף מהבור, אליו הוא הושלך על ידי אחיו, ומכרו אותו לישמעאלים תמורת 20 שקל כסף (בראשית ל”ז: 28). לאחר מכן מוזכרים המדיינים בהקשר סיפור יציאת מצרים. לאחר שמשה הרג מצרי, הוא ברח לארץ מידין (שמות ב׳) וסייע לבנות רעואל (יתרו כהן מדין) בזמן שהותקפו על ידי רועים. כאות תודה, נתן יתרו את בתו, ציפורה, למשה כאישה. למרות שהמדיינים היו עובדי אלילים כמו שאר יושבי המזרח הקדום, האמין יתרו באלוהי ישראל והיה כיועץ למשה בנוגע להנהגת העם.
עם זאת, היו המדיינים גם אויבים לבני ישראל. הם חברו למואבים כדי להתנגד לישראל בדרכם אל הארץ ונשים מדייניות פיתו את הגברים הישראלים, מה שהוביל לעבודה זרה ולמגפה. בסופו של דבר, ניהל משה מסע צבאי קשה ואכזרי נגד חמשת מלכי מדין אֱוִי, רֶקֶם, צוּר, חוּר ורֶבַע. מסע שהסתיים בניצחון בני ישראל. בתקופת השופטים דיכאו המדיינים את ישראל במשך שבע שנים. הם בזזו יבולים ובעלי חיים, והבריחו את בני ישראל למסתור במערות. גדעון השופט יצא לקרב נגדם ובעזרת צבא בן 300 לוחמים בלבד ניצח אותם.
המדיינים על המפה
ובכן, היכן התגוררו המדיינים והיכן הייתה ארץ מדין, הן שתי שאלות שהתשובות להן לא תמיד הובילו לאותו אזור גאוגרפי. חוקרים רבים רואים במדיינים כמקבץ אנשים נוודים שהיו בעלי מאפיינים דתיים משותפים ושראו במקומות מסוימים כאתרי קדושה, בהם האתר הפולחני של אילת המקראית (תל אל-חלייפה). לדעתם חוקרים אלה, האזורים המקודשים הללו תחמו את מה שהגדירו ‘ארץ מדין’. אולם, אחרים הסתייגו מרעיון האזורים המקודשים שהיוו מרכז או תחום גאוגרפי וכיום רוב החוקרים לא מייחסים למדיינים אזור מוגדר. ישנה הסכמה שהם היו נוודים אשר התגוררו ברחבי מדבריות סיני, החיג’אז ומזרחית לים המלח. עדות חוץ מקראית למדיינים לא נמצאה עד כה, אך עדות לשבט עיפה, אחד מבני מדין, מזוהה עם ה־Ḫayappa, המוזכר בכתובות המלכותיות של תגלת-פלאסר השלישי מהמאה ה-8 לפסה”נ יחד עם משא, תימא, אדבאל ושבטים אחרים.
ובכל זאת, ארץ מדין התקבעה כאזור גאוגרפי שכיום שוכן באזור החיג’אז, בחלק הצפון-מערבי של ערב הסעודית. באזור החיג’אז נמצאו כמה אתרי התיישבות ארכיאולוגיים, בהם קוראיה(Qurayyah) . העיר ידועה בעיקר בכלי החרס המעוטרים שלה ולאחרונה יש המזהים אותה כעיר הבירה של חבל ארץ זה, תואר שהיה שמור לאתר הארכאולוגי ‘אל-באד’ אשר נמצא קרוב יותר לחוף ים סוף.
ארכיאולוגית העיר קוראיה
קוראיה ממוקמת מזרחית לרכס חִסְמָא, בשוליים המזרחיים של חיג’אז; 45 ק”מ דרומית לגבול ירדן-סעודיה ו-120 ק”מ מזרחה לחופי ים סוף. היא נמצאת בגובה של כ-800 מטר מעל פני הים. האתר נמצא לאורך נתיב מסחר עתיק, למרגלות הציר שקישר את דרום חצי האי ערב (תימן) עם חופי הים התיכון. זהו אזור מדברי קשה למחייה, ובכל זאת היה ביתם של אנשים רבים כבר בתקופה הנאוליתית.
את קוראיה ביקרו ותיארו נוסעים כבר בתחילת המאה ה-20. האתר נסקר בשנת 1968 ובהמשך במסגרת הסקר המקיף של ערב הסעודית ב-1981. כבר אז עורר האתר עניין בזכות כלי חרס מצוירים יוצאי דופן שנמצאו על פני השטח. האתר נחפר לראשונה על ידי אוניברסיטת המלך סעוד בשנת 2008 ומשנת 2014 מתקיימת חפירה שנתית מטעם פרויקט החפירה הארכיאולוגית המשותף בקוראיה, ביוזמת רשות המורשת של משרד התרבות הסעודי ואוניברסיטת וינה באוסטריה בראשות פרופ’ מרתה לוצ’יאני (Marta Luciani). עבודתם חשפה שרידים מהאלף ה-4 לפסה”נ ועד האלף הראשון לספירה, עם עדות להתיישבות רציפה. האקלים הקיצוני הביא נוודים להתכנס סביב מקורות מים יציבים ובאלף השנייה והראשונה לפני הספירה, הייתה קוראיה אחת מהערים הגדולות בכל אזור החיג’אז.
בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל היו לקוראיה מאפיינים שייחדו אותה משאר ערי צפון-מערב חצי האי ערב. בחפירות האתר תועדו מערכות מים מתוחכמות שכללו מתקני אגירה, כגון: בריכות מים וסכרים במעלה הוואדי. המים הוזרמו בעזרת תעלות ואמות לאזורי החקלאות ואף לאזור המגורים. הצלחה הנדסית זו אפשרה גידולים בתחום ההתיישבות והתפתחות של נווה מדבר חקלאי. לעיר היה מערך ביצורים מורכב מהגדולים ביותר מכל האזור. אורך החומות הגיע ליותר מ-10 ק”מ והארכיאולוגים מצאו עדויות לכך שחומות העיר נבנו כבר תקופת הברונזה הקדומה והגיעו לשיא גודלן בתקופת הברזל. מערכי הביצורים חוזקו ושופצו עד נטישת העיר בתחילת האלף הראשון לספירה. העיר המתוכננת להפליא הייתה מחולקת לאזורים בעלי מאפייני התיישבות שונים. אזור העיר התחתית היה מוקף חומה ומחובר למערכת המים עם תעלות. מבני העיר היו בנויים מלבני בוץ מיובשות בשמש. דרומית-מזרחית לעיר התחתית התנשאה גבעה שטוחה בגובה 50–60 מטרים מעל פני הוואדי. על הגבעה נבנתה עיר עליונה בה נחשפו עדויות למבנים, חומות ומגדלים (איור 4). העיר התחתית והעיר העליונה היו מחוברות אחת לשנייה עם חומה (איור 5) שמשני צדדיה נמצא אזור תעשייתי ובו כבשנים להפקת נחושת. לקראת סוף תקופת הברונזה המאוחרת, לכבשני התכה שיצאו מפעולה היה שימוש משני לקבורת ילדים. בחלקה הצפוני של העיר התחתית נחפרו שרידי שדות חקלאים שהיו מחולקים בקירות אבן נמוכים ובתעלות השקיה (איור 6). אזור חקלאי זה נבנה בהתחלה בתוך חומות העיר והתרחב אל מחוצה לה במרוצת השנים. עד כה לא נמצאו בקוראיה מקדשים מתקופת הברונזה.
בין מטלורגיה וקרמיקה
בתקופת הברונזה הקדומה, ייצור הנחושת התבצע בעיקר בעיר העליונה על הגבעה, ולא באזור התעשייתי. עדויות למטלורגיה כללו כבשנים, עפרת נחושת (מאלכיט), סיגים וכלי חרס תעשייתיים. ניתוחים כימיים מעידים כי הנחושת הייתה עשירה בארסן ולכן מוצאה לא היה בערבה, אלא היא יובאה מהרי ערב, כנראה מעומאן, מה שמעיד על קשרים מסחריים ענפים. בתקופת הברונזה התיכונה, עברה פעילות הפקת הנחושת לאזור התעשייתי בין העיר העליונה לעיר התחתונה. לא רק מטלורגיה היה עיסוקם של תושבי קוראיה, אלא גם קדרות ברמה בין-לאומית. גולת הכותרת של הממצאים בקוראיה הייתה חשיפת הסדנה לייצור כלי חרס, ובה כבשנים, חומרי גלם ופסולת ייצור. בתקופה הברונזה המאוחרת נחשפה הסדנה העיקרית לייצור ‘חרסי קוראיה מצוירים’ (Qurayyah Painted Ware, QPW). כלי חרס מצוירים ביד בצבעי אדום, שחור וחום, עם עיטורים גאומטריים ודמויות של יעלים, יענים ופרחים. חרסי QPW הם הממצא המזוהה ביותר עם תרבות קוראיה. הם נמצאו לא רק באתר עצמו אלא גם בערבה, בסיני ואף בגזר שביהודה. הם הופיעו במקדשים, כגון: מקדש חתחור שנבנה ליד מרבצי הנחושת של בקעת תמנע, באתרים תעשייתיים ובקברי עילית. חלק מהחוקרים סבורים כי כלים אלה שימשו גם לסימון זהות תרבותית-פולחנית של המדיינים. עיטורי הכלים השתנו עם הזמן והכילו בעלי חיים שלא הופיעו לפני כן: בתקופת הברזל מופיעים לראשונה דימויי גמלים, מה שמחזק את טענת החוקרים לביות הגמל רק בתקופת הברזל ולא קודם לכן.
הכמות הרבה של כלי החרס מטיפוס QPW ליד מכרות הנחושת ואתר ההתכה של בקעת תמנע בדרום הערבה, במיוחד במקדש חתחור, מרמזת אולי שלתושבי קוראיה היה תפקיד מרכזי בתהליך הפקת הנחושת או בשלבי ההובלה והמסחר. קרמיקת QPW נמצאה פעמים רבות לצד ממצאים יוקרתיים כגון בד צבוע ארגמן, חרוזים, סיכות, ותכשיטים. חוקרים רבים סבורים שהיו אלה המדיינים מקוראיה שהביאו את ידע ההתכה העדכני ביותר לערבה ושהמצרים העסיקו אותם כחרשי נחושת תמורת תשלום רב. גם לאחר נסיגת מצרים מתמנע, במאה ה-12 לפסה”נ, היו המדיינים בעלי המונופול על הידע. עדות לכך אנו רואים באתר ההתכה של גבעת העבדים בתמנע, ששנות פעילתו היו בין 1000 ל-900 לפסה”נ, כאשר תמנע הייתה תחת השליטה המנהלית של ישות נוודים מקומית שמזוהה כיום עם אדום המקראית.
סיכום: קוראיה והמדיינים המקראיים
האם קוראיה היא בירת מדין המקראית? אין בידינו כתובת מזוהה שמזכירה את המונח ‘מדין’. אולם מבחינה גיאוגרפית, תרבותית וחומרית – ישנה סברה שכן. בהיבט הדתי, ישנן השערות (כמו השערת מדין-קיני) שלפיהן עבודת ה’ הובאה לישראל מהמדבר דרך מדין. בכל מקרה, קוראיה הוא אתר מפתח להבנת התרבות הערבית הקדם-אסלאמית. זהו יישוב עתיק ובו ביצורים, חקלאות, תעשייה ופעילות יצוא. כלים מצוירים מהעיר התפשטו ברחבי האזור, ועדויות לייצור נחושת מקשרות אותה לרשתות מסחר עתיקות. ייתכן שזו אכן מדין המקראית, או לפחות מרכז חשוב באזור שבזיכרון ההיסטורי נקרא מדין. בכל מקרה, קוראיה מציבה את צפון-מערב ערב הסעודית המודרנית על מפת הארכיאולוגיה של המזרח הקדום ומחברת אותנו לתרבות החומרית של אחד מעמי המקרא הרבים.
