המוזיאון הלאומי בנאפולי שוכן במבנה מרשים אשר הוקם בשנת 1585 ונועד במקור כמשכן לחיל הפרשים המלכותי. מאוחר יותר, בין השנים 1616–1777, שימש המבנה כאוניברסיטה של נאפולי. רק לאחר תחילת העבודות הארכיאולוגיות בחורבות הערים העתיקות של מפרץ נאפולי, נחנך המבנה בשנת 1801 כמשכן לחפצי האמנות שהתגלו באתרים, וכן כמוזיאון שבו הוצג חלק משמעותי מאוסף פָארְנֶזֶה (Farnese), הקרוי על שם משפחת פארנזה מבית המלוכה של בורבון, ששלטב בחלקים ניכרים מאיטליה טרם איחודה. עד לשנת 1861 הוא כונה “המוזיאון המלכותי של בורבון”, ולאחר איחוד איטליה הפך ל”מוזיאון הלאומי”.
במהלך המאות ה־18 וה־19 הוסרו ציורי הקיר המוכרים ביותר מפומפיי, מסטאביה ומהרקולנאום, שלוש הערים המפורסמות שנקברו תוך שעות ספורות תחת אפר וולקני בהתפרצות הר הווזוּב בשנת 79 לספירה. במוזיאון שלושה מפלסים ולמעלה ממאה חדרים. מלבד ציורי הקיר מוצג בו גם אוסף עשיר, מהחשובים בעולם, של אמנות קלאסית ורומית: פסיפסים, פסלים, כלים מפוארים, תכשיטים, מטבעות וכתובות.
להלן נפנה את תשומת לבכם למעט מוצגים במוזיאון שלדעתנו ראוי להתעמק בהם.
פסיפס אלכסנדר
בין הפסיפסים (המוצגים בחדרים 61-57) ניתן למצוא גם את דיוקנו המפורסם של אלכסנדר מוקדון הנלחם מול דריווש מלך פרס. הפסיפס ניצב במקור בבית פאן (Faun) בפומפיי והוא נחשף ב-24 בספטמבר 1831. בשנת 1843 הועבר הפסיפס לנאפולי, למוזיאון הלאומי. מאז שנת 2003 מוצג באתר העתק שלו אשר הוכן על ידי המרכז הבינלאומי ללימוד והוראת פסיפסים (CISIM) בוֶרוֹנָה, בצפון איטליה.
מידות הפסיפס 2.72 על 5.83 מטרים, שהם למעלה מ־18 מ”ר. הפסיפס מורכב מטסרות (‘טסרה’ ביוונית – ארבע או ריבוע) קטנות מאוד המאפשרות לאמן ליצור יצירה אמנותית ברזולוציה גבוהה מאוד. כיום אנו נוטים להשוות את הדבר לפיקסלים בתמונה דיגיטלית. ככל שהפיקסלים רבים יותר וצפופים יותר, כך התמונה חדה יותר. במ”ר של פסיפס באיכות כדוגמת פסיפס אלכסנדר יש למעלה מ־80,000 טסרות ובפסיפס כולו כמעט מיליון וחצי. מלאכת הפסיפס בוצעה תוך שימוש במגוון רחב מאוד של צבעי טסרות, אשר מקורן במינרלים צבעוניים מן הטבע או באבנים שחוממו באופן שצבען השתנה על פי צרכי האמן. הצגת פסיפס כזה בבית פרטי בעיר פומפיי מעידה על עושרם הרב של בעלי הבית. הבית השתרע על שטח של כ־3,000 מ”ר ועל פני אִינְסוּלָה (מִבְנָן המוקף ארבעה רחובות) שלמה, שטח הגדול משמעותית מבתים אחרים שנחשפו בעיר. הפסיפס ניצב ברחבה קטורה (שאינה מקורה בגג), בין שתי חצרות פֶּרִיסְטִילִיוֹת, המוקפות בעמודים. הרחבה שימשה להתכנסות של אורחי הבית. הפסיפס היה המיצג הראשון אליו נחשפו אורחיו של הבית ומן הסתם הוא הותיר עליהם רושם רב. ראוי לציין שאזרחים רומיים ראו באלכסנדר מוקדון כדמות הרואית, על אף היותו יווני. לדעת החוקרים, הצגתו של הפסיפס ובו דמותו של אלכסנדר נועדה להאציל מדמותו של אלכסנדר על בעלי הבית.
הפסיפס הותקן בשלהי המאה השנייה לפסה”נ ולפיכך הוא היה חשוף במשך כ־180 שנה עד שנקבר באפר הוולקני בהתפרצות הווזוּב. חוקרים רבים טוענים שהפסיפס היה העתק של ציור ואולי פרסקו (ציור קיר שבוצע על טיח לח והתייבש לאחר מכן), אשר נוצר במקורו בראשית המאה השלישית לפסה”נ.
הסצנה האמנותית מתארת את קרב איסוס, בצפון סוריה, כיום בשטחה של תורכיה, סמוך לעיר הנמל אִסְכַּנְדֶרוּן, אשר נקראה במקור אלכסנדריה לכבודו של אלכסנדר מוקדון. הקרב בין הצבא המקדוני והצבא הפרסי נערך בשנת 333 לפסה”נ. בצד ימין של הסצנה מוצג דריווש ה־3 מוקף בחייליו המגינים עליו. אחדים מהסוסים של צבאו מוצגים בנסיגה ונראה שגם מרכבתו מתוארת מוסטת לאחור לצורך נסיגה. לעברו (בצד שמאל) מסתער אלכסנדר הגדול, רוכב על סוסו אשר כונה בּוּקֶפָאלוּס. אלכסנדר עטוי בשריון החזה הידוע שלו עליו מוצג ראש מדוזה. על פי המיתולוגיה היוונית, ראש המדוזה גרם לאנשים להתאבן ובכך הוא הגן על מי שעטה אותו, יתרה מכך, ראש המדוזה סימל את יציר האל ובכך העצים את דמותו של אלכסנדר. בניגוד ללוחמים האחרים, אלכסנדר לא מתואר כעוטה קסדת לוחם. ככל הנראה האמן העדיף להותיר את ראשו חשוף על מנת שדמותו תהיה מזוהה היטב על ידי הצופים בה, אף שיש להניח שאלכסנדר הקפיד לחבוש קסדה בעת קרב. אף שהפסיפס לא השתמר במלואו, דמויות שני המנהיגים השתמרו היטב והבעת פניהם בשעת הקרב נראית דרמטית ומלאת חיים. פניו של דריווש מביעות אימה ופחד בעוד שאלכסנדר מתואר מרוכז ושלו. אוֹקְסְיָתְרֶס, אחיו של דריווש, ניצב בינו לבין הכוח היווני במטרה להגן על אחיו. הוא מנסה לאחוז בידו את הרומח של אלכסנדר, אך הוא סופג את הרומח בבטנו. על פי המקורות ההיסטוריים הוא מת בקרב. חוקרים שעסקו בניתוח סצנת הפסיפס הסבו את תשומת לבנו לכך שאחד מסוסיו של דריווש מוצג כשאחוריו פונים לעבר המתבונן בסצנה ובניגוד לכיוון של יתר סוסי הקרב. הסוס מתואר עם זנבו מורם ואחוריו חשופים. החוקרים מניחים שתיאור זה נועד לבטא זלזול במלך דריווש. מימין לסוס המתואר ניתן לראות חייל פרסי נופל על הקרקע. פרצופו ניבט אליו מהשתקפות על המגן שמולו. בקרב זה הביס אלכסנדר הגדול את הצבא הפרסי ודריווש נמלט כדי לא ליפול בשבי. בסך הכל ניתן לזהות למעלה מחמישים דמויות של לוחמים בפסיפס.
קרב איסוס היה אחד מהקרבות המכריעים במאבק בין המקדונים לפרסים. הפרסים הגיעו אליו עם כוח של פרשים ורגלים שהיה כמעט כפול מכוחו של אלכסנדר, אך הם לא השכילו לבחור זירה מישורית לקרב, זירה שהייתה מאפשרת להם לנצל את היתרון הכמותי. בפועל הצבאות התנגשו באזור ההררי והמקדונים היכו את הפרסים והרגו רבים מחייליהם. בני משפחתו של דריווש נפלו בשבי היוונים ובנוסף נלקחה גם מרכבתו, וכן שלל רב מאוד אשר העשיר את קופת הממלכה המקדונית. בזכות הניצחון בקרב איסוס נפתחה הדרך של אלכסנדר מוקדון לארץ ישראל ולמצרים והוא השתלט על ערי הנמל ששימשו את הפיניקים, אשר עד אז החזיקו בצי גדול ושלטו בים התיכון. בכך זכו המקדונים לראשונה לדומיננטיות בים.
קוטלי הטיראנים
המאה השישית לפסה”נ התאפיינה בשלטון טיראנים על אתונה. פיסיסטרטוס היה אחרון הטיראנים אשר השלים בדרך הטבע את ימי שלטונו עם מותו בשנת 527. בנו היפּארכוֹס נרצח בשנת 514 בידי הרמוֹדיוֹס ואריסטוגיטון, שזכו לכינוי “קוטלי הטיראנים” והפכו לדמויות מקודשות בעיני בני אתונה. בנסיבות היסטוריות אלה החלה באתונה תקופה חדשה – עידן הדמוקרטיה, שלטון ה’דמוס’ (העם), כלומר: אזרחים נושאי נשק שהיו זכאים לבחור את נציגיהם.
צמד הפסלים המפורסמים של קוטלי הטיראנים נוצר בידי הפסל אַנְטֶנוֹר, בהזמנת האצילים מבית אלקמאיון. היצירה המקורית נפלה שלל בידי הפרסים בשנת 480 לפסה”נ והושבה לאתונה רק בתקופה ההלניסטית. בהיעדר הפסלים המקוריים, הוזמנו פסלים חלופיים מהפסל קְרִיטיוֹס ומיוצק הברונזה וֶנֶסִיוֹטֵס. הפסלים הוצבו באגורה של אתונה בשנת 477 לפסה”נ ואף זכו לפרסום גדול יותר מהיצירה המקורית.
הרמוֹדיוֹס ואריסטוגיטון מוצגים זה לצד זה. מימין הרמודיוס הצעיר, רגלו הימנית צועדת קדימה וידו הימנית מניפה חרב. משמאל אריסטוגיטון המזוקן, עוטה מעיל, רגלו השמאלית צועדת קדימה ויש הטוענים שהוא מחפה על שותפו הצעיר. הפסלים מציגים תנוחה דינמית, אך כל אחד מהם פונה לכיוון שונה, וכך החזית של המערך הפיסולי אינה אחידה.
פני הדמויות ממחישות היטב את שלב המעבר מהסגנון הארכאי באמנות לזה הקלאסי. אמנם אנו לא רואים יותר את החיוך הארכאי, אך מנגד הבעות הפנים נותרו קפואות וחסרות רגש. לוקיאנוס מסמוסטה, בן המאה השנייה לפסה”נ תיאר את הפסלים הכך: “תמציתיים, שריריים וקשים, מדויקים ומתוחים בקוויהם.” האתונאים ראו בדמויות המפוסלות ביטוי לגבורה ולתהילה כיאה לקוטלי הטיראנים אשר לכבודם שרו שירי הלל בראשית כל משתה שהתקיים דורות רבים באתונה.
נושא הרומח
זהו אחד הפסלים המפורסמים ביותר של פוליקליטוס, מבכירי הפסלים היווניים של התקופה הקלאסית, אשר פעל בשנים 460–420 לפסה”נ. פוליקליטוס יצר את מרבית פסליו בברונזה, אך כמעט כולם לא שרדו את תהפוכות הזמן, ומרביתם הותכו מתוך כוונה לנצל את חומר הגלם. הפסל המוצג כיום במוזיאון הוא העתק שיש, אחד מיני רבים שבוצעו בתקופה הרומית.
שם הפסל ביוונית הוא דוֹרִיפוֹרוּס. פסל זה נחשב ל”קאנון” לעבודת האמנות של פוליקליטוס – דגם אידיאלי של פרופורציות ותנוחה בפיסול היווני. הפסל ניצב על רגל ימין בעוד רגל שמאל מורמת מעט. בהתאם לכך, המותן הימני מורם מעט. זרוע שמאל כפופה ואוחזת ברומח מחוץ למתאר הפסל, אך הרומח נוטה חזרה לגוף ומחובר אליו באזור הכתף. פרט זה נובע הן מתוך תפיסה אמנותית והן מתוך הצורך של הפסל לייצב את הרומח שהיה אלמנט עדין ושביר בהעדר תמיכה ראויה. היד הימנית רפויה ומונחת לאורך הגוף. הראש פונה מעט ימינה ולמטה ובכך יוצר איזון למערך הפיסולי ביחס לרגליים.
חוקרי האמנות היוונית מתארים מערכי גוף כאלה כ’כיאסטיים’. מונח שמקורו באות היוונית ‘כי’ [Χ]. בעוד שרגל ימין ויד שמאל פועלות ונמצאות במתח, רגל שמאל ויד ימין רפויות. בהשראת פוליקליטוס מערך זה הפך לאחד מיסודות הפיסול באמנות היוונית של דמות גבר ערום. עקרון עיצובי זה נשמר מאות שנים לאחר מכן ויש הטוענים כי הברכה שהביאה עמה התקופה הקלאסית עם שיאי יצירה אמנותית, באה לצד קללה מכיוון שהתפתחות האמנות נבלמה לתקופה ממושכת.
דמותו של דוריפורוס מוצגת כאתלט בעל גוף שרירי ומוצק, כתפיו רחבות וראשו גדול ביחס לפרופורציות המקובלות באמנות. פוליקליטוס הקפיד לפסל את יצירותיו כ’מרובעות’, מונח שנועד לתאר שהיצירה זכתה לתשומת לבו של האומן מכל כיווניה או מכל ארבע חזיתותיה. גאלנוס, שהיה מהמפורסמים ברופאי העולם העתיק, תיאר את גוף האדם בהשראת פסל זה: “היופי מקורו בסימטריה בין חלקי הגוף, כגון אצבע לאצבע, כל האצבעות ליד, יד לאמת היד, אמת היד לזרוע, ולמעשה כל אבר לכל אבר אחר ככתוב בקאנון של פוליקליטוס, והוא עשה פסל לפי כללי ספרו וקרא לו קאנון”.
פסל שור פרנזה – The Farnese Bull / באיטלקית: Toro Farnese
פסל שור פַרְנֶזֶה הוא פסל שיש עצום ממדים, הגדול ביותר בעולם היווני־רומי. הפסל מציג סצנה מן המיתולוגיה היוונית.
הפסל התגלה בשנת 1546 במהלך חפירות בגימנסיון של מרחצאות קראקלה ברומא, והיה במשך שנים רבות חלק מאוסף משפחת האצולה הרומית פרנזה, ומכאן שמו. פליניוס הזקן, בן המאה הראשונה לספירה, מייחס את הפסל המקורי לפסל היווני אפולוניוס מטרלס שחי במאה השנייה לפני הספירה בקאריה שבאנטוליה (כיום טורקיה האסיאתית) ולאחיו טאוריסקוס שהיה בן מזל שור. פליניוס מציין שהפסל הוכן מגוש שיש בודד וענק. הפסל הועבר לרומא והיה בבעלות פוליטיקאי עשיר בן רומא ששמו גאיוס אסיניוס פוליו (Asinius Pollio). הפסל מאוסף פרנזה הוא העתק ענק של הפסל המקורי, שיועד לפאר את מרחצאות קראקלה, שנבנו בראשית המאה השלישית לספירה.
הפסל נמצא שבור לחלקים. כתובת חרוטה שנמצאה על קיר מרחצאות קרקאלה מספרת כי “בתקופת האפיפיור פאולוס השלישי נמצאו שברים רבים ויפים של דמויות אדם ובעלי חיים, אשר היו חלק מקבוצה פיסולית אחת והועברו לארמונו של הקרדינל פרנזה”. שברי הפסל עברו תהליך שיחזור בידי האומן מיכאלאנג’לו, שהכיר העתקים נוספים של היצירה, ועל פיהם השלים את החלקים החסרים. מיכאלאנג’לו ביקש להציב את הפסל במזרקה אותה תכנן בגן בין פלאצו פרנזה לווילה פרנסינה הסמוכה. הפסל עבר שיקום נוסף במאה ה־18 ושוב במאה ה־19.
מידות הפסל: כ־3X3 מטרים, גובהו מעל 4 מטרים, ומשקלו 21.8 טון.
האגדה על דירקה והשור
זאוס, שהיה בעל מוניטין רב כמי שאינו שולט ביצריו, התאהב באנטיופה והכניס אותה להריון. ממנו נולדו שני בניה – אמפיון וזיתוס. אנטיופה חיפשה לעצמה מקלט והגיעה למלך תבאי ליקוס. אך אשת המלך, דירקה, חשדה באנטיופה והתאכזרה אליה עד שלבסוף בניה של אנטיופה החליטו לקשור את דירקה לשור זועם אשר גרר אותה ודרס אותה למוות.
סצנה דרמטית זו היא שנמצאת בלב הפסל – והיא אחד מהייצוגים הידועים של נקמה נשית־מיתולוגית בתרבות היוונית.
