התרבות הרומית פיתחה את האדריכלות העירונית לרמות המשלבות פרקטיות לצד אסתטיקה, ואשר לדעת רבים היו חסרות תקדים בתולדות האנושות, ואף בעת החדשה. בעוד שבעידן המודרני חלק משמעותי מפיתוח הנוי העירוני מבוצע בצמחייה, הרומים טיפחו את עריהם בתפאורה בנויה באבן ובשיש ובגופי מים אשר שיקפו את מבני האבן המרהיבים.
הטֶטְרָפִּילוֹן הינו מבנה אשר היה בנוי מארבע אומנות רבועות שנבנו בעיצוב זהה ובמרחקים זהים על מישור רבוע, לרוב בצומתי רחובות. מקור השם טטרפילון ביוונית, ומשמעו ארבעה עמודים או אומנות. ברבים נקראים מבנים אלה – טטרפילה.
האדריכלות הקלאסית הבחינה בין שני סוגי מונומנטים דומים:
הקְוָודְרִיפְרוֹנְס הוא טטרפילון המקורה בכיפה הנשענת על פֶּנְדֶנְטִיבִים (מעין משולשים) המבוססים על האומנות. למבנה הזה ארבע חזיתות שהיו לרוב זהות והן הותירו רושם אדריכלי שלא נפל מזה של קשת הניצחון.
הטֶטְרָקִיוֹנְיוֹן הינו מונומנט שהיה מורכב מארבעה אלמנטים עצמאיים זהים זה לזה, אשר הוקם על גבי בסיס רבוע (פּוֹדְיָה או ביחיד פּוֹדְיוּם). גובהם של פודיה אלה היה עד כ־3 מטרים והם הדגישו את מפגש הרחובות, תוך יצירת חזית מרשימה ואחידה למתבוננים מכל רחוב המגיע לצומת. על כל פודיום ניצב עמוד ועליו מבנה־על שעוצב בצורת גגון פירמידלי או חרוטי. מבנה הטטרקיוניון היה פתוח ביחס לקוודריפרונס ומאוורר יחסית.
מקור ההשראה של הטטרפילון הינו בקשת. בניגוד לקשתות הניצחון, לא ידועים טטרפילה ששימשו להנצחת אישים או אירועים. השימוש בטטרפילון לא היה נפוץ ברחבי האימפריה בכלל ובלבנט בפרט.
הטטרפילה, הנימפיאה ושערי הניצחון נמנו על המבנים הסקנוגראפיים באדריכלות הרומית. היו אלה מבנים אשר תכליתם הייתה הצגת חזית אסתטית־עיטורית מפוארת ללא חללים פונקציונאליים ומבלי שהיה צורך שימושי ממשי בהקמתם. מעין קישוטי רחוב אדריכליים, הבנויים מאבן יוקרתית. המבנים הללו היו נפוצים ודומים בחזותם בכל ערי האימפריה; באיטליה, באסיה הקטנה, בלבנט, בצפון אפריקה ובפרובינקיות בשטחי אירופה. מקורותיה של האחידות התרבותית־אדריכלית הזו בימי שלטונו של אוגוסטוס, אשר ניסה בדרך זו לאחד את עמי האימפריה הרומית אשר נבדלו זה מזה כמעט בכל תחום. אוגוסטוס בחר במילון הצורות הארכיטקטוני ההלניסטי כשפה אדריכלית מובילה במרחב הציבורי הרומי. טכנולוגיית הבנייה הרומית הייתה שונה בתכלית מזו של היוונים וההלניסטים, אך הסגנון הושפע ממורשתם.
אדריאנוס קיסר אמנם לא זכה לאהדה רבה במורשת היהודית, אך תרומתו לפיתוח הסגנון האדריכלי האימפריאלי הייתה מכרעת. בתקופתו זכו ערים רבות ומונומנטים רבים לבנייה בסגנון שניתן לכנותו 'ניאו־קלאסי', תוך שימוש בחומרי בנייה יקרים ומרהיבים מתוך כוונה להבליט את ההדר, העוצמה והמעוף של המבנים ברחבי האימפריה.
התנאי ההכרחי להפצתו של הסגנון האדריכלי הרומי כ'אדריכלות בינלאומית' היה השלום הרומי ה־Pax Romana – תקופה ממושכת בת למעלה ממאתיים שנים שבה לא היו עימותים משמעותיים ברחבי האימפריה וכך התאפשרו פריחה כלכלית ותרבותית ופתיחות רבה של העמים הרבים ברחבי הפרובינקיות השונות לאימוץ רעיונות תרבותיים־אדריכליים בינלאומיים.
ערי האימפריה הרומית הושפעו רבות מדמותה של רומי וניסו להידמות לה. בנוסף, התנהלה תחרות בין הערים השונות על יוקרתן ומרכזיותן כערי שדה וכך זכו הערים לבנייה מסיבית ועשירה על פי מיטב האופנה של אותם ימים.
בשלהי המאה הראשונה לספירה החלו להיבנות רחובות העמודים ברחבי האימפריה. בשל הממד המונומנטלי של טורי העמודים הגבוהים, הודגש הצורך לפתח לאורך צירי התנועה המרכזיים מבנים מונומנטליים מרשימים בגודלם. האינטגרציה בין מבנים אלה לרחובות העמודים בישרה מהפכה באדריכלות האורבאנית – מעבר ממבנים מונומנטליים לנופים עירוניים מונומנטליים.
אחד העקרונות החשובים ביותר בתכנון האדריכלי הרומי היה התכנון הסימטרי לאורך ציר. רחובות העמודים היוו ביטוי מובהק לגישה זו מאחר שהם יצרו בקרב ההולכים לאורכם תחושה של סימטריה מוקפדת. האתגר המשמעותי בתכנון עיר רומית, המושתתת על רחובות עמודים, היה לשמור על תחושת הציריות גם בצמתי רחובות. המשימה הזו הייתה קלה יחסית ב'עיר היפודמית', המתוכננת ברחובות שתי וערב הנפגשים בזווית של 90°. אך בעיר שבה הטופוגרפיה גרמה לאילוצים שמנעו צמתים בזווית ישרה, ניתן היה להשתמש בטטרפילה או בטטרקיוניה כדי ליצור מעין חזית אחידה הניבטת להולכים ברחובות העמודים הניגשים לצומת. כך יכול היה ההולך ברחוב העמודים להיכנס למתחם הצומת המעוטר במבנה מפואר בעל חזיתות אחידות ולהרגיש שעקרון הציריות נשמר בקפידה גם כאשר הרחובות אינם נפגשים בזווית ישרה.
