הבית השרוף ברובע היהודי בירושלים

הקדמה

הבית השרוף הוא אחד מאתרי הארכיאולוגיה המרתקים בירושלים המספק הצצה נדירה לחיי היום-יום של תושבי העיר בימי קדם. האתר, שנמצא ברובע היהודי, נחשף לראשונה בשנות ה-60 של המאה ה-20, לאחר מלחמת ששת הימים, בחפירותיו של נחמן אביגד. חורבן הבית מתוארך לשנת 70 לספירה – זמן המצור הרומי שהוביל לחורבן העיר. הממצאים הרבים שנחשפו מאפשרים לנו לשחזר את חייהם של בני הבית ולנסות להבין את החודשים הקשים של המצור דרך החפצים והמבנה שנותר.

שלבי החיים של החפץ

אחד מיעדי הארכיאולוג שחוקר את הבית וחפציו הוא לגלות כיצד הגיעו חפצים מסוימים למקום שבו הם התגלו. לעיתים מדובר בחפצים שנשכחו או הושארו במכוון בתקופת המגורים, ולעיתים מדובר בחפצים שמקומם שונה במהלך או לאחר אירועי החורבן, כמו במקרה של חפצי הבית השרוף. חוקרים מתארים שלושה שלבים עיקריים בגלגול חייו של חפץ בבית:

• שלב היעד: בו החפץ שימש את הדיירים בחיי היום-יום והושב למקומו הטבעי.
• שלב הנטישה: בו חפץ התווסף או הוזז ממקומו הטבעי בזמן חירום כאשר הדיירים עזבו את הבית.
• השלב שלאחר הנטישה: בו החפץ התווסף למכלול המרחב לאחר שהמקום כבר ננטש, לעיתים על ידי פולשים או בעלי חיים.

בבית השרוף, ממצאים מסוימים נמצאו במה שנראה היה לארכיאולוגים כמקומם הטבעי בבית ולכן שייכים לשלב היעד. אך חפצים רבים נמצאו בהקשר שהוגדר כלא תואם לתפקוד ולכן הם שויכו לשלב הנטישה – כאשר הרומאים פשטו על העיר והרסו את הבית. בנוסף לכך, ישנם סימנים לשינויים בהתנהלות הדיירים בזמן המצור הארוך, כלומר בין שלב היעד לשלב הנטישה.

סקירה אדריכלית ותפקיד החדרים בבית השרוף

הבית השרוף הוא מבנה שנראה כחלק ממתחם גדול יותר, שחלקים ממנו עדיין לא נחפרו. המבנה החפור כלל שמונה חדרים עיקריים, שכל אחד מהם שימש למטרה שונה (ראו תוכנית הבית להלן):
• חצר מרכזית L223: החצר הייתה אזור הפעילות המרכזי בבית, ושימשה כמרחב עבודה ואחסון קל. היא הייתה פתוחה לשמיים, ואפשרה גישה ישירה לחדרים השונים בבית. מכיוון שבעת העתיקה לא היה נהוג לשלב חלונות רחבי ידיים בקירות הבתים, החצר שימשה כמקור אור ואוויר לחדרי הבית שסבבו אותה. החפצים שנמצאו בה, כמו כלי עבודה ועצמות בעלי חיים, מעידים על מגוון הפעילויות שהתבצעו במקום.
• חדרי אחסון L213 ו-L217: חדרים אלו שימשו לאחסון חפצים יומיומיים, מזון, כלים ואף להשלכת פסולת.
• מטבח ואחסון L203: כלל תנורי בישול, כלי אבן וכלי מטבח.
• מטבח מרכזי L211: במטבח המרכזי נמצאו תנורי בישול, אבני ריחיים לטחינת קמח ואבני שחיקה לעיבוד מזון.
• חדר מזווה L204: ייעוד חדר זה היה כנראה לאחסון מזון יבש.
• מקווה טהרה L209.

זיהוי התנהגות תחת מצור באמצעות המחקר הארכיאולוגי

לפינוי של בית מגורים ישנם גורמים רבים, בין היתר זמן ההתרעה, אפשרות החזרה, יכולת הניידות ועוד. שפע של ממצאים קטנים וגדולים מפורשים על ידי ארכיאולוגים כסימנים ל”נטישה מהירה”, לעומת סימנים אחרים שמעידים על “נטישה איטית”, כגון: חסימת אזורים מסוימים בבית ואגירת פריטים יקרי ערך. בבית ישנם סימנים ברורים לחיים תחת מצור והכנות מוקדמות לנטישה. ובכל זאת, דייריו השאירו דברי ערך רבים וככל הנראה לא חזו את החורבן של העיר בידי הרומאים, וציפו לשרוד את המצור הארוך או לנטוש את ביתם עם אפשרות לשוב בעתיד.
1. אשפה בחדר האחסון
מבין כל החדרים, חדר L213 הכיל את המגוון העשיר ביותר של ממצאים. עדות לשימוש החדר כאזור אחסון היא המסמרים הרבים ששימשו ככל הנראה במדפי עץ, מגירות וארונות. הריכוז הגדול ביותר של מסמרים התגלה במתקן סמוך לקיר הדרומי. עדות לשימוש החדר כחדר אשפה היא עצמות בעלי חיים הרבות שהתגלו.
2. מטבעות מפוזרים
בזמני משבר, דיירים עשויים להזיז רהיטים יקרים לאזורים פנימיים כדי להגן עליהם מפני נזקי הלחימה או גניבה. שולחנות אבן מפוארים התגלו בחדרים L217, L213 ו-L203. ייתכן ששולחנות אלו, נועדו לאזורי אירוח או לחצרות חיצוניות, והם הועברו לשם בימי המצור. האוסף העשיר של מטבעות, בעיקר בחדרים L213 (כ-31 מטבעות), ) L20328 מטבעות) ו-L217 (28 מטבעות), מצביע על הכנות לנטישה תוך תקווה לשוב בעתיד.

שחזור זהותם של דיירי הבית

1.כהנים בבית השרוף
משקולת האבן הנושאת את הכיתוב קתרוס סיפקה למחקר רמז על שם משפחתם של דיירי הבית. משפחת קתרוס הייתה אחת מארבע משפחות הכהונה הידועות של ירושלים בתקופת בית שני, שנאבקו על כוח והשפעה. נחמן אביגד (1983) טען שמספר רב של משקולות אבן שנמצאו בבית מעידות על סדנה לייצור מוצרים עבור בית המקדש. מנגד, רוני רייך (2006) התנגד לגישה זו לאור ממצאים דומים בבתים אחרים מתקופת בית שני, וטען כי המשקולות שימשו במנהג הקרבת הקורבנות ופעולות כהונה אחרות.

2. מגדר בבית השרוף

בבית נמצאו 32 פלכים לטוויה, עשויים מחומרים שונים, חלקם בחדרי האחסון L213 ומעטים נוספים בחדרים L217 ו-L203. מחקרים אתנוגרפיים מלמדים שברוב התרבויות, האריגה הייתה תפקיד האישה ולכן ייתכן שהבית היה מקום מגוריהן של נשים רבות, בין אם בנות משפחה או משרתות (ייתכן גם שאישה אחת ארגה בכמה נולים במקביל). הפלכים נמצאו בעיקר בחדרים ששימשו לבישול. עובדה זו יכולה להעיד על חלוקת עבודה ייחודית, שבה פעילויות שונות התקיימו באותו חלל.

3. מעמדם הכלכלי של דיירי הבית

שולחנות אבן מעוטרים: מבין החפצים מאבן, שולחנות האבן בולטים במיוחד כפריטים יוקרתיים. השולחנות שהתגלו בחדרים L203 ו- L213 מלבניים, עשויים מאבן גיר קשה ומעוטרים בדגמי ביצה ורומח, בדגמים גיאומטריים ובדגמים פרחוניים לאורך קצוות המשטח העליון. בסיסי השולחנות, שנמצאו בחדר L203 בשלמותם ובחדר L213 בחלקים שבורים, עוצבו בצורת עמודים מחורצים עם כותרות בסגנון דורי.

כלי זכוכית ותכשיטים: דיירי הבית החזיקו בכלי זכוכית מיובאים. קערת זכוכית, ככל הנראה מאיטליה ובקבוק זכוכית מנופח שיוצר על ידי אמן הזכוכית אניון. יצירותיו של אניון הצידוני לא היו פריטים נפוצים בבתי יהודים והתגלו רק באזורים יוקרתיים בירושלים, כמו בית המידות של הרובע היהודי. פריטים יוקרתיים נוספים שהתגלו כוללים שלוש טבעות אצבע עם אבני חן ועגיל זהב. לאלה מתווספת גם ידית קנקן שעוצבה בצורת ראש אריה.

עצמות בעלי חיים: ניתוח עצמות בעלי החיים שנמצאו בבית מעלה כי תושביו נהנו מתזונה עשירה, שכללה כבש, עוף ודגים מהים התיכון. בנוסף, ניתוח העצמות הראה כי רוב החיות נשחטו בגיל צעיר, מה שמעיד על העדפת בשר רך ואיכותי. הרגלי התזונה מצביעים על מעמדם הכלכלי הגבוה של הדיירים, במיוחד לאור העובדה שמדובר בתקופה של מצור וחוסר.

קורות עץ ארז: בחפירות נמצאו שרידים מפוחמים של עץ ארז הלבנון, ששימש כנראה למבנה הבית. ארז הלבנון היה חומר גלם נדיר ויוקרתי, ששינועו לירושלים דרש מערך לוגיסטי מורכב. השימוש בו בבניית הבית מעיד על כך שבני משפחת קתרוס לא חסכו בהוצאות בעת בנייתו.

4. רומניזציה כשרה למהדרין

אחת השאלות המרכזיות בחקר בתים יהודיים מתקופת בית שני היא כיצד תושבים יהודים התמודדו עם השפעות ההלניזם. מצד אחד, משפחות האליטה היהודית אימצו לא פעם עיצובים וסגנונות רומיים, כמו שולחנות האבן המעוטרים וכלי זכוכית מיובאים. מצד שני, הן שמרו בקפדנות על המנהגים היהודיים והאיסורים ההלכתיים שאפיינו את התקופה. בחינה מטלורגית של סגסוגות המתכת שנמצאו בבית השרוף, גילתה כי בני הבית נמנעו משימוש בפליז. מתכת זו הייתה בשימוש נרחב בצבא הרומי ואומצה על ידי האוכלוסייה הכללית ברחבי האימפריה. כבר במאה הראשונה לספירה, סגסוגת הפליז הפכה למתכת לא מקובלת בקרב היהודים ביהודה ובגליל ומנהג זה היה סמל להתנגדות לשליטת הרומאים.

באופן דומה, בעוד שחלקים מהאליטה היהודית אימצו סגנונות אדריכליים רומיים, הם דחו פריטים כמו כלי חרס מעוטרים ונרות תבנית, שהיו פופולריים בקרב הרומאים. בחינה של פריטים אחרים בבית השרוף, כמו כלי אבן ירושלמיים, מעידה על הקפדה על חוקי הטהרה היהודיים. כלים אלו נחשבו “דוחי-טומאה”, בניגוד לכלים ממתכת, מחרס או מזכוכית. עם זאת, חוקרים מציעים לאחרונה כי הפופולריות של כלי האבן נבעה גם משיקולים אופנתיים וכלכליים, ולא רק ממניעים דתיים.

הזכוכית שיוצרה על ידי אמן הזכוכית אניון אינה נושאת עיטורים אנושיים, אלגוריים או מיתולוגיים, בניגוד למוצרים רומיים נפוצים אחרים. ניתן להניח שאניון הצידוני רצה להגיע לקהל יעד רחב ולכן מוצריו כללו גם כלים עם עיטורים שעמדו בחוקי ההלכה היהודית.

5. מקווה טהרה

אחד החדרים המעניינים ביותר בבית השרוף הוא המקווה. האם הטבילה במקווה הייתה מוגבלת לטקסי פולחן בבית המקדש, ששימשו בעיקר כהנים וירושלמים, או שמא הייתה זו פרקטיקה רחבה שאפיינה את כלל החברה היהודית בתקופת בית שני? מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, התגלו מקוואות רבים באזורים מחוץ לירושלים, מה שמעיד על מנהג הטבילה כנחלתם של הכלל. עם זאת, גבע (2010) שיער כי מקווה L209 לא היה היחיד בבית, בהתבסס על הדמיון לבתים אחרים מתקופת בית שני ברובע היהודי שהכילו יותר ממקווה אחד. בכל מקרה, מקוואות רבים מעידים על רמת החיים העמידה של המשפחה ועל יכולתם הכלכלית להחזיק מתקנים אלה. כמו כן, עדיין לא ברור אם מנהגי הטהרה דרשו טבילה במקוואות שונים למטרות שונות, לחגים מסוימים או לשלבים אחרים בתהליך הטהרה.

מיקום הבית כעדות למעמד והשפעה

העיר העליונה בהר ציון יושבה מחדש בתקופה ההלניסטית, ככל הנראה בעקבות הצפיפות בעיר התחתונה, אשר נבנתה בימי עזרא ונחמיה מערבית לעיר דוד. באופן טבעי, השכונה החדשה התאפיינה באדריכלות ובתכנון עירוני הלניסטיים, שכללו מבני ציבור מפוארים וכן בתים של יהודים עשירים, רבים מהם ממשפחות כהונה. בצדו הצפון-מזרחי של העיר העליונה נבנה ארמון החשמונאים סמוך לגשר שחיבר את העיר העליונה להר הבית (כיום ידוע כגשר וילסון). מיקומו של הבית השרוף בהר ציון, מעל עמק הטירופיאון ובמרחק של כ-170 מטרים בלבד מהר הבית דרך גרם המדרגות ההרודיאני, העניק לתושביו מיקום אסטרטגי במרכז העיר. מיקום הבית השרוף סיפק לדייריו תצפית יוצאת דופן אל עבר הר הבית, אולם גובהו לא אפשר תצפית אל תוך החצרות הפנימיות של המקדש. יוסף מתאר מאבק פנימי בין הכוהנים לבין אגריפס השני, אשר אמנם לא היה בעל סמכות פוליטית ביהודה, אך הופקד על פיקוח המקדש. אגריפס בנה חדר אוכל בארמון החשמונאים, אשר אפשר לו לצפות לחצר הפנימית של המקדש. הכוהנים טענו שהמעשה פוגע בטהרת המקדש, ובנו קיר שחסם את התצפית מהארמון. המאבק בין הצדדים הובא להכרעת הקיסר נירון, שפסק לטובת הכוהנים (קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק 8). ייתכן שהקרבה והתצפית להר הבית היוו סממן כוח וחיזקו את הקשר האידיאולוגי והרוחני של משפחת קתרוס עם בית המקדש.

סיכום

ה”בית השרוף” הוא עדות מוחשית לתקופה סוערת בהיסטוריה היהודית. הוא מייצג את המתח שבין שמירה על מסורת יהודית לבין אימוץ של סממנים תרבותיים רומיים. האתר שופך אור על הדינמיקה החברתית והכלכלית של ירושלים בתקופת בית שני, על חיי היומיום של תושביה ועל ההתמודדות שלהם עם משבר וחורבן. הממצאים מספקים תובנות על חייהם של בני המשפחה, אמונתם ומעמדם הכלכלי. לדוגמה, שימוש בכלי אבן, משקף שמירה קפדנית על דיני טהרה וכשרות. מנגד, פריטים יוקרתיים ומיובאים, מעידים על אורח חיים אמיד והשפעה רומאית. לבסוף, מיקומו האסטרטגי של הבית בעיר העליונה, מעיד על הזיקה הדתית, החברתית והפוליטית של המשפחה, אשר נהנתה מנוף ייחודי להר הבית, שהיה לא רק מקור לגאווה דתית, אלא גם לסמל של כוח והשפעה.