העקרונות הבסיסיים שנקבעו בחוק הבינלאומי באשר לחובתה של מדינה כובשת לשמור ולהגן על עתיקות ונכסי תרבות בשטח כבוש, מתוך הכרה שפגיעה בהם היא פגיעה במורשת האנושות כולה, מעוגנים באמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת סכסוך מזוין משנת 1954 ובפרוטוקולים הנלווים לה. ולמי מכם שקשה לו לשמוע את המונח ‘כיבוש’ בהקשר ליהודה ושומרון נציין שעקרונות אלה חלים גם אם מעמד השטח שנוי במחלוקת פוליטית (שטחים בסכסוך), שכן דיני הכיבוש חלים בפועל כאשר מדינה שולטת בשטח שאינו בריבונותה, וזו ההגדרה החלה על שטחי יהודה ושומרון לפי הדין הבינלאומי.
להלן העקרונות העיקריים של האמנה:
- חובת השמירה ומתן הכבוד: המדינה השולטת בשטח חייבת לנקוט באמצעי זהירות כדי לשמור על נכסי תרבות בשליטתה ולמנוע גניבה, ביזה, השחתה או ניצול לרעה.
- איסור החרמה וגניבה: נכסי תרבות ניידים כגון ממצאים ארכיאולוגיים, יצירות אמנות וספרים, הנמצאים בשטח כבוש, אינם יכולים להיות מוחרמים או להישמר כשלל מלחמה. אם הועברו למטרות הגנה, יש להחזירם למקום מוצאם בתום מעשי האיבה.
- איסור חפירות ארכיאולוגיות בלתי חוקיות: על פי הפרוטוקול השני, משנת 1999, אסור לבצע חפירות ארכיאולוגיות בשטח כבוש, אלא אם הן נחוצות באופן מוחלט לצורך תיעוד, שמירה או שימור הנכסים עצמם, ובתנאי שיתבצעו בשיתוף פעולה הדוק עם הרשויות המקומיות המוסמכות.
- הגנה מפני שימוש צבאי: חל איסור להשתמש בנכסי תרבות או בסביבתם הקרובה למטרות צבאיות באופן שעלול לחשוף אותם להרס או נזק, אלא במקרים של הכרח צבאי עליון שאינו ניתן למניעה.
מהאמנה עולה שמדינה השולטת בשטחים הנתונים לסכסוך והשטחים אינם מצויים בתחום הריבונות שלה, מנועה מליזום מחקר ארכיאולוגי ועליה לשמור את העתיקות בתחום הטריטוריה הנדונה. אולם האמנה מטילה את האחריות על המדינה השולטת בשטח להגן על העתיקות ולנקוט באמצעים מעשיים כדי למנוע פגיעה בהן. בין הדרכים המקובלות ביותר בעולם לשמירה על עתיקות ישנם שני פתרונות יעילים ומקובלים: הצגת ממצאים חשובים במוזיאונים ובתצוגות מבוקרות וניהול אתרי עתיקות כאתרים קולטי קהל.
באשר למוזיאונים קיימת נורמה שאינה קשורה בשטחים בסכסוך, לפיה יש לשאוף להציג ממצאים קרוב ככל הניתן למקום בו הם נמצאו. אך בשל הקושי להקים ולנהל מוזיאונים רבים, מקובל להעתיק ממצאים חשובים למוזיאונים מרכזיים. בשטחים הנמצאים בסכסוך מקובלת ההנחיה שאותם מוזיאונים ותצוגות יהיו בתחום השטחים הללו ולא בתחום הריבוני של המדינה השולטת. כך למשל עתיקות שמקורן ביהודה ובשומרון הועברו במשך שנים למוזיאון רוקפלר ולא למוזיאון ישראל במערב ירושלים. מוזיאון השומרוני הטוב הוקם באתר עתיקות על כביש 1, בין ירושלים ליריחו, והוא מציג ממצאים עתיקים ובעיקר פסיפסים מרשימים מרצועת עזה ומשטחי יהודה ושומרון.
ובאשר לאתרי העתיקות הנתונים לפגיעה בשל ביצוע עבודות פיתוח, עבודות חקלאיות או שוד עתיקות, ידוע שהדרך היעילה ביותר להגנה עליהם הינה באמצעות פיתוח האתרים כקולטי קהל. הצבת צוות קבוע באתרים מהווה גורם ניטור יעיל כנגד מרבית גורמי ההרס. הקושי בשמירה על אתרי עתיקות מתעצם בשל העובדה שהארכיאולוגיה הפכה בארצנו לכלי בעימות הישראלי־ערבי וישנם גורמים הרואים בפגיעה באתרי עתיקות, בעיקר אלה המזוהים עם המורשת היהודית, כפגיעה בישראל. מנגד, ישנם גורמים המבקשים לפתח את אתרי העתיקות מתוך גישה המתמקדת אך ורק במורשת היהודית ומתעלמת לחלוטין מפרקי מורשת אחרים. כנאמנים לערכי מורשת התרבות, יש לדחות גם גישות כאלה.
כדוגמה לפיתוח אתר עתיקות שהיה נתון לנזק סביבתי קשה נוכל להציג את התהליכים שהתרחשו בהרודיון בעשרים השנים האחרונות. האתר היה פרוץ לחלוטין עד לחשיפת קבר הורדוס בידי פרופ’ אהוד נצר ז”ל וצוותו. במשך שנים, גם לאחר מותו של נצר, מבוצעות באתר חפירות נרחבות, נעשות בו פעולות שימור מקיפות והושקעו תקציבים להכשרת האתר לקליטת קהל ולהגנה על האתר באמצעות גדר היקפית. כל אלה סייעו רבות בהגנה על העתיקות בהרודיון.
הפרוטוקול השני משנת 1999 לאמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת סכסוך מזוין נועד לחזק את ההגנה המשפטית והמעשית על נכסי תרבות, להבהיר את הוראות האמנה המקורית משנת 1954 ולגשר על פערי אכיפה. להלן עיקרי הפרוטוקול:
- הגנה מוגברת (Enhanced Protection) : הפרוטוקול מציג מנגנון חדש המאפשר הענקת “הגנה מוגברת” למספר מוגבל של נכסי תרבות בעלי חשיבות אנושית יוצאת דופן. כדי לזכות במעמד זה, הנכסים חייבים להיות תחת פיקוח לאומי מתאים שלא יאפשר שימוש צבאי בהם, ולהירשם במרשם בינלאומי. נכסים אלו זוכים לחסינות מוחלטת לכאורה מפגיעה.
- אכיפה פלילית: הפרוטוקול מטיל חובה על המדינות החתומות על אמנת האג לקבוע אחריות פלילית אישית בגין הפרות חמורות של האמנה, כמו תקיפה מכוונת של נכסי תרבות מוגנים.
- סמכויות מוגדלות לוועדה: הפרוטוקול מקים ועדה בין-ממשלתית להגנת נכסי תרבות במקרה של סכסוך מזוין, האחראית בין היתר על הענקת מעמד “הגנה מוגברת” ופיקוח על יישום ההוראות.
נשאלת השאלה מה הערך של האמנה והפרוטוקולים שגובשו בעקבותיה והאם למשל בוצעו פעולות אכיפה כנגד מבצעי ההרס המכוון של אתרי המורשת העולמית בסוריה. מתברר שלמרות ההרס הנרחב של אתרים בסוריה, במיוחד בעיר תדמור, על ידי ארגון המדינה האסלאמית (דאעש), טרם הוטלו סנקציות בינלאומיות ספציפיות ואף לא התנהלו משפטים בבתי דין בינלאומיים בגין פגיעות אלו בסוריה.
אז מה בכל זאת נעשה? הנושא זכה לגינויים חריפים ברמה הבינלאומית. הפגיעה המכוונת באתרים הוכרה כפשע מלחמה על פי הדין הבינלאומי והפרוטוקול השני. מועצת הביטחון של האו”ם וארגון אונסק”ו גינו את המעשים הללו והדגישו את הצורך באחריות פלילית של המבצעים. לאחר הגינויים החלו התירוצים: היעדר מנגנון אכיפה אפקטיבי בסוריה, חוסר היציבות הפוליטית והמשפטית בסוריה, יחד עם העובדה שבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) אינו יכול לפעול במדינה ללא הפנייה רשמית ממועצת הביטחון או הסכמת סוריה עצמה, יצרו “פער אכיפה” (Accountability gap).
נכון לעכשיו, עדיין לא ננקטו פעולות ענישה ספציפיות נגד אנשי הטליבאן האחראים לפיצוץ פסלי בודהה בבאמיאן בשנת 2001. הקהילה הבינלאומית, כולל אונסק”ו, גינתה בחריפות את המעשה וראתה בו פשע נגד המורשת המשותפת של האנושות, אך לא הוגשו כתבי אישום פליליים אישיים נגד המבצעים או נגד מנהיג הטליבאן דאז, מולא עומר, שיזם את ההרס.
MOs810, Saiko, Adam Jones Adam63, via Wikimedia Commons
אך ישנם תקדימים ממשפטים אחרים: בעקבות הרס מכוון של מבני קברים מוסלמים מפוארים, וערכי תרבות מוסלמיים אחרים על ידי קיצונים אסלאמיים מארגון אנצאר אל-דין במאלי שבאפריקה, אחמד אל-פאקי אל-מהדי, חבר בארגון הטרור האסלאמי, הועמד לדין בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי והורשע בשנת 2016 בגין הרס מכוון של אתרי מורשת עולמית בטימבוקטו. מקרה זה מדגים את היכולת של הדין הבינלאומי להעניש יחידים על פשעים מסוג זה, גם אם טרם יושם ישירות בהקשר הסורי.
